דלג לתוכן
אני בחור ישיבה, ומתלבט לגבי ההחלטה שלי בנושא ההשתייכות המגזרית, האם עשיתי נכון. אשמח לעצה ממי שמכיר את שני הצדדים או שעשה תהליך של שינוי.
גדלתי במשפחה דת"ל ולמדתי בישיבות דת"ל רציניות, ובגיל 26 עברתי לישיבה חרדית, כבר 7 שנים עכשיו. עברתי בעיקר בגלל שהתפעלתי מהמסירות לתורה של הציבור החרדי, שמיישמים בפועל את החלום שלי להתמיד בתורה לאורך שנים כדי להיות תלמיד חכם, ורציתי להיות חלק מחברה שמשקיעה באידיאל הזה. לא מספיק מצאתי את זה בעולם הדת"ל, ואלו שכן כאלה, הם בהשקפה של להתגייס לצבא מעורב ולחגוג את יום העצמאות וכך להמליך מלכות שדוחקת את מלכות ה' והתורה מלמלוך. ואני לא מסכים עם זה, יש זמנים אחרים להודות לה' (ואכמ"ל). היו עוד כמה שיקולים כגון היחס לסמארטפונים ולימודי אוניברסיטה וילדים יותר שמורים, אך המניע העיקרי למהלך שלי זה מה שכתבתי לעיל.
ידעתי שבציבור אחר יהיו נורמות שונות וניואנסים שונים, לא היה לי נוח להחליף כיפה, אך הבחירה שלי היתה ערכית, ולא בשביל לחפש נוחות. ועל זה באתי לשאול:
אמנם מבחינה שכלית אני מזדהה עם ההשקפה החרדית, אך מבחינה רגשית אני שם לב שיש לי יותר חיבה לציבור הדת"ל. מה שנקרא "מציאת חן". אציין דוגמאות: יש לי נחת רוח לראות לבוש צבעוני מכובד, בפרט אצל בחורים דוסים, ומשהו בסגנון הלבוש החרדי מרגיש לי שבלוני וקצת מלחיץ. את המשקפיים העגולות אני לא אוהב בכלל. להמחשה, קשה לי להעלות טרמפיסטים חרדים ויותר קל לי להעלות דת"ל.
מרגיש לי נוח ונעים לגור ביישוב דת"ל עם קהילה לא סטיגמטית, בפרט בנושא העדות השונות, ומרגיש לי לא כיף להשתייך לקהילה חרדית, שאתה חייב לבחור עדה באופן חד משמעי (אני מעורב, כל הורה שלי מעדה אחרת, ונהניתי משני העולמות).
גם בשידוכים יש לי קצת נטייה להתחבר לאופי ומראה אשכנזי, אבל בציבור החרדי יש כמעט טאבו על נישואין מעדות שונות ולא מציעים אשכנזיות, וזה לא נעים. וגם אם הייתי נשוי – כואב לי על שתכלס זה יוצר פירוד בין העדות, לא יהיה לי נעים להתפלל בבכ"נ שאף אחד לא ירצה להכניס אותי למשפחתו ולא משנה כמה מעלותיי הן. בציבור הדת"ל תורני, כמעט רוב השידוכים זה בין עדות שונות.
גם הציבור החרדי ביקורתי, לפעמים שלא בצדק לדעתי: יש חלקים בציבור החרדי שמביעים ביקורת על רב שאני מחזיק ממנו מאד מבחינה הלכתית, ואני מרגיש איזשהו צורך 'להסתיר' שאני לומד מספריו (רב שגדל במוסדות חרדיים וגם בניו חרדיים). ואצל הדת"ל התורני אין שום פסול בו.
אני משתמש המון באוצר החכמה לעיון שלי בלפטופ, ואין בעיה בזה בישיבות דת"ל, אך אני חושש שמקומות חרדיים אוסרים זאת.
גם הנורמה של בחורי ישיבות שמעשנים מפריעה כל פעם מחדש. בעיניי עישון זה לערסים…
חשבתי שמטפחת זה נראה טוב, אבל אולי זה דוקא מטפחות דת"ל, כי ראיתי שהכיסוי ראש של חרדיות נראה כבד, שחור, או של זקנות, אם ככה אני מבין למה הם מעדיפים פאה. אך אולי אני טועה כאן כי אני לא מחפש להסתכל על נשים.
אני מאד מעריך התיעצות בדעת תורה, אך לעיתים נדירות יש לי קושיות אמיתיות על סברות מסויימות (לדוג' אם היה לי שם כמו אור והיו מבקשים ממני לשנות אותו, כנראה לא הייתי משנה, מלבד קושי רגשי – עיינתי בסוגיא, ולמעשה יש המון שמות לא תנכיים בגמרא – רב אשי, רב אסי, רב אחאי, ר' אלכסנדרי, וגם יש תוס' רבנו טודרוס, המגיד משנה ר' וידל ועוד הרבה, והם לא שינו את שמם. ואפילו כתוב בגיטין יא,ב: "רוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות גוים"), ואולי זה יצור קונפליקטים עם בחורות דוסיות חרדיות שיהיו מקובעות? אני לא 'עצמאי' אבל יש לי מה לומר. והרי אני כן צריך מישהי ברמה רוחנית גבוהה.
למרות כל זאת, דוקא בישיבות החרדיות שהייתי בהן קיבלתי פרגון וחיבה לא רגילים, מה שלא קיבלתי בהיותי דת"ל. גם בשידוכים יש הרבה יותר הצעות, כדת"ל היה לי די יבש. גם שמתי לב שלא מעט פעמים דוקא בחורות חרדיות התאהבו בי אחרי פגישה או שתיים, אך זה לא קרה לי כשנפגשתי כדת"ל 5 שנים. כששאלתי לפני 7 שנים את ר' דוד מנהריה האם להיות חרדי או לא, הוא לא ענה, הוא רק אמר – אתה תצליח יותר בציבור החרדי.
זו הסקירה. אשמח לדעת מה דעתכם, הם אני צריך לא להתחשב בסימפטיה הזו לדת"ל, ולהמשיך לדבוק בהשקפה והציבור החרדי כהחלטה ערכית (אני בחור מאד אמיתי), או שהסימפטיה הזו בסוף היא האמיתית ואי אפשר להתעלם ממנה?
