דלג לתוכן
היי, לאחרונה נתקלתי בירושלים ובמקומות נוספים בתעודת כשרות קהילתית, שלא מטעם הרבנות, אני תוהה כיצד להתייחס אליה, מצד אחד כך נהגו כולם עד לא מזמן, סמכו על יושרם והאכפתיות של בעלי העסקים יש משהו שובה לב בהתארגנות החברתית הזו (בחלק מהכשרויות יש גם משגיחי כשרות) מצד שני אין ביטחון בהקפדה על ההלכות. השאלה בעיני יותר השקפתית מאשר הלכתית, כיצד אנחנו, היהדות החרדית רואה התארגנויות כאלו? בעין יפה או ההפך?
שלום וברכה
השאלה שהעלית מעניינת מאד,
הסוגיה העיקרית העולה מתוך השאלה היא ההתייחסות למונופול של המדינה על כשרות המזון. התארגנות של כשרות אלטרנטיבית מערערת מעצם טיבה וטבעה על מונופול זה – וזו אף מטרתה המוצהרת. איך עלינו להתייחס לערעור זה?
חלקים נרחבים מתוך הציונות הדתית מוכנים ומבקשים להפקיד סמכויות נרחבות ביחס להסדרי דת שונים בידי המדינה. המדינה היהודית, לפי גישה זו, צריכה להיות מדינה המושפעת עמוקות מהדת היהודית, והפיקוח על כשרות המזון מהווה חלק עקרוני בתוך הגדרה זו.
הגישה החרדית ביחס לשאלה זו, עד כמה שניתן לדבר על גישה חרדית אחידה (קשה), היא אמביוולנטית. היהדות החרדית מעולם לא ייחסה כל קדושה או ערך יהודי במדינה, והיא שופטת אותה על-פי קריטריונים אינסטרומנטליים בלבד. למרות האיוש החרדי של משרות רבות, חרדים נוטים להסתכל על הרבנות הראשית בחשדנות, זאת בשל כפיפותה למדינה, ובנושאי כשרות הם נותנים אימון דווקא לגופי כשרות פרטיים.
בין גופי הכשרות הפרטיים מתקיימת תחרות טבעית, הכוללת את מעלות התחרות הידועות הנובעות מפיקוח הציבור (שמצביעים ברגליים) הן על סטנדרטים גבוהים של כשרות והן על מחירים. מעלות אלו אינן מתקיימות בכשרות של המדינה (מונופול לפיו לא ניתן לכתוב "כשר" על מוצר מזון בלי פיקוח של הרבנות), וחושפת את הרבנות לביקורת שיפוטית נוקשה של בג"ץ (כפי שבא לידי ביטוי בפרשיות רבות).
מצד זה החרדים לכאורה יתמחו בהפרטת מערכת הכשרות, ויראו את היוזמה של כשרות קהילתית כעין יפה.
אך מהצד השני, גישת חרדים רבים היא כי "אנחנו לא נאכל רבנות, אבל טוב שהיא קיימת". כטובת המדינה ואזרחיה היהודיים, אנחנו מעוניינים שכל מוצר שנמכר ככשר אכן יהיה כשר, לפחות ברמה הבסיסית. הפרטת מערכת הכשרות עשויה להוביל לידי זילות המושג, כאשר גופי כשרות חדשים ומפוקפקים יעניקו הכשרים שאינם בהתאם לכל סטנדרט כשרות באשר הוא. במישור העקרוני ניתן לפטור בעיה זו על-ידי פיקוח של המדינה (הרבנות) על גופי הכשרות (על דרך הפיקוח על מקצועות שונים), וההשוואה עם מערכות כשרות מעבר לים – השוואה שאינה מדויקת בשל הבדלים משמעותיים – מלמדת כי חששות מעין אלו לא התממשו.
סוף דבר, נראה שאנחנו – היהדות החרדית – לא נראה את ההתארגנות האמורה בעין עקומה, ובוודאי שלא נתקומם מולה. ייתכן שאף נראה בעין טובה את הערעור על מונופול המדינה על כשרות, שבעיננו אין בו ערך מהותי.
לעניין האכילה במקום, לא נסכים לסמוך (בדרך כלל) על בעל הבית עצמו; היו מספיק מקרים, גם ביהודים המוחזקים כיראי שמים, כדי להבהיר לנו את הצורך בהשגחה חיצונית. ואולם, במקום שהוא עובד תחת השגחה בת-סמכא, לא נמנע את עצמנו מאכילה במקום בשל העדר כשרות של הרבנות.
בברכה
יהושע
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
