שואלת יקרה שלום וברכה ראשית תודה על המילים החמות שבראש מכתבך. התפעלתי מאד מכך שבמכתבך את מתארת חווית ריחוק מהקב"ה, בגלל הרושם שהוא 'שכח' אותך בכך שהחיים אינם מאירים לך פנים. בעיני זה דבר מיוחד מאד, רוב האנשים חשים ריחוק מהקב"ה בגלל עצם העובדה שהוא נסתר. שמציאות החיים איננה מנכיחה אותו. אבל את חשה את נוכחותו בליבך, שזה דבר מדהים. את מברכת שהכל נהיה בדברו בכוונה משום שאת מתחברת למילים האלו. ודווקא משום כך, כאשר המציאות חשוכה ומנוכרת את מרגישה כביכול הקב"ה מתנכר ו'שוכח' ממציאותך. את שואלת אם זה 'הגיוני', אבל תחושות וחוויות אינן אמורות להיות 'הגיוניות', הן הרבה יותר מכך. הם פשוט קיימות, והן משקפות את הקיום העמוק ביותר שלנו. תחושת הריחוק היא תחושה שנובעת מעמקי הנשמה. כאשר המציאות 'מאירה לנו פנים' הרי זוהי הארת פנים של הקב"ה. וכאשר המציאות מתעלמת מאיתנו, אנו חשים ב'הסתר הפנים' של הקב"ה.

ניתן לומר שלא בהגזמה בכלל, שחוויה כזאת היא בבחינת 'חורבן בית המקדש' פרטי שלך. הקב"ה פשוט העלים את נוכחותו מחייך והשאיר אותך לבדך, להתמודד עם המציאות הקרה והמנוכרת. זוהי באמת חוויה נוראה שמוציאה את הטעם ואת הרגש מהקשר עם הקב"ה, משום שכאשר הוא אינו נוכח, הקשר נעשה לדבר מעיק, נטול חוויה ועומק. את תיארת זאת במילים מלאות עומק, יופי ואותנטיות: 'כ"כ קשה לברך בכל רם , שהכל נהיה בדברו ובאהבה. קשה לי, נחנק לי ממש'.

אבל גם לגבי בית המקדש, ישנו מדרש ידוע האומר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד'. השראת השכינה – נוכחות הקדוש ברוך הוא בחיינו, אינה חייבת להיות דווקא באמצעות בית מקדש פיזי. בית מקדש כזה מסמל נוכחות מאד מוחשית, כמעט אפילו ממשית, של הקב"ה. אבל הנוכחות שלו האמיתית היא ברובד העמוק יותר, הרוחני, הפנימי, בעמקי חווית החיים של כל אדם ואדם. אולי לזה כוונת המאמר 'בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה' כלומר, כנגד בית המקדש הפנימי שבעומק נשמתנו.

אולי דווקא כאשר הנוכחות של הקב"ה נעלמת מהמציאות המוחשית, נפתח לנו פתח לחוש את הנוכחות שלנו בתוכנו פנימה. ילד קטן, כל עוד שהוא קשור להוריו בקשר של תלות וסיפוק צרכים, זוהי גם הדרך שלו – ושלהם – לחוש את האהבה שביניהם; אבל כאשר הוא מתבגר, הקשר מפסיק להיות קשר של תלות, והאהבה הופכת להיות דבר פנימי יותר. התהליך הזה הוא לא קל, בתחילת הדרך הילד מתמרמר מאוד לנוכח המציאות של 'נטישה לגורלו' על ידי ההורים. אבל לאט לאט הוא לומד להעריך את העוצמה ואת היופי שיש בלקיחת אחריות על עצמו, מה שהופך אותו להיות אדם שלם הקיים בזכות עצמו – וגם הקשר והאהבה הופכים להיות עמוקים ופנימיים יותר.

זה אף פעם לא קל – בכלל, החיים של מבוגר הרבה יותר קשים משל ילד – משום שקשר פנימי וחווייתי הוא גם יותר חמקמק, יותר עמוק, יותר נסתר. אבל זהו הדבר האמיתי.

אז אולי, שואלת יקרה, את פשוט מתארת את חווית ההתבגרות שלנו מול אלקים. הרגשות שלך המפותחים כל כך, האינטליגנציה הרגשית והמודעות שלך – מאפשרות לך לחוות את החוייה הזאת באופן מאד חי, מאד עמוק, ובזכותך, גם אנו יכולים לגעת בחוויה הזאת, ואולי נצליח לתת לה משמעות כזאת שתרומם אותנו למדרגה גבוהה יותר ופנימית יותר.

אולי ביחד איתך, נצליח לבנות את בית המקדש הפנימי שלנו, בית המקדש של מעלה, במקומו של בית מקדשנו של מטה, בית המקדש החיצוני והמוחשי שחרב.

תודה לך, ובהצלחה לנו!

יצחק,

[email protected]>