שלום לך יקרה,

קראתי את המכתב שלך לאט, כמה וכמה פעמים. הוא נכתב מתוך מצוקה גדולה, אבל גם מתוך אומץ. יש בו כאב, בלבול, עייפות, כעס, פחד, ואולי יותר מהכול- תחושה של מי שמרגישה שהיא חיה חיים של מישהי אחרת, ולא מצליחה למצוא בהם את עצמה. חשוב לי לומר כבר בהתחלה, ואחזור על הדברים גם בסוף- אני לא נבהלת מהמכתב שלך. למרות שאת מוצפת מאד, ומעלה המון המון נושאים ברגש רב וסערה גדולה- עדיין, שזור במכתב שלך רצון אמיתי למצוא דרך, וזאת נקודת התקווה.

את התקווה הזו אני אחזיק בזמן כתיבת התשובה.

כשקראתי אותך, לא הרגשתי שאני קוראת רשימה של בעיות שונות, אלא סיפור אחד עמוק שמבקש שיקשיבו לו באמת. הזוגיות, האמונה, הגוף, הרצון לברוח, הקנאה בנשים שחיות אחרת, הפחד לפגוע בהורים ובבעל, כולם מספרים את אותו סיפור- חוויה של משהי שחייה נכנסו לתבנית לפני שהספיקה לעצור ולשאול את עצמה מי היא, מה היא רוצה, ואיך.

גם בלי שציינת גיל, מהמילים שלך עולה תחושה של אישה צעירה יחסית, בתחילת החיים הבוגרים. חשוב לי קודם כל לומר לך בכנות ממש-  את ממש לא מאחרת, וכלל לא פספסת את הרכבת!!

חשוב שתדעי, שאמנם זה לא כיף ובכלל לא אידיאלי, אך הרבה מאוד אנשים מגיעים לשאלות כאלה דווקא אחרי חתונה. באופן מפתיע, קורה ודווקא כשהמסלול כבר מסומן, אז הנפש מבקשת לעצמה קול. זה ממש לא סימן שטעית, אלא  שאת חיה ומתפתחת.

לפעמים הזהות לא נבנית לפני הבחירות הגדולות, אלא מתעוררת דווקא אחריהן.

מתוך כל זה, נדמה לי שמה שהכי חסר עכשיו הוא לא תשובות חד־משמעיות, אלא סדר פנימי וקצת אוויר. לא פתרונות גדולים ולא הכרעות גורליות, אלא אפשרות להתקדם צעד־צעד, בקצב שמכבד את מה שעובר עלייך בלי בהלה, ובלי להרגיש שכל צעד סוגר דלת.

א. קודם כל להרגיע, ולא להיבהל

לפני שמנסים להבין מה צריך לעשות, חשוב לעצור רגע ולהרגיע את המערכת.

נשמע שהבהלה תופסת עכשיו מקום גדול מאוד אצלך. בהלה מלהיתקע, מלטעות, מלהמשיך כך עוד שנים, מלעשות צעד שיפגע באחרים או בך. כשהבהלה מנהלת את השיח הפנימי, הכול נחווה בקצוות ונשאר לנו ברירות מאד קיצוניות – או להישאר ולכבות את עצמך, או לקום ולברוח הכי רחוק. אבל האמת היא שיש מרחב גדול מאוד בין שתי האפשרויות האלה. לא כל בירור מחייב החלטה, ולפעמים עצם ההסכמה לומר אני מבולבלת עכשיו כבר מורידה מעט מהעומס.

במילים קצת שונות- לפעמים הבהלה והפחד שמא אעשה צעד קיצוני הם אלה שגורמים לנו לתקיעות עמוקה. מתוך פחד של ׳לאן זה ייקח אותי׳ אנחנו קופאות, לא בוחרות, לא זזות, והחיים מרגישים תקועים ומדכאים. ההסכמה לשהות בבלבול ולא לפחד ממנו, ואפילו לפתח כלפיו סקרנות יכולה לתת הזדמנות לחיים להתפתח. אני מציעה לך לאפשר לחיים להתפתח, לבחון אותם בסקרנות במקום בפחד, להקשיב למה שמתבהר בתוכך. לפעמים דווקא כשמרפים מהמאבק ומהבהלה, משהו מתחיל לזוז בעצמו.

דעי-

הרצון לברוח, לנסוע רחוק, לעבוד אדמה, לחיות חיים פשוטים ואותנטיים, להתאהב כמו בסרטים- לא נשמע לי בכלל כמו קלות דעת. הוא נשמע כמו כמיהה עמוקה לחופש, לבחירה, לחיות. לעיתים הנפש משתמשת בדימויים רחוקים כדי לבטא משהו בסיסי יותר. והמשהו הבסיסי הזה נשמע לי כרצון להיות נוכחת בחיים שלך, להכיר את עצמך, לתת לעצמך קול ולא רק למלא תפקידים.  חשוב להקשיב למה שהרצון הזה מספר.

ב. להבין מה קורה לך בלי להאשים את עצמך

חשוב גם לשנות את האופן שבו את מביטה בעצמך.

כאב לי לקרוא את האופן שבו את מדברת על עצמך- קראת לעצמך המכתב “מתוסבכת”, “הזויה”, מישהי שעושה עוול לאחרים. אני רוצה להציע מבט אחר, שבו את מתייחסת לעצמך בכבוד, חמלה ועדינות. ממה שאת מתארת, לא נשמע שמשהו בך הסתבך, נשמע שמשהו בך נשאר הרבה זמן בלי מקום, בלי רשות לרצות, בלי מרחב להתלבט, בלי שפה שמותר לה ספקות ושהייה באי וודאות.

כשאדם חי לאורך זמן בפער כזה, הגוף והנפש מתחילים לדבר במקומו דרך עצבנות, כיבוי, תחושת ריק, ולעיתים דרך מחשבות קשות והאשמה עצמית.

אני רוצה שתעצמי עיניים ותחבקי את עצמך. תגידי לעצמך מילים טובות, תביני שאת בסדר גמור, נורמלית, חיה, ופשוט במצוקה כבר המון זמן. כל אלה לא דברים שליליים, אלא הפוך- הם אלה שידחפו אותך להתפתח, להתגבש, למצוא את עצמך ואת הקול המיוחד שלך בחיים.

ג. לא להישאר לבד

יש נקודה אחת שחוזרת שוב ושוב בדברים שלך, והיא קריטית לתהליך כולו.

במכתב נשמע שאת מאוד לבד עם כל זה. אולי אני טועה ואת כן משתפת, אבל אם לא- חשוב לי לומר לך שבלבול, כאב ושאלות נעשים ניתנים לנשיאה כשיש עוד מישהו אחד שיודע באמת מה עובר עלייך, ועוד יותר מכך- הם נהיים כבדים ומסוכנים כשהם נשארים לבד.

זה נכון במיוחד לגבי המשפטים הקשים שכתבת, על הרצון לא להיות. לא מתוך בהלה ולא מתוך שיפוט, אלא מתוך דאגה אלייך- במקומות כאלה חשוב שלא תישארי לבד, שיהיה אדם ממשי שיודע מה עובר עלייך ונמצא שם איתך: אשת מקצוע, אדם קרוב, מישהו בטוח בשבילך שנוכח בעולמך (ולמרות שאת אמיצה שאת פונה אלינו, לא מספיק התכתבות אנונימית כדי להפיג בדידות).

ד. טיפול ופחד מכח

הרבה מהפחד סביב טיפול קשור למה שעלול לקרות אם וכאשר… אבל זה לא בהכרח נכון .

את כותבת על החשש שטיפול רק ידחוף אותך לקום ולעזוב הכול, ואני רוצה להרחיב על זה מעט:

לפעמים אנחנו מפחדות שברגע שיהיה לנו כוח פנימי וחיבור לעצמי, אז אנחנו נממש את הפנטזיות המפחידות  שלנו שאיתן אנחנו נמנעות להתעמת בגלל שאנחנו במצוקה. לדוגמא, אם עכשיו את מרגישה שאת נשארת ׳תקועה׳ בחייך כי את חלשה, אז את מפחדת שאם יהיה לך כח, את תברחי, תתגרשי וכו׳.

חשוב לי לומר בזהירות ובכנות- ברוב המקרים (כמובן לא כולם!) זה לא מה שקורה. דווקא ככל שטיפול מתקדם, ואת מצליחה לבנות בתוכך ציר פנימי שמתגבש, קול שיכול להיות מושמע, רצונות שיש להן מקום, ואפשרות לממש את הרצונות שלך-  הכוח שנבנה אינו כוח לברוח, אלא כוח לשאת מורכבות.

בעצם מה שאמור לקרות בתהליך כזה הוא שתקבלי כוח דוקא להישאר בתוך החיים שלך, אבל באופן אחר- בלי להיעלם ובלי למחוק את עצמך. תקבלי כוח לראות את החיים כ“עסקת חבילה”- חיים שיש בהם מקום לעצמך וגם מקום לכאב, לויתורים ולפשרות. מתגלים אפשרויות נוספות שקשה לחשוב עליהן כשנמצאים במצוקה.

נשים שאני מכירה עברו תקופות של מצוקה גדולה, כעס ורצון לעזוב. לא בהכרח כי הן רצו לפרק את הנישואין, אלא כי הן לא הצליחו לחיות בתוכם כמו שהן. טיפול לא הוביל אותן לפרידה, אלא להפך: הוא נתן להן חוסן, שפה וחיבור פנימי שאפשרו להן להישאר בתוך הקשר בצורה נכונה יותר עבורן – פחות מוחקת, פחות לבד.

גם החוויה שאת מתארת סביב קרבה, יחסים וגוף היא קשה מאוד, ובלי להסיק מסקנות אני רוצה להגיד לך שברור לי שכשתמצאי דרך להתחבר לעצמך, את גם תמצאי דרך להנות ולרצות את עצמך ולא רק את השני.

כתבת שניסית המון טיפולים. טיפול טוב מתחיל כשעוברים משלב ראשון של היכרות, פתיחות וקשר, לשלב שני שצריך בו אומץ אמיתי, ואפשרות להתעמק יותר. אני ממליצה לך לחשוב על טיפול אחד שהיה לך טוב- ואולי לחזור אליו לנסות להתקדם לשלב הבא- אל תפחדי! תהיי אמיצה.

ה. זוגיות כהזדמנות

בתוך כל התהליך הזה, הקשר הזוגי הוא גם מקום של כאב- אך יכול להיות גם אפשרות לתמיכה.

לגבי בעלך- מתוך המכתב שלך לא עולה תמונה של אדם רע או מרוחק, אלא של אדם סך הכל טוב שהולך לכיוון אחר, עם שפה ועולם שונים משלך. הפער הזה כואב מאוד, אבל הוא לא בהכרח סוף הסיפור.

הייתי רוצה להציע לך לחשוב על דרך לפתוח את המצב שלך עם בעלך. לנסות לראות בו שותף אמיתי שיכול לשאת אותך עם כל הצדדים שלך. בעיני זה שווה לנסות, וגם פה, אל תתני לפחד שלך לחסום אותך.

שבי איתו, תתחילי בשיחה אחת ותראי לאן זה מתקדם. שיחה שלא נועדה להכריע או לפתור, אלא שבה את משתפת אותו בבלבול, בפחד, בעייפות. שיחה שבה את מעבירה מסר של- אני לא יודעת מה אני רוצה, ואני לא מבקשת פתרונות, אני רק רוצה לשתף אותך כי אני רק לא רוצה להיות לבד בזה. לפעמים עצם זה שהבלבול יוצא לאור משנה משהו משמעותי.

קחי בחשבון שנישואין זה חוזה ארוך (בעזרת ה׳), ובתקופות שונות אחד מבני הזוג חווה קושי, מצוקה, משבר או כאב. היום את זו שחווה קושי, אבל אם תשכילי לסלול דרך שבה כשקשה משתפים את השני, את תראי שבהמשך גם הוא ישתף אותך בקשיים שלו. מה שאני מנסה להגיד זה שאל תחששי לשתף אותו, זה לא הופך אותך למסכנה אלא לראשונה שסוללת דרך של שותפות בנישואין שלכם.

בהקשר הזה, אחרי שיחה אחת או שניים אפשר גם לחשוב יחד איתו על נושא הפוריות- להתלבט אם כדאי לחשוב על הפסקה זמנית בה תנסי לעשות לעצמך סדר. בעלך הוא שותף שלך כרגע, והקושי שאיתו את מתמודדת הוא לא רק שלך אלא גם שלו. ככל שתשתפי אותו בצורה שבה את מבקשת את עזרתו כשותף אמיתי לחייך, כך ייתכן ותמצאי בו תמיכה והכלה שאת לא מאמינה שיש. ולפעמים עצם זה שהנושא נהיה משותף, ולא לחץ שאת נושאת לבד, מוריד הרבה מהכובד.

שוב, הצעה זו נכתבת כהצעה שנכון לשקול, אך ללא היכרות אישית קשה לי להמליץ באופן נחרץ יותר.

ו. הצעות פרקטיות

טוב, הגענו לשלב בו כדאי לחשוב על ׳איך מתחילים׳ לעבוד:

יקירה, אני מקווה שהצלחתי לעשות לך קצת סדר. בתוך המכתב הצעתי לך כמה הצעות. אני רוצה לשים את הדברים פה לפי סדר-

1. לבחור אדם אחד בטוח ולשתף אותו באמת בהכל.

2. לפנות לטיפול מתוך מטרה תלהתקדם ולחזק את הציר הפנימי שלך.

3. לשקול להתחיל להוביל את הזוגיות שלכם למרחב שבו את משתפת ומחפשת תמיכה.

4. לנסות לדחות במודע החלטות גדולות עד שתרגישי יותר מחוברת ויציבה.

ובסיום, הדבר החשוב ביותר- אל תיבהלי מעצמך, מה שאת עוברת זה טבעי והגיוני, עכשיו את צריכה אומץ להיות בתוך הבלבול וחוסר הוודאות ולבקש בתוכו ליווי. לאט לאט תרצי למצוא את הקול שלך, להגשים את עצמך, להתחבר ולחזק את עצמך בתוך החיים שלך. זכרי, את לא חייבת לדעת עכשיו מי תהיי ואיך ייראו חייך בעתיד רק להתבונן סביבך ולהסכים להרגיש, ולהיות סקרנית לראות לאן חייך יתפתחו.

יש בך חיים. גם אם הם עכשיו עייפים ומבולבלים – הם שם!  ואת לא אמורה לשאת את כל זה לבד.

ובינתיים, תודה עמוקה שפנית אלינו, זאת התחלה טובה:)

מקווה שהרגשת בתוך המכתב את החיבוק הגדול שאני מנסה לתת לך

את מדהימה ומרגישה, ואני רוצה שתדעי שלמרות שקראתי את המכתב שלך כמה פעמים- הוא לא מבהיל, אלא מעביר תחושה שיש תקווה.

תרגישי את זה!!

סקרנית לשמוע ממך

חנה א.