שלום לך איש יקר,

המכתב שלך מרגש אותי. אני מתרגש מהכנות והאומץ שלך לפנות ולשאול. יישר כח!

אתחיל מהסוף.

אתה שואל: "האם אני בן אדם נורמלי עם יצרים בריאים שצריך לעבוד על עצמי יותר ביראת שמים וכדומה,

או שאני ברמה שצריך ללכת לרופא ולקחת כדורם להרגעת היצרים שלי"?

והתשובה שלי:

לא רופא! לא כדורים! אתה נורמלי! בריא ונורמלי לחלוטין!

לא מצאתי בתיאור שלך שום דבר שמורה על "סטייה" או חריגה ממציאות החיים של המוני גברים בגילך ובמצבך. דרך ההתמודדות היא נושא בפני עצמו, אבל קודם כל צריך לדעת זאת. יצר המין מלווה את האדם בכל חייו. הוא יצר חזק ועוצמתי, שלא פעם "משגע" את האדם ומוציא אותו משלוותו. זו חכמה גדולה לדעת להתנהל אתו, או שמא "לנהל" אותו, ואנסה לפרט זאת בהמשך, אבל קודם כל כדאי להכניס את הדברים לפרופורציות הנכונות:

ראשית, הדברים שתיארת מן הילדות והנערות שלך – אינם רלוונטיים כלל. הסקרנות הטבעית בילדות לבנות המין השני או אפילו למגע בין בנים – טבעית ונפוצה, חשוב שלא תכניס את הסיפורים האלה לתוך איזה "רצף" שאתה מזהה אותו כחלק מ"הסיפור שלך".

יותר מכך, אתה כותב שבאופן היפותטי היית מוכן לקרבה עם כל אשה שאתה פוגש. גם זה לא מפתיע אותי. טבעו של הגבר הוא כזה. מנגנון המיניות אצל הגבר יכול להיות מופעל בצורה פיזיולוגית לגמרי, ללא קשר לרגשות חיבה או קשרי אהבה. לא גופו של הגבר ותאוותו יכולים להיות מנותקים מהנפש שלו. זה לא המצב הנכון והרצוי כמובן, אך כך הוא הטבע הבסיסי. הגוף הגברי מתעורר מינית בקלות מגירויים חיצוניים, כמו אדם רעב העובר ליד מטבח מדיף ריחות של אוכל.

אנחנו מתפללים כל יום "ואל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון". הנסיון, כלומר העמידה במצב של גירוי גדול, הוא דרך סלולה לביזיון. אנחנו חוששים מכך. אנו חוששים להתגלגל למצב של ניסיון שיוביל אותנו לביזיון, כי כך אנחנו בנויים. הביזיון תלוי בעובדה שהאדם מוצא את עצמו נגרר אחרי גופו, על אף שהדבר מנוגד לחלקים הגבוהים שבו, הרצונות, השכל, הערכים וכו'.

העובדה הזו היא גם מקור לנחמה. האדם לא צריך לייסר את עצמו מכך שגופו התעורר בגלל גירוי. זה טבעו של הגוף. הדבר דומה לאדם רעב שיעבור ליד מסעדת טריפה ויכעס על עצמו שפיו נתמלא רוק מהריחות המגרים שעולים ממנה. אין זה הגיוני לייסר את עצמו על כך. הרי זו תגובה פיזיולוגית שאיננה בשליטתו. אמנם, אם לא ישלוט בעצמו ויכנס למסעדה, ואף יאכל – אז הוא עובר עבירה. אבל הוא אינו נכנס למסעדה. הוא מתעלם מהגירוי. ממשיך בדרכו, ובכך תם הסיפור.

בגמרא מובא: "אמר רב עמרם אמר רב: שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום – הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע…" (בבא בתרא קסד, ב). "הרהור עבירה" המדובר פה הוא הרהור עבירה בנשים. זו מציאות שכבר חכמי הגמרא ראו אותה כעובדה. כמובן שאם האדם ממשיך ומתעסק עם ההרהור זה כבר נהפך לעבירה, אבל עצם התעוררות ההרהור עשויה להיות בלתי נמנעת.

אמנם, יש מנעד ולא כל אחד חווה זאת באותה רמת רגישות. לא כל אחד רגיש באותה מידה, ויש אנשים יותר אדישים לגירויים מסויימים. זה תלוי בהרבה משתנים, כמו אופיו של האדם ומבנה הנפש והגוף שלו, ולא פחות מכך – במצבו הרוחני, הנפשי, המשפחתי, ועוד; ועם זאת, כולם חווים את זה וכולם מתמודדים עם זה, ואין כאן מקום לדבר על "לא נורמלי".

חלק חשוב בהתמודדות הוא פיתוח מודעות בריאה, למגבלות ולרגישויות, לחולשות ולקשיים, ומתוך ההיכרות עם עצמו האדם יכול לכוון את דרכיו ומעשיו בהתאם. כשאני כותב "מודעות בריאה" כוונתי ליכולת לראות את הדברים בעין מפוכחת, לא לאמץ דפוסי חשיבה מוטעים או מעוותים. לדוגמה, אדם יכול לספר לעצמו שהוא "סוטה" או שיצר המין שלו "לא נורמלי", בזמן שהדבר איננו נכון, ובשל כך לייסר את עצמו, להיות מלא ברגשות אשם ובושה, ומתוך כך להחליש את עצמו, לוותר לעצמו ולהפחית את הכח שלו להתמודד – מה שמזמין נפילות ויוצר מעגל שמזין את עצמו.

אך יש נקודה עמוקה יותר בכל הקשור ליצר המין. יצר המין הוא כח החיים. הוא האנרגיה שעליה עומד עולם המציאות. מסופר בגמרא (יומא סט, ב) שחכמים הצליחו לבטל את יצר הרע של עבודה זרה ורצו גם לבטל את יצר המין – "יצרא דעבירא". להלן תרגום חופשי מארמית של הקטע בגמרא: ביקשו רחמים ונמסר בידם. אמר להם: שימו לב שאם תהרגו אותו (את היצר) – יחרב העולם. חבשוהו במאסר שלושה ימים, חיפשו ביצה בת יום ולא מצאו בכל ארץ ישראל. אמרו: מה נעשה? נהרגהו – יחרב העולם… כחלו (צבעו) את עיניו ועזבוהו, והדבר עזר שהאדם לא מתגרה מקרובותיו…

המסר כאן ברור ופשוט. האנרגיה המינית מניעה את העולם. היא מקור החיים. קודם כל ברמה הפשוטה (דרכה בא דור ההמשך), אך לא זו בלבד: כל התשוקה, כל החיוניות הגברית – אם תרצה: "הסיבה לקום בבוקר" – מגיעה מהמקום הזה. אלא שהאנרגיה הזו יכולה להישאר ולהתבטא במישור הפיזי והגופני בלבד, ויכולה לעבור "התמרה" למקומות גבוהים יותר במציאות החיים של האדם.

רעיון זה מופיע בדברי הזוהר: "אלמלא יצר הרע – חדוותא דשמעתא לא ליהוי". תרגום: אלמלא יצר הרע (והכוונה שם ליצר המיני) לא תהיה קיימת חדוות התורה. ההבנה שלי את הדברים היא כפי שכתבתי לעיל: אדם ללא יצר הוא אדם חסר חיות, הוא מת ולא חי. הוא אולי הוא פטור מלהתמודד עם נסיונות, אבל הוא אדם בלי אנרגיה ולכן חסר חיות גם במישורים הטובים והרצויים. זהו כנראה ההסבר לרעיון הידוע של "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". המשפט הזה מופיע בסיפור של אביי (במסכת סוכה נב, א). שם מסופר שיום אחד ראה איש ואשה (שלא היו נשואים זה לזה) קובעים ללכת יחד בדרך. הוא אמר לעצמו: אלך אחריהם כדי להפריש אותם מעבירה (היה ברור לו שלשם יגיעו הדברים). הוא עקב אחריהם לאורך הדרך וראה כי כאשר הגיעו לפרשת דרכים, נפרדו זה מזו באמירת שלום סתמית, כשכל אחד פונה לעירו. הדברים לא הגיעו לכדי עבריה. אביי הרגיש "חלישות הדעת" גדולה מכך. הוא אמר לעצמו: הרי אני במקום האיש הנ"ל לא הייתי מתגבר על עצמי ווודאי הייתי חוטא עם האשה הזו. אז התגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו: "כל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו". כלומר: ככל שכח החיים שבך גדול וחזק, ככל שכוחות היצירה מבעבעים בך יותר, כך יש לך אפשרות לצמוח גבוה יותר. אמנם, אם לא תנצל נכון את הכוחות שלך – אתה מוּעד ליפול בחטא, אבל מאידך – אין הדבר מצביע על פחיתותך, אלא להיפך – על גדולתך.

[אולי כדאי להוסיף: בזוהר הנ"ל, וכן במקורות חז"ל היצר הזה נקרא "יצר הרע", אבל הוא רע רק בגלל הפוטנציאל ההרסני שלו, ורק בגלל שהוא מתבטא גם בצורה רעה, אבל מאידך היצר הזה הוא כח אדיר של חיים, ואם "ממתקים" אותו הוא הופך להיות יצר "טוב מאד"; וכדברי חז"ל במדרש על הפסוק 'וירא אלוקים את כל עשה והנה טוב מאד': "והנה טוב – זה יצר טוב, מאד – זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים" (קהלת רבה, ג). והמשמעות של המדרש היא לא רק טכנית: דרך להביא ילדים לעולם, אלא עמוקה יותר, היצר הזה הוא כאמור מקור החיים, מקור אנרגיה. בלעדיו הכל קמל ומת].

אז כל עוד אתה חי הגוף יהיה שם, עם הגירויים שלו ועם התשוקות שלו. לא תמיד לפי הרצון שלך. לעתים הוא מתעורר ו"משתגע" בלי תכנון. אז ממשיכים הלאה ויודעים שזה אומר שאנחנו בריאים. כמובן, זה לא תירוץ לעבירה. הכח הזה צריך להיות מנוצל במקום הנכון ובדרך הנכונה, והאיסור הוא להשתמש בו במקום של עבירה. ובמקביל, התשוקה והיצר מלמדים על חיוניות, מלמדים על אנרגיה שמבעבעת ומחפשת מקום להתבטא.

אתה מתאר חיים טובים עם אשתך ואני שמח בשבילך. הדבר יפה וראוי, ומצווה גדולה לטפח את המקום הזה ביניכם. יש תמיד מה ללמוד ומה להתפתח בעניין הזה. השילוב בין הגוף לנפש ולרוח הוא שילוב עדין ומורכב, והמצב האידיאלי הוא כאשר יש חיבור בין החלקים והם עובדים במתואם. כאשר החלק הפיזיולוגי לא מתבטא אך ברובד החיצוני והגופני (שאז נקרא הדבר "זנות"), אלא מחובר לרבדים הגבוהים יותר באישיותו של האדם. זו עבודת חיים, שכמובן היא תהליכית ודינמית, ויש בה עליות וירידות, ולא תמיד עומדת על "מאה אחוזי הצלחה". הדבר דורש פיתוח מודעות עצמית ומודעות זוגית.

תהליך אישי שאדם עובר עם עצמו, או בעזרת אדם חיצוני שעוזר לו לעבד את הדברים – את הצרכים, החסכים, הפחדים וכו', ללא ספק תורם המון לתהליך ובונה קומה שלמה יותר של האדם. כיוון נוסף שהייתי מציע לך הוא לחשוב בינך לבין עצמך (או בעזרת אדם אחר), איך אתה מפנה את האנרגיות שלך, את האש שבך, למקומות גבוהים, ליצירה, להעמקה, לבנייה. הדבר תלוי באישיות שלך. בחן את עצמך האם הכוחות המיוחדים שלך מגיעים לידי ביטוי ולידי מיצוי. אם זה בתחום התורני-אינטלקטואלי, ואם זה בתחום של יצירה אמנותית, או בתחום של עשייה חברתית, הכל לפי האופי והכישוריים שלך.

האנרגיה הזו שקיימת בך יכולה להיות מנוע עצום להתקדמות וכדאי לחפש את האפיק שבה היא תבוא לידי ביטוי. דמיין לעצמך מעין כּוּר אטומי שקיים בך ומחכה שינצלו אותו "לצרכי שלום". בדיוק כמו אש שיכולה לשרוף ולכלות יערות שלמים, אבל יכולה גם להיות מקור אנרגיה וחום; וכמו שכּוּר אטומי יכול לגרום לחורבן עצום אבל גם להאיר מדינה שלמה – כך גם כאן: לך בכוחך זה והושעת את ישראל (או לפחות את עצמך ובני ביתך…).

זהו מסע. מסע טיפוס, שבו משתדלים לסחוב גם את הגוף לגבהים. לא מותירים אותו להתבוסס בעצמו, אבל תוך כדי – גם לא שוכחים שהגוף הוא גוף. זהו ריקוד עדין שבו לא מוותרים על הגוף אבל גם לא מוותרים לו.

מקווה שעזרתי במעט בדבריי,

מאחל לך הצלחה רבה במסע,

ושתהיה לך שנה טובה, פוריה, חיונית ומלאת אנרגיה (המנוצלת במקומות הנכונים),

אלי