שלום לך בחור יקר.

אולי תשאל: מאיפה אני יודע שאתה "יקר"? התשובה היא, שדבר שאין ממנו מדי הרבה, הופך להיות יקר, וכפי שאתה מציג את ההתלבטויות שלך אני מרשה לעצמי להניח שאתה שייך לזן איכותי, שהוא טבעי ונורמלי אך למרבה הצער אין ממנו מדי הרבה, ובכן, זה הופך אותך ל"יקר"…

אתחיל מהסוף. אתה שואל: "האם אלו שאלות רגילות והגיוניות יחסית לגיל, או שזה בגדר חששות יתר?" – התהיות שאתה מציג, הן תהיות של בחור שפוי, חכם ורגיש, שמתבונן על החיים ושואל את עצמו האם וכיצד נכון 'לתפוס עמדה' או שעדיף לחיות את החיים בקלילות ולזרום איתם. אני לא רואה בזה חששות יתר, גם אם סביבך אינך מכיר בחורים נוספים שמתלבטים בזה. ייתכן שאתה עמוק ורגיש יותר מהם, ובנוסף, ייתכן שחלק מאלו שנראים לך כל-כך ברורים ו'זורמים' מתלבטים גם הם בשאלות דומות, אך לא מחצינים את ההתלבטות הזו. בכל מקרה, אין כאן בעיה, אלא מעלה.

אתה גם מגדיר את מצבך כ'תסבוך'. יכול להיות שכך אתה מרגיש כרגע, מתוסבך. אבל חשוב שתדע שהאדם חי את כל חייו עם שאלות, גדולות יותר או פחות. זה לא מצב חריג. מה שנכון הוא: לא להיבהל משאלות ומספקות. חושבים על השאלה, חיים איתה מעט זמן, מתיידדים איתה (!), ומקבלים החלטה כיצד לנהוג. ועוברים לשאלה הבאה… אין בזה שום בעיה.

כעת לעצם הנושא. אתה מציג דילמה שיש לה שני צדדים. הצד האחד הוא "לזרום עם החיים הלאה, ומה שיהיה יהיה", והצד השני הוא "רגיעה ועצירה רגע מהחיים, להביט ימינה, להביט שמאלה ולבחור לאן לפנות".

"לזרום עם החיים" בלי לתת מקום לקבלת החלטות ולהכרעה בספק, זה לפעמים קל, אבל בגדול, זה לא מקדם את האדם לשום מקום. אנחנו רוצים להתקדם, לגדול, לפתח אישיות בוגרת, ולשם כך יש צורך למשש בשתי ידיים את החיים ואת האתגרים שהם מזמנים לנו, להאזין למה שקורה סביבנו ולמה שקורה בתוכנו. בנוסף, משאלתך אני מתרשם שהאופציה 'לזרום' די רחוקה ממך… אתה בחור שמבקש להעמיק את מבטו על החיים ועל העתיד, וגם אם היית רוצה 'לזרום', היית מגלה די מהר שאתה לא מצליח בזה כ"כ. אתה שואל: "למה שאני לא ארצה לזרום עם החיים?" – התשובה היא: כי אתה לא מרגיש טוב עם זה. אם היה לך נוח ונעים לחיות בלי מחשבה, זה היה קורה לך ולא היית שואל את השאלה הזו…

מצד שני, אין כמעט דרך "לעצור מהחיים". הרי גם כשעוצרים את המסלול הרגיל של החיים, נניח יוצאים לנופש במקום מרוחק, שקט ומבודד, זו לא באמת "עצירה מהחיים". זה יכול לתרום ברמה מסוימת, אבל בסופו של דבר גם להיות לבד ולחשוב – זה חלק מן החיים. כך שאנחנו די תקועים, 'לזרום' זו לא אופציה, ו'לעצור' זה כמעט בלתי אפשרי. מה כן?

שני עקרונות – סותרים לכאורה – הם המפתח להצלחה: תכנון וגמישות.

תכנון – שאל את עצמך: איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו בעוד עשרים שנה (גיל 37). אם אתה רוצה, אתה יכול לקחת דף ועט ולהתחיל לרשום. היכנס לפרטים הקטנים, היכן אתה רוצה לגור? באיזה תחום אתה רוצה לעסוק? במה אתה מוצלח? איך ייראו הילדים שבעז"ה יהיו לך? תנסה לדמיין את סדר היום העתידי שלך, את בית הכנסת שבו תרצה להתפלל, את החברים העתידיים, את הבית שאתה רוצה שיהיה לך – בית פיזי ובית במובן של 'משפחה'. אל תהסס לדמיין. דמיון הוא כלי מצוין שמגלה לנו על עצמנו הרבה.

יכול להיות שבין התשובות שתענה לעצמך תהיינה גם תשובות שסותרות אחת את השנייה. אבל זה בסדר. הרי האדם הוא מורכב ויש לו גם רצונות סותרים. בגדול, זה יתן לך תמונה כלשהי של "מיהו האדם שאני רוצה להיות".

השלב הבא הוא לחשוב: מה אני יכול לעשות כדי להגיע למקום הזה שאליו אני שואף? יכול להיות שתגלה שאתה משקיע בתחום מסוים, בעוד שאתה רוצה להגיע למטרה שונה שכדי להגיע אליה יש צורך להשקיע בתחום אחר. יכול גם להיות שתגלה שאתה משקיע בדיוק בדברים הנכונים לך. בלי לנסות "לבסס עקרונות", אתה תגלה על עצמך שעקרונות רבים כבר קיימים בתוכך, ומה שצריך הוא לדייק אותם יותר, לחדד אותם ולעבור לחשיבה מעשית כיצד אפשר ליישם אותם.

גם אם תמצא שבתקופה הקרובה אין לך אפשרות מעשית להתקדם לעבר היעד שהצבת לעצמך, מבחינת המסגרת שאתה לומד בה וכדומה – עדיין ישנה חשיבות רבה לתכנון. זה יעצב את הגישה שלך לעתידך, ויתרום לך רבות שתערוך היכרות עם הקרקע המוצקה עליה אתה מבקש להניח את רגליך.

גמישות – זה יכול להיראות כסתירה ל'תכנון', אבל באמת אין כאן סתירה חזיתית, אלא השלמה חשובה. אדם שמתוכנן בצורה מדויקת, עלול לפספס הרבה התקדמויות חשובות שהחיים מזמנים לנו. את כל התוכניות והחישובים צריך לשים כתמרור, אבל לא כמפת דרכים מדויקת. החלק של הגמישות דורש יכולת הקשבה ושימת לב למה שקורה איתנו. אם אנחנו 'ננעלים' על מסלול מסוים, אנחנו נוטים לאטום אוזניים ועיניים, ולא להרגיש בשינויים שהמציאות דורשת, אם מדובר בשינויים חיצוניים ואם מדובר בתהליכים פנימיים שאנו עוברים.

לכן דרושה גמישות, ויכולת התאמה למציאות. בהקשר אחר – שמעתי סיפור על ר' יצחק שלמה זילברמן. סיפרו לו על יהודי ש"קם ארבעים שנה לוותיקין יום יום". הרב זילברמן הגיב על הסיפור: "ארבעים שנה יום יום? אף פעם לא הייתה לו איזו דודה שהוא היה צריך להיות לידה בבית חולים?!" – כלומר, החיים מזמנים לנו הרבה אתגרים בלתי צפויים, הם קוראים לנו קריאות מגוונות, וקיבעון – גם קיבעון על דברים חיוביים – גורם לנו לא לשמוע את הקריאות הללו.

אתה אומר שאתה רואה בחורים בני גילך ש"כשאתה רואה אותם אתה רואה משהו מאוד מסוים, "הוא זה ככה וככה", "הוא תמיד לא יעשה ככה לא משנה מה יהיה".", ואילו על עצמך אתה כותב הגדרה ממש מתוקה "ההחלטות שלו נתונות לאי רציפות עקבית במהלכיו, בעקבות שינוי מצבי הרוח/נסיבות שגורמות להחליט אחרת." והמסקנה שלך מההתבוננות הזו, מדהימה בעיניי – "כשאני מסתכל על עצמי, אני רואה משהו מאוד לא תמיד אמיתי עם עצמו, שיכול לעשות היום משהו מסוים, ומחר לבצע משהו אחר לחלוטין".

תקשיב לי בחור צעיר ויקר. המסקנה הפוכה לגמרי. אדם הוא מורכב, ויש בו צדדים שונים ומגוונים. בחור כמוך שיש לו "אי רציפות במהלכיו", הוא מאוד מאוד אמיתי עם עצמו!! זה בדיוק ה'עצמי' הכנה והאמיתי – זה שרגיש למצבי רוח, זה שמכיר בנסיבות שונות, זה שיום אחד ברור לו דבר אחד ולמחרת ברור לו ההיפך. אתה הרבה יותר מ'בסדר'.

אז מה עושים עם זה? האם תמיד אפשר לעשות יום אחד כך ויום אחד להיפך? ברור שלא. מה שקורה הוא שעם הזמן אתה מאמץ עמדות בתחומים שקרובים ללבך, ומתנהג לפיהן. חשוב לי שתבין – אין הכוונה שאתה מבטל את הצדדים האחרים, כי הם קיימים ובד"כ יש בהם גם צדק. הכוונה היא שאתה בוחר ומתרגל לנהוג בכיוון מסוים שיותר מתאים לך או יותר נכון לדעתך.

אנסה לחדד נקודה זו. לכל שאלה יש תשובות שונות. לכל נידון יש היבטים רבים. אדם חכם מכיר בצדדים הללו, ויודע לפנות מקום של כבוד לצדדים השונים. בגיל צעיר, יכולה להיות התנהגות שנראית כמו מטוטלת, יום אחד כך ויום אחד אחרת – זה נובע מתוך ההכרה החכמה שלך שאף צד איננו מבוטל לחלוטין. החכמה הזו שבעז"ה תמשיך ללוות אותך, תגרום לך להבין את החיים טוב יותר. יחד עם זה, המטוטלת תיעלם לאט לאט, והחיים יתפסו מעצמם – וגם מתוך התבוננות – צד מסוים. בלב שלך תנצור תמיד את החכמה הזו שגורמת לך עכשיו להתנהגות של "יום כך ויום הפוך", כי ההתנהגות הזו היא ביטוי להבנה נכונה של החיים. גם כאשר אנשים מבוגרים מתנהגים באופן קבוע בצורה מסוימת, כדאי מאוד שלא יאבדו את החכמה של הכרת הצדדים השונים.

איך בונים אישיות? – אין לזה מתכון אחיד, וזה גם לא עניין של "תעשה כך וכך ו…הופ, הנה אישיות". האישיות מתעצבת מתוך האתגרים שהחיים מזמנים לנו, ומתוך ההתבוננות שלנו בשאלות שמטרידות אותנו. שימת לב לתובנות, לרגשות ולחוויות, היא הכלי הטוב ביותר לעיצוב האישיות.

לפי התרשמותי מהשאלה, אתה במסלול נכון של התבוננות ושימת לב למה שקורה איתך ועם סביבתך. אם אתה מרגיש צורך "לעצור מהחיים" ולהתבונן יותר, תוכל בהחלט לעשות זאת בשיחה עם חבר מקשיב ומבין, עם רב שאתה בוטח בו, ובמקביל – עם הקב"ה, זה שתמיד שומע ותמיד מבין ויכול להכניס ללבך את העצות הטובות ביותר.

עלה והצלח!

שלך,

חנוך

[email protected]