בסיעתא דשמיא
שלום לך, יקירתי.
זה זמן שאני כותבת ומוחקת שורות. מחפשת את המילים הנכונות שיעלה בידן להעביר אליך את תחושותי. לעבור דרך הדף והמילים את הדרך הסבלנית והארוכה לתשובה שנמצאת בליבך שלך.
הייתי רוצה לשמוע אותך עוד.
את מספרת על רגשות אשמה על שעזבתם,
על הבלבול בין הטוב שכן היה, לפחות בחויה האישית שלך, לבין הצעקות והכעס.
את מספרת על המאמצים הגדולים לרצות. לזכות לאהבה.. ועל האכזבה הגדולה כשהתגובה מרגישה כל כך לא הוגנת. לא רואה את מאמציך ומתמקדת במה שאין, גם אם ה"אין" הזה שולי. כל כך שולי כמו מכסה של פח סגור..
אני שומעת את הנפש שלך שואלת הרבה שאלות, מחפשת את הסימנים לזהות קצוות חוטים בנסיון להבין- מה היה שם והאם להאמין לעצמך בכלל.
רואה את ההתרוצצות שלה, הטבעית כל כך, המתבקשת, לאיזה אור בהיר. הגדרה. משהו.
ושומעת גם את השאלה החותמת.
שאלה גדולה מנערה גדולה בנפשה.
עם הבנה. עם בגרות.
ובכן, הדבר הראשון אותו אני רוצה לעשות הוא לשלוח לך חיבוק חם. כזה שימלט את הילדה שעברה כל כך הרבה אל חוף מבטחים. שתוכלי להניח ראש ולהרשות לעצמך להיות ילדה.
לא שורדת.
הכמיהה העמוקה של כל ילד באשר הוא לאהבת הוריו היא דבר עמוק כל כך. חיוני כל כך-
לא פחות מלחם ומים.
נאבקת על דבר בסיסי. שהגיע לך בשפע. סתם כך-
בלי סיבה. בלי התניה.
אהבה ללא תנאי.
על יציבות.
על שפיות.
אינני רשאית ואינני רוצה להגדיר או "לאבחן"
ולכן אני בוחרת שלא להכליל את אביך תחת שם או כותרת כזו או אחרת. והגם שמאפיינים רבים מהדברים שכתבת אכן עונים על הגדרות של ההפרעות שציינת והגם שאני יודעת עד כמה הגדרות כאלו עשויות להרגיע אותך מבפנים ולהאיר קצת את חשכת- "מה למען השם, קרה שם?" כרגע אני בוחרת להיות אך ורק אתך.
עם החויה המטלטלת בין טוב לגרוע, עם חוסר היכולת לצפות תגובה מאדם שהוא מבוגר אחראי עליך, עם כמיהה לאהבה ומוכנות לעשות הכל למענה. להאמין לעצמך או לא להאמין..
בסופו של דבר,
החוויות האלו, ועוד אחרות- הן אלו שילכו אתך.
הן הדיסק הקשיח שנמצא אתך בתרמיל הגב של זכרונך הרגשי והן אלו שילוו אותך ובמקרים מסיומים עלולות לנהל אותך גם בחיים שאחרי וגם בחיי הנישואים.
שמחתי מאוד לשמוע שאת בתהליך של טיפול היות וטיפול טוב עשוי ללכת אתך צעד צעד עד לזיהוי של החוויות ולעיבוד שלהן. שתוכלי לשים את האצבע על המקומות הכואבים האלו לחבק אותם וגם- לדעת מתי את פועלת משם – בדיוק כמו אותה ילדה של לפני שנים.
הקב"ה בחר בך לעבור דרך המסלול הזה. מסלול למיטיבי לכת.
מי יודע לאיזו תכלית היית שם. אולי כדי שבעוד זמן לא רב, תוכלי את להושיט יד ולב ולסייע ללבבות כואבים אחרים. אולי.
אבל דבר הראשון לפני הכל,
העניקי את לעצמך את אותה אהבה ללא תנאי. נסי לשבת עם עצמך. ללא הסחות דעת ולנשום את טעמה של הרפיה. רגעים בהם את לא צריכה להוכיח כלום. להיות. לעשות- דבר.
תקפי את רגשותיך-
אמרי לעצמך שאת צודקת. שמגיעה והגיעה לך אהבה ולא. לא הגיע לך או לאי מי ממשפחתך- כעס והתפרצויות. גם אם יש רגעים בהם צריך לשים גבולות- לא כך זה נראה.
שדמעותיך הן דמעות אמת ורגשותיך ראויים לבמה ולקול, לחיבוק והקשבה.
שאת לא מדמיינת. שבאמת כאב לך.
ובעיקר-
שאת לא אשמה בכל מה שקרה.
לא בכעסים. לא בתנודות. לא במצב עם אמא.
לא בעזיבה.
לא משנה עד כמה נפגעת במציאות הזו, חווית האשמה מקננת בך ומקשה עליך.
ובכן.
מן הסתם את יודעת כבר. לא כך כך יעזור לך "לומר לעצמך" משום שהחויה הרגשית העמוקה לא מקשיבה לקול ההגיון.
החויה הפנימית היא חזקה, משתלטת והיא- רק היא- נצבעת בראי המציאות כאילו אין בלתה. כך שפעמים רבות, בסתר, אנחנו משוכנעים עמוקות בדברים שהאשימו אותנו בהם או ייחסו לנו.
אז הדרך היא באמת לגלות את המסתרים האלה, מול עצמך ובטיפול-
עד כמה את חווה אשמה. עד כמה את לא מאמינה לעצמך. עד כמה את חושבת שהיית ראויה לכל זה. עד ש מקום הזה יתנקה לו.
מה הקשר לשאלתך הספציפית, את בטח שואלת..
ובכן יקרה לי מאוד,
אני מאמינה באמונה שלימה שהדרך הזו אל עצמך. הסליחה הזו עם עצמך. ההשלמה הזו עם החלקים שלך בעצמך-
הם אלו שיביאו אותך למקום שבו לשאלה שלך- איך והאם לסלוח-
תיהיה תשובה שלימה. מבפנים.
כשהנפש שלך תעבור את המסע שלה אל עצמה, כשהמקומות בהם היא סוערת ואפילו הפנימה את הכעס על עצמה ישככו-
את תחושי שלימה כל כך שאת המקום של הכעס תתפוס השלמה שקטה. הפרדה ואולי אפילו חמלה על זה שגילה חוסר יכולת להיות במקום מפותח ומיטיב. והגיע למצב בו הוא מאבד שליטה.
את כותבת כי הסליחה משחררת. את צודקת.
באמת-
כשאנחנו מחזיקים בכעס על מי שגמל לנו רעה ופגע בנו הרי שאנחנו ממשיכים להחזיק את הפגיעה קרוב אלינו והיא ממשיכה לפגוע בנו.
אבל חשוב לעשות את זה נכון.
להבין שאכן היתה כאן פגיעה. שאנחנו נשמור ונהיה נאמנים לעצמנו ולרגשותינו. חשוב אפילו לתת לכעס להשתחרר- באופן מבוקר (בחדר הטיפולים,לדוגמא) כן. זה כואב.
נעבור תהליך של חיזוק, ריפוי ומחילה לעצמנו, מבפנים. ואז השחרור יבוא ממקום שלם. אמיתי.
כזה שלא מטשטש את הכאב של עצמנו ובוגד ברגש אלא זה שמכבד את התחושות שלנו כל כך עד שהוא לא זקוק להחזיק בכעס כדי לצבור ממנו הוכחה חיצונית לספקות הפנימיות של עצמנו.
הוא נשאר עם שלמות והרבה חמלה למי ששבוי בתוך הפרעה או אגוצנטריות.
אז זו דרך. וסבלנות עם עצמך:)
אני נושאת תפילה שהליך הטיפול שלך מעגן וקשוב, שאת עוטפת את עצמך, יום יום.
שמהר מכפי שנראה לך תוכלי לראות בעיניך את החוזקות הפנימיות שכל כך נכרות בך הולכות ומתחזקות עד שברור יהיה לך איך הכאב הזה שעברת יהיה אבן יסוד לכל האישיות שלך ולמתנות אותן את עתידה להעניק לבעלך, לילדיך, לעולם כולו.
באהבה גדולה ובהערכה עצומה,
בתפילה עבורך לטוב שלם ולמציאות בה את מקבלת שפע מכל הטוב,
אתך.
דקלה.
דלג לתוכן
תגובה אחת
תשובה מרגשת ומדויקת, ישר כח גדול!
התשובה מלמדת על הבנה של המרוכבות הספציפית שבשאלה הזו.
ולשואלת היקרה,
חשוב להגיד בקול ברור וצלול,
אין שום חובה הלכתית או מוסרית לסלוח לאבא, כל עוד הוא לא עשה צעדים מהותיים של תיקון ופיוס כלפייך!