שלום לך אשה מקסימה.

העלית בעיה מוכרת וידועה. אולם האומץ שלך ראוי להערכה. בניגוד לאחרים שמנסים להדחיק את העניין את מישירה מבט ומנסה לקבל כלים. וזה מדהים.

אני מנסה להרגיש את החוויה הפנימית שלך- אשה שלכאורה עם בטחון עצמי, משרה נחשקת, חיים מסודרים, בעל וילדים. מעטה חיצוני מושלם. 

אבל זה נותר בחיצוניות. כל אמירה עשויה לערער  (בהרגשה) את המקום האישי. בפנים משהו מכרסם בך וכל משפט מאיים עד כדי התפוצצות רגשית. אז מה קורה לנו? מי אנחנו באמת?

מגיל צעיר מאד אנחנו לומדים שלא כדאי לנו לחשוף את החולשות שלנו. זה למידה לא מודעת, שמפנימה לנו שכדאי להשמר. די בכך שזלזלו בהרגשתנו, או גרוע מכך- השתמשו בה נגדינו, כדי שנלמד להדחיק ולהתעלם מההרגשה שאנו חווים. כך הילד הופך למבוגר, כשבפנים קיימים מטעני רגשות שאין להם מקום והתייחסות. הרגשות הללו לא נעלמים, אלא רק מודחקים. מן מוגלה שנצררת תחת העור. אפשר להמשיך את החיים כרגיל. על פניו אין שינוי בולט, והפעילות שלנו ממשיכה כרגיל, גם כשהאצבע מעט נפוחה.

אבל מה קורה לאצבע שלא ניקזו ממנה את המוגלה ובטעות נגעו בה? היא כואבת. ומאד. 

זה, במילים פשוטות, מה שקורה לנו מבפנים. אנחנו ממשיכים במירוץ החיים, אבל אמירה של מישהו אחר נוגעת לנו במוגלה ומציפה את הכאב. לא בטוח שהוא התכוון לומר משהו. בוודאי שלא להכאיב. אבל לנו זה כואב. וכשכואב- צועקים, מתפרצים או נפגעים. 

זה לא קשור למעמד החיצוני שלנו, כי המערכת הפנימית כאובה, ועד שלא נרפד אותה, שום דבר לא יחפה על כך. גם לא חיצוניות ומעמד. הם יכולים אולי לתת מענה רדוד, והרגשה קלילה של הערכה ומקום, אבל זה לא באמת מה שיבריא אותנו מבפנים.

ומכאן אני מחלקת את העניין לשתי נקודות.

יש את המקום שדורש הכרה. המקום המושפל שנעלב מכל דבר, ומרגיש מחוק. יהיו שיכנו אותו כחוסר ביטחון עצמי, או דימוי עצמי נמוך

ויש את ההתייחסות שלי להתנהגות ואמירות הסובב כלפי. 

מדובר בנושאים שכרוכים אחד בשני, משום שאם אני מרגישה מחוקה/ מושפלת/ הדימוי העצמי שלי שלילי- כל אמירה או התייחסות של החברה רק יעצים לי את המקום, וירגיש לי כהוכחה להרגשה שלי.

ועדיין אני בוחרת לחלק אותם, ולהתחיל מהנקודה השניה.

כשאנחנו מבינים שהכאב/ העלבון/ הכעס נובע משום שנגעו לנו בנקודה רגישה אצלינו, אנחנו יכולים לנטרל קצת את תחושת הכאב. סוף סוף העולם לא כל כך מושחת ומנסה לפגוע ולהכאיב. ואם יש מישהו שכן כזה מרושע? זה גם נובע (בד"כ) מהמקום הפגוע והמאוים שלו. זה קשה לשנות את הדיסק במח, ובהתחלה זה יהיה מאולץ, ורק אחרי שכן נפגענו וכעסנו. אולם בהמשך זה יטפטף אלינו ויעזור לנו כעזרה ראשונה. אני מפרידה בין הפוגע לפגיעה, כך שהפגיעה היא שלי- מהמקום של המוגלה, ובכלל לא קשורה לעומד מולי. צריך לזכור שלפעמים מישהו אמר משפט והתכוון למובן טכני, אבל אצלי זה יושב על מקום רגיש, ולכן שמעתי זאת באופן פוגע ומעליב. אם נשאל אותו, נגלה שבכלל לא הבנו את דבריו…

אחרי שהכאב נרגע, כדאי לברר עם עצמך מה כל כך פגע במשפט. מה כל כך הכאיב. איזו נקודה נגעה בעצב החשוף. זה יעזור לנו למקד את המקום הרגיש האישי, וידיעת הבעיה היא חצי פתרונה. לפעמים נגלה שכואב לנו שהיא מרגישה יותר חכמה מאיתנו, לדוגמא, וכאן יש מקום לעבודה פנימית: מה אכפת לנו שהיא תרגיש שהיא יותר ממני? האם זה שהיא מרגישה כך זה אכן כך? ואם אכן כן- זה אומר משהו על? האם אני פחות ממנה? היכולת לגלות את מוקד הכאב מחדד את הקושי ועל מה יש לי לעבוד. 

מותר לי לכעוס ולכאוב. הפוך, תרשי לעצמך להודות בכך. ההדחקה לא תעשה לכך טוב, אבל לזכור שזה כאב שלך, לא מישהו חיצוני גרם לכך. הוא בכלל לא התכוון לדרוך על יבלת. הוא בכלל לא ידע שהיא קיימת. 

ואם הוא ידע ובכל זאת הכאיב? בעיני זה דומה לילד בן שלוש שרואה אותך ברחוב ומגחך על התיק שלך שהוא מוזר. זה פוגע בך? את מתייחסת אליו? זו אותה רמה, של ילד קטן שבוחר לצחוק על העולם. לפעמים כדאי להתייחס להתנהלויות של אנשים מהמקום הזה. זה יכאיב לנו פחות.

כתיבה מאד יכולה לסייע בכך. תני לזרם המילים להישפך על הדף. את יכולה להתחיל מהמילים 'אני מרגישה פגועה ש…'- המילים יתנקזו על הדף, מלבד הרגשות השליליים שיתנקזו על בדף, יתכן וההרגשות יצופו מהתת מודע, וילמדו אותך מה כל כך פגע בך.

ולנקודה הראשונה:

אני יכולה לצטט כאן הרבה קלישאות של ההכרה בערך העצמי, ועל הצורך להרגיש את עצמך, אבל אני מאמינה שאת כל אלו את יודעת גם בלעדי. מה כן? פשוט לייקר כל פעולה שלך. כן גם זו הקטנה. אנחנו מתייחסים לכל עשיה כמובנת מאליה, ואילו את הכישלון אנחנו מעצימים. תנסי להפוך את המשוואה. תעצימי עשיה חיובית, לעומת הקטנת הכשלונות. אולי זו לא ההגדרה הנכונה. תתני לכשלון את המקום הנכון שלהם, ולא יותר. משום מה, כשמקבלים 86% במבחן, אנחנו מתמקדים ב-14% האחוזים החסרים, במקום ליהנות מכמות הידע שכן קיימת. 

קמת בבוקר, אפילו שהעדפת להתחפר מתחת לפוך? וואו. עשית משהו גדול, התגברת. דאגת לכריכים לילדים, כל אחד לפי טעמו? את מדהימה, חשבת על כל אחד ואחד. דאגת להם עד לפרטים הקטנים.

תצרי לעצמך רשימה של 50 משימות שעשית היום. גם התפילה לא מורכבת ממטלה אחת, אלא מכל ברכה וברכה שאמרת. תפרטי את העשייה לפריטים קטנים ותעריכי כל אחד ואחד מהם. ואת כל המכלול הזה את עשית. זה מדהים!!! 

על אותו כיוון- תרשמי לעצמך את המעלות שקיימות בך, והן קיימות. אולי צריך לחפש אותן, ואולי הן מסתתרות, אבל אם תחפרי- תמצאי. בשלב הבא תעמדי מול המראה ותספרי לעצמך על המעלות שלך. החוויה כוללת כמה חושים בו זמנית (ראיה ושמיעה) ומעצימה את ההרגשה. 

נקודה נוספת- כמים פנים לפנים. ציינת שאת נמנעת מלפגוש שכנה שלא אוהבת אותך. אולי היא מרגישה שאת לא אוהבת אותה מחזירה באותה מטבע? לא משנה מי התחיל, חשוב לדעת איך ממשיכים. ואת הרי כל כך מיוחדת, עם כל כך הרבה יכולות, את גם מסוגלת לחייך אליה. אולי בקושי, אבל תנסי לשבור את המערכת מהמקום העוצמתי שלך. כן, את יכולה. 

ככל שתרגישי יותר בנויה מבפנים- תתייחסי יותר בנינוחות לסיטואציות מהזן שתיארת.

זו עבודה לא קלה, אבל משתלמת במיוחד :)

הרבה כוחות ובהצלחה-

תמי

‫[email protected]