בת  ישראל יקרה.

נגע בליבי הכינוי שבחרת. כנוי שמעיד מי את. בת ישראל, שמושא שאיפתה הוא לדייק ברצון השם, ולשים אותו קודם לכל רצון אחר.

כתבת שאין צורך לתאר במילים מהי רווקות. הצורך הריגשי והפיזי בקרבה ואהבה. אכן, אין צורך לתאר במילים את המקום העמוק הזה, את הצורך המהותי.

ומול הצורך העצום, עלה כישלון. נפילה בנגיעה אסורה.

ותראי אותך. את מודעת לצורך הגדול שלך, ומודעת לאיסור וכאובה עליו כל כך. לא הייתי מוצאת מילה אחרת מלבד המסירות נפש שבכך. מוסרת את הנפש שלך, את הרצון שלך, את המקומות הזקוקים והכמהים בתוכך פנימה, אל רצונו יתברך.

וחשוב שתראי את זה כך.

ועכשיו, אחלק את שאלתך לשני חלקים.

א. הנפילה בנגיעה.

ב. ההתאמה.

אז ככה.

נפלתם. נכשלתם. זה מבהיל ומאיים, זה מבלבל ומסיח את הדעת.

אבל – ומה אם לא לכך נוצרה התשובה?

מגיל גן סיפרו לנו מהי חזרה בתשובה, מגיל בית ספר התחלנו לדפוק על הלב.

והאמת, שאני גיליתי מהי "תשובה"  לפני ארבע שנים בלבד, כשהיה לי רגע של נפילה בדבר מה, ופתאום, לראשונה, הבנתי את כל דברי המורות והמרצים שמזה שנים שמעתי ועמדו על יד דלת ליבי, ורק עכשיו קלעו. תשובה ברגע אמת, בלי להמתין ליום כיפור שיגיע.

עברתי שלב אחר שלב בחלקי התשובה, והאמנתי, כמו שאומר הרמב"ם בהלכות תשובה, בכל ליבי, שהחטא והכישלון  יוכלו להימחק, ללא הותר סימן ורושם.

וראי זה פלא. ראי זה פלא, תשובתי התקבלה. הרגשתי זאת בצורה מוחשית. גם עקבותיה של העברה נעלמו ונימחו ללא סימן.

הרב יונתן הבר בקונטרס "התשובה" שלו, כותב שחבל מאד שאיננו מלמדים את  הילדים, כבר בהיותם רכים, שעל כל חטא יש תשובה, והיא פשוטה משנוכל להעלות על דעתנו.

דלתי תשובה פתוחות, בטח לבת ישראל שכמותך.

ועכשיו לגבי ההתאמה.

תאוריה מסוייימת (של אברהם ליפשיץ ועוד) מדברת על ההבדל בין "אהבה" ל"התאהבות".

האהבה,

כך הוא אומר, היא דווקא למי שדומה לנו. שכן, אהבה מייצרת ביטחון, ביתיות, שלווה, יציבות.

לעומתה, התאהבות היא דווקא אל הזר, המלא מסתורין, השונה, שכן ההתאהבות זקוקה למשיכה שלי אל מה שאין לי. היא סוערת, מלאה עניין והתרגשות, ללא כל שגרה.

בכל בית בנוי היטב, זקוקה להיות גם אהבה יציבה, שקטה וקבועה עבור המשפחתיות, וגם התאהבות, עבור הקשר הזוגי.

אלא מה? השאלה למה אנחנו זקוקים יותר, וכמה אנחנו מסוגלים לשאת את השונה ולקבל אותו. לראות בכך אתגר להתאהבות שלנו, ומצד שני – למצא גם את תחומי ה"נחת" והמנוחה.

נראה, שבאותו אדם מצאת גם את החלקים המשותפים וגם את אלו הזרים.

זרות, אינה בהכרח צריכה להביא אותנו לשבירת מערכת יחסים. זה תלוי, כמובן, בערכים שלנו ושל זה שלצידנו, האם הם עולים בקנה אחד? האם יש בהם שיתוף, ונכונות לעבודה משותפת?

זרות יכולה להביא אותנו לאמת פנימית חסרת פשרות של מהם ערכי אמת ומהם תדמיות שאינן נחוצות.

זרות יכולה, לעומת זאת, גם למשוך אותנו למקומות זרים ורעועים.

אינני מכירה את האדם שאת מדברת עליו, ואותך – רק טיפ וטיפה, כך שאנני יכולה לומר מה אני רואה ביניכם, את זה תוכלי את לדעת  מתוך מודעות וראיה בהירה שלך, ודיוק פנימי.

אני ניסיתי, בכל אופן, להביא ולהעלות כיווני מחשבה שאיתם תוכלי לבדוק, לחפש ולמצא את עצמך ואת התשובה הפנימית והאמיתית לך.

ועבורה – שאי תפילה, בת ישראל יקרה שכמוך.

ואת , כמובן, מוזמנת להמשיך לשאול, אם תרצי.

תמר ע.

[email protected]