שלום יקירה,

אני קוראת את פנייתך ומרגישה בתוכי את המציאות הכל כך פוגענית ומכאיבה שאת, בעלך וילדייך חיים בה. כמה מצוקה בדידות ותחושת אובדן שליטה עוטפת את סיפור חייך בעשור האחרון.

הלוואי שאזכה להעביר טיפה מהאמונה שלי בשינוי גם במצבים שנראים לפעמים כמו סוגרים וסופיים.

אני מבינה ממך, שפנית לייעוץ, ניסית לקרא ספרים ושום דבר לא עזר.

תחילה, אני חייבת לחזק אותך ממש, מדהים בעיני שלא התייאשת, שאת עדיין מחפשת מענה ועזרה ומעוניינת לשנות את רכבת ההרים שעלית עליה לפני עשור, אז אני חייבת לציין שאת צודקת! מאוד קשה לעבוד על כעס, על התפרצויות ואני מתחילה דווקא את התשובה שלי בתחום הזה ולא בריקוד הזוגי שלך מול בעלך שאליו נגיע בע"ה בהמשך מהסיבה שלעניות דעתי, חייבת להיעשות עבודה קודם כל של סור מרע על מנת לאפשר לילדים סביבה יותר בטוחה, יציבה ושלווה על מנת לאפשר להם להתפתח בנפש בריאה ושמחה ולא תחת פחד ואימה ומצוקה.

אחד הדברים החשובים להבין, זה שיש לנו שליטה, כן כן. אני מחדדת – יש לנו שליטה ויש לנו בחירה כי עצם זה שאני מבקשת לסגור את החלונות או להיות בשקט כי אני הולכת לקיים שיחת טלפון אז אני יודעת שהדברים ניתנים לשליטה ואני יודעת כמה חשוב לי איך זה נשמע בחוץ ושבחוץ אני לא אגיב ככה.לא אני ולא בעלי. את השליטה הזאת בחוץ הייתי מנסה לדמות כלפי פנים בתוך העולם שאני חיה בו, על מנת לאפשר לילדים שלי את הסביבה הראויה עבורם.

אם את לא מצליחה לעשות את זה ואני מבינה שאת מרגישה שאת אינך מצליחה לעשות את זה, אולי תתחילי בהתבוננות על יכולת הבחירה שלך, על זה שאולי תתארחי אצל ההורים אז לא תגיבי ככה ואולי בסביבה יותר רחבה של השכנות ובגן שעשועים לא תגיבי ככה… ואם אני מבינה שיש לי יכולת להגיב אחרת, בסביבות מסוימות, אני מבינה שבאמת יש בתוכי את הכוח לעצור. אם אני רק רוצה. הייתי בנוסף מאוד ממליצה ללכת לטיפול מקצועי, זוגי ואם אי אפשר זוגי, אז אפילו לבד, אבל זה מהותי לפנות לעזרה, כדי לקבל כלים גם על עבודה של ויסות כעסים וגם על העבודה של הריקוד הזוגי שתכף נגיע אליו.. כרגע זה הדבר המשמעותי ביותר שעולה בין השורות, וגם את מנסחת אותו בהתאם כמה ששובר אותך לחלוטין, אז בעזרת השם שהקדוש ברוך הוא יתקנכם בעצה טובה להגיע לבעל מקצוע ראוי ונכון שידע לעבוד איתכם על הויסות, ולו רק לטובת הילדים.

ועכשיו בוא נגיע לטובתך האישית באספקט הזוגי, את מתארת שלא הצלחתם לקשור חברות אמיתית כבר 10 שנים ושאתם נאבקים שוב ושוב לחיות ביחד וזה לא קורה, שאת אדם מאוד אופטימי ומלא תקווה. אז בואי ניקח בשילוב כוחות, ונשתמש ברצון לקשור חברות אמיתית עם היכולת להיות אופטימית כדי להאמין שאין מה להתייאש ואפשר לעשות שינויים אם רק בוחרים.

עצם זה שהקשר ביניכם מאופייין בעליות וירידות אומר שיש גם עליות ולא רק ירידות. ולכן, צריך להתבונן מה יש בעליות הללו, ולראות מה היה שם?

מה היה טוב בתקופה הזאת?

מה היה טוב ב-X שעות האלה שהיה מה אפשר לנו לשוחח?

מה איפשר לנו להיפגש?

איזה אינטימיות נוצרה בינינו?

מה החלק שלי שייצר את הרגיעה הזאת ואת האווירה הטובה הזאת?

ומה החלק שלו שייצר את זה?

ולהתבונן על המקום הטוב הזה ולדעת שאפשר למנף אותו הלאה.

לא פחות חשוב מלהתבונן מה גורם לירידה, חשוב ללמוד מה מאפשר את העלייה.

לגבי הירידה את מתארת שבזמני לחץ יש הרמת קול ועצבים, אתם צועקים אחד על השני..הרבה דרמה וכעס. דבר ראשון, אני רוצה שתדעי, שזה מאוד מובן בזמני לחץ, אכן, מאוד מאוד מאוד קשה להיות במקום מאוזן ומאופס בפרט שאני נמצאת בתקופה שנראית כמו איזה לחץ מתווסף כרוני במהלך החיים. חשוב קודם כל להבין שזה יכול לקרות, אבל לא על בסיס קבוע, כדפוס פעולה, ולכן, עכשיו זה הזמן לשאול את עצמי :

למה זה מה שמביא אותי לקצה?

למה בעלי מביא אותי לקצה ?

כשהוא צועק ושאני צועקת מה אני פוגשת שם?

איזה חלקים בתוכי מתעוררים כשאני מבינה שצעקתי?

ומה אני מרגישה כשהוא צועק עליי?

אני שואלת את עצמי מה הצרכים שחסרים לך בתוך הקשר ומה הצרכים שחסרים לו בתוך הקשר שנפגשים בכזה ייסורים וכאב?

ומה צריך כדי שתפגשו אחד את השני ותבינו שזה לא התפקיד שלו להשלים לך את הצרכים שלך וזה לא התפקיד שלך להשלים את הצרכים שלו?

אלא צריך להיות איזה שהוא רצון משותף לבנות עולם זוגי שווה, יציב, לומד, מכבד, שמאפשר להתבונן על הצרכים אחד של השני.

את מתארת שאתם כל הזמן בחשבונות שאת מוכנה לתת רק אם הוא נתן והוא מוכן לתת רק אם את נתת ואתם כל הזמן בודקים איפה כל אחד נתן בתוך הקשר, ואם אנחנו מחפשים כל הזמן להיות באיזה שהם דיוקים וחשבונות אז גם ככה חיים נראים, כל הזמן, כמו מחברת משבצות אחת חונקת וסוגרת שמחייבת דיוק והקפדה במקום ספונטניות וזרימה, חשבונות ומאבקים במקום ויתורים וחיבורים.

מה יכול לעצור את המעגל הזה שאתם נכנסים אליו, שבו אתם כל הזמן בחשבונות?

מה יקרה אם אני אתן משהו מעצמי בלי לצפות לתרומה בחזרה?

האם אני ארגיש מנוצלת?

האם אני ארגיש שאין ערך למעשה שלי?

האם גם זה מה שהוא חווה מצידו כלפיך?

אני באמת חושבת שאתם חייבים לפנות לגורם מקצועי שיעזור לכם לווסת, לשמוע ולהקשיב אחד את הכאבים של השני, ללמוד לייצר גבולות בתוך הקשר שלכם שיאפשר רוגע ויציבות בתוך כל המעטפת המשפחתית שצמאה לקרקע יציבה. וכפי שכתבתי למעלה, אם לא יחד אז לבד, ויש גורמים תומכים שיכולים לעזור לך וגם לאפשר מתן תמיכה במקרה של רצון לעזור למשפחה.

מאמינה שאם האופטימיות שלך, תתגייסי להאמין שאכן הדבר ניתן לשינוי.

ראיתי את זה מול עיני בקליניקה שלי.

רק אם בוחרים באמת.

בהצלחה מכל הלב,

שירה