שלום וברכה

קראתי בעיון את שאלתכם כמה פעמים. אני מלא הערכה אליכם, שהצלחתם לעצור את תחושות הבטן שלכם ולהתיעץ. אכן זו דילמה לא פשוטה, שפוגעת אצלנו בבטן הרכה. הרי כל כך חשוב לנו שהילדים יעשו בחירות טובות וכאשר ילד מתנהג כך, זה שורף את הלב. מה באמת האסטרטגיה עם סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר?

יש כאן שאלה רגישה בניהול סיכונים. מצד אחד, הופעה חיצונית ללא כיפה היא הצהרה, ופתח להרבה סכנות, ולכן ראוי לעשות מאמץ ולעצור את זה. מצד שני, אם נשים קו אדום שרק יגרום לנער להצהיר הצהרות ולקבל החלטות שיקבעו אותו בצד הלא נכון של הקו האדום, אז לא הרווחנו כלום… בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם, וגם בחינוך מטרתנו לגרום לילד להיות מחובר ולעשות בחירות טובות, וזו שאלה מאד קשה אם קו אדום בנושא הזה יועיל או יזיק. בעיה אמיתית.

אני רוצה להתיחס ברשותכם לשתי שאלות שונות שעולות משאלתכם. האחת, האם איום בסילוק הוא כלי יעיל בחינוך. השניה, האם ראוי להשתמש בכלי הזה על עניני הופעה חיצונית.

אתחיל דוקא מהשאלה השניה. ויש לי בזה סיפור מענין. בכולל של בעלי תשובה בירושלים, נכנס פעם בחור, והצטרף לחבורה שלמדה שם (זו תופעה די מצויה בבית המדרש הזה). אבל למרבה הצער, הוא לא היה עם כיפה. כמה אברכים ששמו לב לדבר, פנו לראש הכולל בבקשה להעיר לו. ראש הכולל ביקש רגע לבדוק משהו בענין הזה באיזה ספר, אבל מפה לשם הבחור כבר עזב והבעיה נפתרה. לאחר כשבוע, שוב נכנס הבחור, שוב למד גמרא ללא כיפה, שוב ראש הכולל לא העיר לו אלא בדק, ושוב הבחור עזב לפני שמישהו העיר לו. לאחר שבוע נוסף שוב קרה אותו סיפור, רק שהפעם הבחור גם נשאר להתפלל מנחה. ללא כיפה.

הפעם זה כבר לא עבר בשקט. משלחת רשמית של אברכים הגיעה למחות בראש הכולל. מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ויש גבול, זה מקום קדוש. הרב הסכים שיש כאן בעיה, והציע ללכת לגאון הגדול הרב משה שפירא זצ"ל. הרב שפירא שמע את הסיפור בסבלנות, ושאל: אני לא מבין, איך אתם רוצים למנוע מיהודי שיבחר בעצמו לשים כיפה? האברכים ענו שעם כל הכבוד, זו לא כפיה דתית, זה בית מדרש, מקום קדוש, וכל אחד יודע שבמקום כזה שמים כיפה, אפילו נשיא ארצות הברית שם כיפה שהגיע לכותל. ענה להם הרב, שנשיא ארה"ב הוא פרא אדם, אין לנו ענין לחנך אותו, ולכן כל מה שחשוב זה רק הניראות החיצונית. אבל יהודי, שמטרתנו לקרב, לא זו הדרך. תאירו לו פנים, וזה עצמו יגרום לו לבחור מעצמו לשים כיפה. כך הורה הרב (ובהשגחה פרטית מופלאה זה בדיוק מה שקרה בפעם הבאה כשהוא נכנס).

לא סתם בסמינרים של ערכים לא מחלקים כיפות וציציות. עובדים על הפנימיות, והחיצוניות לאט לאט מיישרת קו. כך זה קירוב רחוקים, וכך בדיוק זה גם בקירוב קרובים. הערות ותוכחות בענין הזה הם בומרנג, שרק יותר מרחיק, יותר מקבע, יותר גורם לאנטי ולכן לא זו הדרך.

אני לא חושב שצריך להתיאש. יש הרבה כלים מעולם הקירוב והקבלה שדוקא הם גורמים לבחורים מבולבלים לעשות בחירות טובות יותר. הרב אורי זוהר זצ"ל, שבעצמו התנסה בנסיון הזה עם כל ששת בניו, העיד שכל עוד הוא ניסה להעיר ולתקן אותם, זו היתה מלחמה חסרת סיכוי בסימפטומים, ולכן זה לא עזר. ברגע שהבין שהשורש הוא קשר חם ומקבל, והצליח להניח להערות ולדבוק במהלך חדש של קירוב, רק אז הוא הצליח להשפיע.

ובכלל, איום בסילוק הוא דבר חמור, טראומה של ממש. אנחנו, כבני אדם, יצורים ביתיים, וזקוקים לדעת שיש לנו פינה בטוחה שלנו בעולם. אם היא 'על-תנאי', או אם אנו מסולקים ממנה, זו טראומה אמיתית עם השלכות קשות.

סילוק מהבית לא יפתור את הבעיות. הבעיות לא הולכות להיפתר אם לא נראה אותם. להיפך. הן רק יתעצמו. יש בחוץ כל כך הרבה צרות, הרבה מעֵבר לזלזול במצוות. הרחוב מוצף בהתמכרויות, הימורים, סמים קשים, פשע, עולם תחתון. הבית הוא המקום הכי בטוח בעולם עבורו, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

אני מכיר אנשים רבים שאיימו, ובסופו של דבר הנער עזב. אבל הבעיות לא עזבו איתו, אלא הצרות דפקו אצלם בדלת. אז בינתיים, צריך לקחת נשימה עמוקה, להתעלם הרבה, לבחור קרבות נכונים, ולא לבזבז אנרגיה על הדברים החיצוניים. יש ספרים בנושא הזה ("בוסר המלאכים", או "אבות על בנים" של הרב אורי זוהר) יש הרצאות. אני ממש ממליץ שתלמדו עוד כלים איך מקרבים בצורה נכונה ויעילה. אבל הערות על ענין לבוש – זו הדרך עם סיכויי ההצלחה הכי פחות גבוהים, ולכן אני לא ממליץ.

אם יהיו לכם עוד שאלות תרגישו נוח לפנות, אשמח לנסות לעזור גם הלאה.

דן

[email protected]