שואלת יקרה וחשובה,

שלום וברכה,

יש משהו כל כך טבעי וכנה במה שאת כותבת.

הכאב, התחושה של חוסר שליטה, הרצון לפעול – כל אלה אינם סימן לחוסר אמונה, אלא דווקא לעומק הלב שלך.

הרבה מהאנשים שצועדים בעולם הזה בלב שלם ובכוונה טובה, נושאים איתם גם את הכמיהה להבין, לפעול, להשפיע. הרי מי שרגיל לפעול, לעשות, לחשוב קדימה, להשפיע – לא בקלות יקבל מצב שבו הידיים קפואות, והלב פשוט צריך לחכות. וזה יקר מאוד.

העובדה שקשה לך לשחרר שליטה היא לא פגם – היא עדות לכך שאת אדם שרגיל לקחת אחריות, לפעול, לנהל את חייו מתוך מודעות ובחירה. יש בכך כוח עצום – זו תכונה של אנשים רציניים, מחויבים, שמחפשים לא רק שקט, אלא בעיקר אמת.

במובנים רבים, דווקא אנשים כאלה – שמתקשים להיות פסיביים – הם אלו שבונים עולמות. לא מתוך כפייה, אלא מתוך דחף פנימי כן ועמוק.

אבל כאן, כמו שציינת כל כך מדויק – יש תחום שבו נראה שההשתדלות נלקחת מאיתנו.

והפער הזה כואב. קשה לחכות. קשה להרגיש שאין מה "לעשות" חוץ מלהתפלל.

אולי כדאי לעשות קצת סדר –מתוך מבט פנימי, ומתוך המקורות:

הרמב"ם, בהלכות תשובה (פרק ה'), דן בנושא הבחירה; בחירות, החלטות האדם ומעשיו, במקביל להכרה שה' יודע הכול, ומחליט על הבריאה.

הוא כותב כך: "דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה…"

אבל במקביל לכך, הוא מלמד שאין ידיעת ה' הקודמת סתירה לעניין הבחירה.

כלומר, שאלת הבחירה עמוקה מאוד, חלקים ממנה נסתרים לפי רבים, ומכל מקום, דורשת עיון נרחב.

ובכל זאת, אנו כבני אדם צריכים איזו דרך חיים.. ואם כך:

במקרים רבים בחיים אנחנו באמת צריכים לשחרר, להפעיל את השריר הזה של "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך…". בין אם מדובר לצורך תרגול השריר הזה של אמונה וביטחון שהוא חשוב לנו לתקשורת עם ה', ולהתנהלות חיינו, ובין, אם לפעמים באמת למרות שעשינו מה שאפשר פה למטה, ה' בחר אחרת ותוצאת המציאות שונה ממה שפעלנו.

אבל, חשוב מאוד מאוד להבין, שבאופן הכללי של ההתנהלות שלנו, כמו שאת כותבת, ה' נתן לנו סוג של עצמאות ובחירה. במה זה מתבטא? ומה הנקודה שלנו כבני אדם לפעול?

הנקודה היא שלמרות שיכול להיות שהתוצאה תהיה שונה בפועל, לנו יש את דרך הפעולה שאנו יודעים, ומה שאנו מתאמצים ללמוד ולהבין מהתורה, מהבנת שכלנו, ממה שהתחנכנו, ממה שאנו מכירים שעשוי לפעול במישורים רוחניים- תפילה, צדקה וכדומה…

ובמילים אחרות:

הידיעה האלוקית לא סותרת את הבחירה שניתנה לנו.

למעלה יש מערכת שלמה, שאינה לפי שכלנו. אבל כאן, למטה, יש ציווי ברור: פעלי, בחרי, התקדמי – לפי הכלים שניתנו לך.

וזה בדיוק מה שיפה באופן שבו את מתבוננת על הדברים.

כי למרות הקושי – את לא מוותרת על השאלות, את רוצה להבין באמת. וזה כוח נדיר.

דבר זה דומה לגבי שידוכים בפן הכללי; אין ביכולת שכל אנושי לדעת מה זיווגו האמיתי הכי טוב, יש בזה כל כך המון אפשרויות, ודעות.

לדוג', לפי הרמב"ם, כשכתוב ש"מזווגים לו לאדם לפי מעשיו…" לא מדובר דווקא בזיווג שני, אלא בזיווג הראשון (על פי דעתו, הזיווג הראשון של האדם- "ארבעים יום קודם יצירת הוולד…" מדובר בזיווג הנשמה לגוף האדם, ואם כך זיווג האישה לאיש ולהיפך- הוא הזיווג השני על פי המעשים.. ).

זה כמובן עשוי להרגיע ולחבר אותנו כאשר אנו מחפשים תשובות תורניות לשאלות השונות ולאפשרויות בנושא השידוכים, אבל באמת, בסופו של דבר, אנו נוכל לפעול רק בכלים שלנו.

כתבת נכון, רק תפילה יכולה לסייע. וההשתדלות הנוספת שאפשר לעשות, זה בכלים המקובלים, להראות נכונות, לשקף שאת מעוניינת להינשא, להרחיב את מעגל ההיכרויות שלך עם אנשים שעשויים להציע שידוך מתאים, וכמובן, כאשר את ניגשת לבחון את הצעה של זיווג הוא צריך להתייחס לכך בצורה טבעית ולבדוק את תכונות האופי, מציאת חן, מידות טובות.

זה המון המון לעשות!

באותו הקשר, חשוב להזכיר את המדרש שאת בוודאי מכירה, על ארבעה מלכים, שכל אחד מהם פנה אל ה' בצורה שונה בזמן מלחמה, וה' סייעו לפי דרכו:

"דוד אמר: 'ארדוף אויבי ואשיגם'… אמר לו הקב"ה: אני עושה כן.

אסא אמר: 'אני רודף אותם ואתה עושה'…

יהושפט אמר: 'אני אומר שירה ואתה עושה'…

חזקיהו אמר: 'אני ישן על מיטתי ואתה עושה'…"

אם נסכם את הדברים עד כה, בעצם, גם כשאין לך "מה לעשות" במובן של לחפש בעצמך, או לקדם את זה בכלים בהם את רגילה לקדם תחומים אחרים בחייך, יש לך המון בחירות ופעולות אקטיביות מקדמות ויעילות:

– לפעול לפי רמת העוצמה של ההשתדלות- בהתאמה לרמת הביטחון באמונה שלנו [בנושא השידוכים יש דעות שיש לפעול בצורה אקטיבית, בשל המצווה להקים בית (גם פה יש הגדרות של חיוב הגבר מול חיוב האישה…)]

– להרבות במעשים טובים ובחידוד המיומנויות, היכולות והמידות שלנו לצורך בניית בית נאמן

– להתפלל. לבנות תודעה של תפילה וקשר עם ה'

– לפעול על פי הבנת שכלנו ובכלים המקובלים

ובינתיים,

כמה מיוחד יהיה לא לברוח מהתחושה של ההמתנה, אלא לראות בה מרחב של עיבוד, של בירור, של הכנה. החוסר הוודאות שאת חשה – הוא חלק מהמסע, לא תקלה בו.

לנצל את זמן הביניים באופן שמיטיב איתך, בונה ומעצים בתוכך עולם פנימי עשיר עם חוסן רוחני.

ואם יש רגעים של כאב או בלבול – הם רק מוכיחים שהלב שלך פתוח. שאת לא אדישה. שאת חיה מתוך רצון לחיבור, משמעות ואמונה.

מאחלת לך שלא תאבדי לרגע את האמונה בדרך – גם אם הדרך נסתרת.

ושהכוח שלך להיות כנה, מחפשת, פעילה – ימשיך ללוות אותך, גם ברגעים שבהם הפעולה היא דווקא סבלנות והמתנה.

בהערכה, ובברכת הצלחה בדרך ובמטרה 😊

יראת