שואל יקר מאוד.
בגמרא (חולין יא, א) מבואר שאחת ההוכחות שיש לרוב אפשרות הכרעה בספקות היא בשל העובדה שבעצם אין לאף ילד הוכחה של מאה אחוז שאביו האמיתי הוא באמת אביו, שהרי יש חשש קל שבקלים שמא אימו התעברה מאיש אחר, וכיצד התורה ציוותה על דיני כיבוד אב. מכאן מוכח שהולכים אחרי הרוב.
עכשיו אני אשאל אותך, אם יבוא ילד לאביו ויגיד לו "אני מכבד אותך רק בגלל שיש לי רוב הסתברותי שאתה אבא שלי"… זה נראה לך כבוד? זה נעים? לא! למה? בגלל שהאבא מרגיש בלב "כדי לדעת שאני אביך אתה צריך איזה הוכחה הסתברותית? מה אתה לא מרגיש את זה לבד?"….
על פי משל זה נוכל להבין את קו המחשבה שהנחה את חז"ל. אמונה אינה ניתנת להוכחה שכלית מוחלטת, משום שבאותו רגע היא לא נהפכת לאמונה אלא לידיעה. אין אדם בעולם שמאמין שאחד ועוד אחד זה שתים. לא צריך להאמין בזה. רואים את זה. אמונה היא לדעת שיש דברים נכונים ואמיתיים נשגבים מתפיסתנו.
רצון השם היה ש'נרגיש' אמונה לא רק ש'נבין' אמונה. אם תעלעל בספרי ההיסטוריה תיווכח לראות שגדולי המאמינים בה' לא היו אותם פילוסופים מתוחכמים. עודף הפילוסופיה וההוכחות נוטל מהאמונה את הקסם והטהרה והופך אותה למין משהו מתמטי ולא מחובר.
אם אשאל אותך "מי אמר לך שההורים שלך הם ההורים שלך?" יש אפשרות לחפש ראיות והוכחות. כי ככה רשום בבית חולים [אולי מישהו זייף?…]. כי אני דומה להם בפנים [ואולי אתה קרוב שלהם ולכן אתה דומה?…] וכן הלאה. עד בלי די. אבל התשובה הפשוטה ביותר היא "אני בן שלהם כי אני מרגיש בכל מאודי את זה", כמובן שאחרי זה נסתמך גם על הרישום בבית חולים ועוד. אבל נקודת המוצא היא שזה לא דיון מתמטי בבית משפט.
זו הסיבה שאומרים בתפילה "אין כאלוקינו אין כאדונינו וכו' מי כאלוקינו מי כאדונינו וכו'", קודם מצהירים בצורה ברורה שאין כמו הקב"ה. מי אמר? ברור שזה כך. לא צריך הוכחות. אחרי זה אומרים מי כאלוקינו? השאלה מגיעה רק אחרי ההנחה הזו הראשונית.
כאשר אני יודע שאבי העניק לי ספר מצוות והוראות, מה הענין לקרוא דעות אחרות? אני הרי מאמין שהוא נתן לי את הספר המדויק והנכון ביותר. הסיבה שאסרו לקרוא ספרי מינות היא בגלל שיש לכפירה כוח מושך לבלבל את האדם. האדם בטבעו רוצה להיות חופשי בתודעתו, להרגיש שאין אף אחד שאומר לו מה לעשות. הכפירה מפתה את האדם ומעבירה את נקודת הכובד אליו. היא מסבירה לו שבעצם הוא הבעלים על עצמו ולא אף אחד. משכך קיים חשש גדול שאדם יתפתה להאמין לדברי הכפירה הללו. האיסור הוא לא בגלל שאנחנו מפחדים להתעמת מול טענות, אלא בגלל שאנחנו מפחדים להתעמת מול רצון לחירות. כי הגוף והתודעה מושכים לחירות ואילו התורה והמצוות מלמדים אותנו שאנחנו עבדים של הקב"ה. העימות בין שתי תפיסות העולם האלה הוא לא שכלי אלא רגשי. ברור שכל צד מנסה להיעזר בנימוקים שכליים, אבל זה וויכוח רגשי, וחז"ל פחדו שנצא מהעימות הרגשי הזה כשידינו על התחתונה.
בנוסף, היהדות יש לה שפה משלה. שפה של ערכים הכפופים לעבודת הבורא. חשיבותו של ערך נמדדת על פי התורה ועל פי רצון ה'. גם מדה נאצלת של חסד מקבלת דפוסים הלכתיים על אופן השימוש בה. ספרי מינים של הוגי דעות מחוץ ליהדות יכולים להציע סולם ערכים שייראה יפה ומעניין, אבל הוא לא נכון עבורנו. הוא לא יביא אותנו אל המטרה הראויה. רבי יהודה הלוי – הכוזרי, כותב על חכמת הגויים שהיא כמו ערוגת פרחים. המראה מרהיב עין, והריח משכר, אבל אין לה פירות. חכמת היהדות יש לה פירות.
בוא ניקח למשל את ערך השוויון. על פניו נראה שמדובר בערך נאצל ונכון. אבל, כאשר לומדים את התורה רואים לכאורה סתירה לערך הזה. מה עושים? יודעים שהתורה היא האמת, וערכיה הם ערכי הנצח והיושר. אז למה שנאתגר את עצמנו סתם? למה לקרוא בספרים חיצוניים ובספרי מינות? זה לא יועיל לנו אלא רק יזיק.
זה הרעיון של אמונה תמימה. תמים פירושו שלם. ברור לי במאה אחוז שהאמת איתי. מותר ורצוי להתעמק באמת הזאת ולחקור בה. מותר לנסות להבין מה המטרה של הבריאה ושל קיום המצוות ושל הבחירה החופשית ושל היסורים ועוד. אבל הכל יוצא מתוך נקודת מוצא שהאמת איתנו.
בנוגע למורה הנבוכים התשובה מורכבת יותר. ראשית, הוא ספר מתעתע במידת מה. ישנם סוגיות לא פתורות, ודברים שנראים כסתירה. יש בספר צופן מסוים שכנראה רק מעטים מאוד הצליחו לחתור לעומקו ולגבש משנה סדורה. בנוסף, הרבה מדעותיו של הרמב"ם בספר הזה נותרו מחוץ לקונצנזוס, וחלקם מעוררות תמיהה בקריאה ראשונית [כמו למשל סוגיית קדמות העולם], משכך מוטב להעמיק בספר שתועלתו מרובה ונהירה יותר.
בנוגע לעולם הישיבות, צריך להבין משהו עקרוני. ישיבה היא לא בית ספר לידיעות. ישיבה מקנה דרך חשיבה והסתכלות על העולם. ישיבה מייצרת אדם שקשור ללימוד התורה ויש לו יכולת להבין היטב דף גמרא, וממילא כל הבנת העולם שלו נראית בהתאם. בסופו של דבר, מי שקשור לדף גמרא כמו שצריך, האמונה שלו ברורה. כי הוא מצליח להיות קשור ודבוק בנותן התורה. זה הבסיס. אמנם ברור, שמי שחשקה רוחו והבינו מדעו ללכת ישר כאשר עשהו האלוקים ויש ברצונו להעמיק ולדעת במי שאמר והיה העולם, יכול באמצעות כלי הלמידה וההבנה שרכש בישיבה להתעמק אף בעניינים נוספים. כמו שאם תשאל מה הענין ללמד בבתי הספר מדעים במקום רפואה וכדומה. התשובה היא שדרך המתמטיקה והמדעים רוכש התלמיד כלי חשיבה שיעזרו לו להתקיים בעולם של ימינו. באמצעות כלים אלו יוכל החניך אם ירצה להתמקד בתחום לימודים מסוים ולהתמקצע בו. יש מקצועות שהם בסיסיים ויש הרחבות. אני מסכים איתך שבאופן עקרוני היה כדאי שהיו מוסיפים לתוכנית הלימודים בישיבות איזשהו מערכת ללימודי אמונה.
עד כאן התייחסתי לרובד העקרוני, אבל העובדה שטרחת לשלוח שאלה מלמדת שכנראה משהו בנפש שלך רוצה לחקור ולדרוש בענין. אדרבה. זו הזדמנות לבדוק מה מטריד אותך ולנסות למצוא מענה שיניח את דעתך. אם תרצה אשמח לעזור.
מקוה שהנחתי את דעתך.
בניהו.
דלג לתוכן
תגובה אחת
שתי נקודות:
לגבי ספר הכוזרי יצא ממש בתקופה האחרונה ספר הכוזרי עם פירוש נפלא של הרב שאול קלופט שליט״א פירוש הבהיר לכל נפש
לגבי מורה נבוכים אינני מבין למה באמת כל כך ״מפחדים״ מהדעות של הרמב״ם אם אתה סומך עליו בעניני הלכה תסמוך עליו גם בהשקפה ובמקום להתעלם מספריו שיבוא אדם בעל שיעור קומה ויכתוב ביאור בדיוק כמו שוטנשטיין ומתיבתא על הש״ס וכדו׳.