יקרה!

ראשית כל – כואב לי. כואב וכואב וכואב מה שעברת.

יושבת כאן, מול המחשב ופשוט דוממת, לא כותבת, לא חושבת. כעין דקת דומיה, על הסבל שהיה מנת חלקך, ושלא קל להשתחרר ממנו.

לצד הכאב, משתאה מגודל הנפש שלך. נפש של שורדת אמיתית, נפש שהכאב והמצוקה, שהפגיעה הקשה לא יכלה לה.

ועם הכל, את קמה, משתקמת ובכל כך הרבה חן ונועם כפי שמשתקף מהמכתב שלך.

את שואלת שאלות מורכבות, ברשותך, אנסה לחלק אותן לשתיים, מקווה שהבנתי נכון:

1. האם להתלונן?

2. האם למדר את עצמך מאחרים או שלא לפגוע בקשרים?

אלו שאלות קשות. קשות וכבדות משקל מאד.

אתחיל עם התלונה.

למה נפגעים מתלוננים? יכולות להיות לכך לא מעט סיבות:

• הצורך לקבל הכרה בכאב ובסבל,

• הצורך למצא את הצדק בעולם, הפצוי, ולו הכספי – כדי לממן טיפול. (הרבה מאד כסף צריכים פוגעים לשלם).

• הצורך לזעוק את הצעקה שהושתקה. את הסוד הנוראי שהודחק.

• הכמיהה שהפגיעה לא תחזור על עצמה, והפוגע לא יחזור למעשיו, אם יקבל את עונשו.

יכולות להיות עוד סיבות שונות ורבות לבקשה להתלונן, לדווח.

מנגד – יש גם מחירים לא מעטים לתלונה…

לפעמים, לגמרי לא תמיד, זה מחיר של ניתוק מהמשפחה, של קרעים. לפעמים זהו החשש מחקירה לא נעימה ולא עדינה, שמשחזרת את הטראומה. תקופת מאבק משפטי היא לא פשוטה, ומצריכה כוחות נפש רבים.

לא בכל מצב, בוחר/ת נפגע/ת להתלונן, ובצדק. זה תלוי בכוחות שלה, בדרך שהיא בוחרת בה כרגע, גם מטפלים ואפילו עורכי דין מודעים לכך, ובהחלט, שמטפל מומחה, כמו גם עורך דין שמתמחה בפגיעות מיניות, לא בהכרח ימליצו על תלונה. זו לחלוטין ולגמרי צריכה להיות בחירה שלך, לכן או ללא, מתוך שיקלול של הנתונים כולם.

לפעמים, אי אפשר להחליט לבד, וצריך תמיכה ושיחות נוספות עם אנשי מקצוע בנושא. ולפעמים – יהיה לך ברור מאד מה נכון לך ומה את רוצה.

חשוב לי לומר עוד, שגם אם בחרת עכשיו כך, תוכלי לבחור לאחר מכן אחרת. קיים חוק התישנות, שלאחריו כבר לא ניתן להגיש תלונה – אבל זה תלוי בסוג העבירה שביצע הפוגע, ואולי לא נכון שניכנס לזה כרגע, שכן זה לבדו עלול להיות טריגר.

מקווה ששפכתי קצת בהירות בסוגיה הזו…

ולגבי המפגשים המשפחתיים, המידור או המשפחתיות. כמה גדול הכאב הזה. הכאב שאת, כנפגעת, כביכול ממשיכה לשלם כדי לא להזיק לעצמך.

גם כאן, התשובה מורכבת בעיקר מהתחושות שלך, ומה שתרגישי עכשיו, לא בהכרח תרגישי בעוד שנה.

יותר מכך, הנפש שלנו היא מורכבת, ולעיתים אנחנו חווים בו זמנית גם וגם. גם כמיהה למשפחתיות, וגם כעס עצום, גם סלידה וגם געגוע. זו הנפש שלנו/

אבל המציאות, היא דורשת החלטה – האם להישאר כאן או ללכת לצד השני? האם לצאת מהקבוצה או להמשיך לחוש בה שייכת? האם למחוק פרופיל או להמשיך להנות מתחושת הביתיות?

וזה כל כך קשה, וכל כך קורע. זה חלק מהבילבול העצום, כשהפגיעות מתרחשות בתוך המשפחה, "מקור החיים הוא מקור המוות" וזה כואב כל כך.

כך ששוב, לא אוכל לומר לך לכאן או לכאן, רק להציע לך להבין אותך, להבין את המורכבות איתה את מסתובבת, את ההתמודדות הלא פוסקת, ולהעריך אותך כל כך עליה.

לפעמים יהיה נכון להתרחק, לפעמים יהיה נכון להתקרב ולהיות איתנה מול הפוגע ומה שהוא משדר. ואחר כך, להקשיב לחוויה שעלתה מולו, ולהתחזק עוד ויותר מולה, להבין שוב, ועוד שוב שאת היא הטובה, את הראויה, את הנאצלת.

וכנאצלת שכזו, לעיתים נכון לך להתרחק, ולעיתים להתקרב, הכל מתוך מודעות למה שעבורך, בשבילך, להחלמתך.

היריעה כאן קצרה, גם ההכרות שלי איתך מועטה, מקווה שבכל זאת הצעתי משהו למחשבה.

ואם תרצי, אני כאן, בשמחה.

תמר ע.

[email protected]