שלום לך שואל יקר ונכבד מאוד מאוד.
משום מה תמיד כשאני שומע על כאב שתלוי בזכרונות רחוקים וישנים שיושבים על הלב, אני מצטמק…
אני כואב איתך באמת ובתמים את התחושות הללו שאתה מציג במכתב, את הזכרונות העצובים, את תחושות הכעס שלא מפסיקות לבעבע, ואת הפצע שלא הגליד עדיין אחרי הרבה שנים… זה לא פשוט בכלל…
כל אחד מאיתנו חווה כאבים, חווה תסכולים, חווה אכזבות, תחושות יאוש, חדלון ועצב. כל אחד לפי מרכיבי אישיותו. אבל לרוב אנחנו זורמים הלאה בשטף החיים, ועוברים מעצב לעצב ומכאב לכאב, כשכל כאב מחשל אותנו לקראת הכאב הבא… ולעיתים לא…
אך ישנם כאבים יוצאים מן הכלל, שאינם זורמים בנהר החיים, אלא רק שוקעים קמעה, יושבים על הלב, ומידי פעם בפעם בעיתות כאלה ואחרות, צפים הם ועולים ועושים כרצונם…
*
לא ציינת במכתב במה היית שונה כל כך בתור ילד, במה לא היית סטנדרטי.. בכנות, זה מאוד מסקרן אותי…
ומשלא ציינת מה ומי, אתן לדמיוני לפרוש כנפיים, ולראות ילד שמח, תוסס, קופצני ושובב כנראה יותר מידי, מלא מרץ ועשיה, דבר שהרב’ס לא כל כך אוהבים, ההורים הרבה פעמים לא כל כך יודעים איך להתמודד איתו, וגם עם החברים לפעמים זה נתקל בקשיים ובריבים…
משום מה, אני חש ומרגיש שלימים, דווקא השונות המיוחדות וחוסר הסטנדרטיות שלך, הם המה שהגדילוך והפכוך לאיש מוצלח מוערך ובעל מעמד חברתי גבוה. אולי…
*
נתקדם הלאה במהלך השנים, אתה מחלץ את עצמך מהפלונטר הזה, מצליח לצמוח, להשתקם, לפרוץ ולהצליח…
לוקח אשה טובה, מגיע למשרה תורנית מאוד מכובדת, נמצא במעמד חברתי גבוה מאוד, מבוסס כלכלית, ונולדים לך ילדים וילדות נכדים ונכדות, מקסימים ומקסימות…
איזה סוף יפה… ממש כיף טוב ומאושר להיות כמוך… אני מאמין שרבים היו רוצים להתחלף איתך…
אבל…
בנבכי ליבך לא מפסיקים לפעפע בך המחשבות, הזכרונות, והדימוי ההוא הישן העתיק הילדותי ההוא שהיית בו… והדמעות הישנות ההם של אותו הילד בעל הדימוי העצמי הנמוך מבצבצות בעיתות צער או מצוק. דמעות של ילד שכל הזמן אמרו לו – די!!
*
אף על פי שאני מאמין ויודע שכך דרכם של זכרונות וכאבים, לישב על הלב, לצאת ולבא כחפצם בכל עת, בכל אופן אני מתקשה להבין הכל, ותמיד אני מוצא את עצמי מנסה לנתח ולפענח מקורם של רגשות אלו מנין, איך מתמודדים איתם ואולי אפילו מסלקים אותם בבטחה…
אנסה לנתח איתך יחד עומקם של רגשות אלו…
הלא עברו הרבה הרבה שנים מאז, ממש הרבה שנים, ומאז זרמו כל כך הרבה מים בירדן, אם כן מה מפריע לך היום כל כך מה שהיה אז..
אתה עצמך כותב שבהרבה מקרים אתה חושב שהם צדקו, רק כיון שאין אדם רואה נגעי עצמו, אתה מצדיק את עצמך… בסדר.. זה הגיוני מאוד וטבעי..
אבל…
האם ממבט שלך היום כאדם בוגר שראה דבר אחד או שניים על החיים, כשאתה מסתכל על עצמך מכאן לשם, מהיום לאז בתור ילד, האם אתה מרגיש ‘נוגע בדבר’.. האם הנך רואה את המעשים הללו כ’נגעי עצמו’, האם בכלל אלו ‘נגעים’?? או שמא אתה רואה בכך בסך הכל ‘משובות נעורים’ קלילות שאין בהם ממש…
אני סמוך ובטוח שאתה סובר שזו היתה משובת נעורים חולפת.. ואני גם בטוח שתוכל למצא את עצמך מתנהג כך לילדך או לנכדך השובב…
ואם כך הוא הדבר, הרי שהם בסך הכל ניסו לחנך אותך ולהביא אותך אל דרך הישר.. נכון, זה נעשה מצידם בחוסר שימת לב, ובחוסר מודעות..
אך מדוע יש לך על כך שנאה וטינה כלפיהם…
ונניח.. נניח.. שהם לא צדקו בכלל, ואף התאכזרו אליך והתעללו בך במידה כזאת או אחרת.. נניח.. אין זה דבר קל… אין זה דבר קל בכלל…
אבל..
זהו זה נגמר…
זה היה…
זה חלף…
אתה לא שם…
אתה כאן….
מדוע בתפיסה שלך כיום, אתה עדיין שם.. ואתה שם כל כך חזק, עד כדי כך שאתה מאחל להם עונשים, עוקב וצופה בהם מקבלים עונשים כאלה ואחרים, ומצדיק עליהם את הדין. וכי באמת שונא אתה להם על מה שעשו לך? וכי באמת הנך מצפה לראות במפלתם?
מה לך ולהם, הלא מסתמא אתה כיום נמצא במצב ובמעמד טוב משלהם, או לכל הפחות כמותם, אם כן, מה לך צופה בהם לכליון?
איך יתכן בכלל שאתה זוכר אותם ביום-יום? וכל עצבון שקורה לך אתה נזכר בהם… אתמהה?
מדוע יש לך משקעי טינה כל כך חזקים על חבריך ורבותיך מהעבר…
*
בחלק השני אתה שואל שאלה מן הענין הזה, שלעיתים כשמדברים אליך בטון לא הכי נחמד, יש לך הרגשה שרוצים לפגוע בך, למרות שזה רחוק מזה.
פה אני מזדהה מאוד עם התחושה שלך, כי במידה כזאת או אחרת כל אחד מאיתנו חווה תחושה כזאת כשמדברים אליו לא יפה או לא נחמד.
האגו של כולנו קיים ונוכח מאוד בתקשורת שלנו, והוא רגיש מאוד לנימות דקות שבדקות בכל שיח, והוא נפגע והוא פעיל, והוא גורם לנו להתנהגויות ותגובות רבות שאנו שולטים עליהם בקושי רב.
ופתאום פה אני קולט שעד כעת קשקשתי לך קשקוש אחד גדול…
לא כתבתי נכון…
אני מבין אותך…
מבין אותך מאוד…
הלא מדובר בטח בתחושות מאוד דקות בנפש שלך, ולא באיזה שהיא התנהגות בעייתית, בסך הכל זו תחושה רפלקסטיבית ובלתי נשלטת, שמשוקעת בתוככי האישיות שלך שנושאת על גבה עול כבד מאוד של שנים רבות של תחושות מעיקות וזכרונות רעים.
הרי כל אחד מאיתנו, בסיס האישיות שלו נחתם בגיל צעיר, ומשם אנחנו סוחבים את החותמת כל החיים. ואדם שחווה גערות חוזרות ונשנות בילדותו מעל ומעבר לממוצע, סביר להניח שהדימוי החוששני שלו לא יטוש אותו עד זקנה ושיבה…
ולכן אולי אתה שונא אותם בצורה בלתי נשלטת, כיון שבתת מודע שלך הם גרמו ויצקו את אישיותך כפי שהיא, חלשה ופגיעה, עד היום הזה..
וזו באמת סיבה לטינה גדולה מאוד…
אני איתך…
*
איך עוזרים לעצמינו…
זה לא קל.. ממש לא קל.. אבל עוד יותר לא קל זה להישאר כך, במצב הזה…
יש לי הצעה..
אני מציע שבכדי לשכוח מהעבר ולהניח אותו בצד, אתה צריך לקחת את המכתב הזה ולקרא אותו בשנית מתחילה, לקרא את המציאות האמיתית כפי שהיא, לקרא על כך שאתה היית ילד מקסים, מדהים, שובב ושמח. ובסך הכל מה שקרה זה משהו מאוד כואב, אבל סטנדרטי לחלוטין בעולמינו, ודאי לפני עשרות שנים, כשהמודעות לנפש היתה לא מפותחת דיה.
מה שקרה זה שלא ידעו להבין אותך, לא ידעו לאבחן אותך, לא ידעו איך להתנהג איתך או לטפל בך, וטעו ופגעו בך מאוד, פגעו בך בעוצמה רבה מאוד, פגעו בך בעוצמה כזאת שעד היום יש לעוצמה הזאת השלכות כואבות…
נכון…
אבל הם טעו, הם לא ידעו, הם לא הבחינו…
יתכן מאוד שאם אתה היית במקום שלהם, היית מתנהג בדיוק כמוהם.. יתכן מאוד…
ואם הם לא צדקו ופגעו בך מתוך רשעות, גם כן, הם בסך הכל היו רשעים, יש הרבה רשעים בעולם ואתה נתקלת בהם…
זהו… זה כל הסיפור.. קרא אותו שוב ושוב… ותן לאמת עם כל העוצמה שלה להכות בך.. להניח את הדברים במקומם כפי שהם.. כך היה… ובדיוק.. זהו.. בזה זה התחיל ובזה זה נגמר..
אם אתה זקוק לאישור נוסף על כך, אתה יכול לספר ולהתייעץ על זה עם מישהו שישתתף איתך בכנות ויאשש לך את האמת הנכונה… כך היה.. זהו… אולי עם אשתך…
תשנן את זה לעצמך.. תביא לעצמך דוגמאות מאנשים שאתה מכיר שדבר כזה יכול לקרות להם ואפילו לך.. קח ילדים שובבים.. תסתכל עליהם תראה כמה הם מטעים.. תראה כמה חשיבה וסבלנות צריך בשביל ילדים שובבים…
ותחווה את הטעות שקרתה שוב ושוב..
זה יעזור לך מאוד… ואני בטוח שעם הזמן אחרי התבוננויות כאלה, הכעס והזעם יפחתו..
בד בבד יבא הפורקן ותבא המחילה והסליחה, ראשית, מחילה לעצמך על כל השנים שמילאת את עצמך בטינה וכאב, ואחר כך לאט לאט, גם לרבותיך לחבריך ולכולם…
נסה אותי…
*
כהשלכה מהדימוי הנמוך, בשיחות עם אנשים קשוחים אתה מרגיש לא חסין…
וגם עם אשתך אתה מרגיש כך, אף על פי שאתה יודע שהיא רחוקה מזה, והיחסים ביניכם טובים וקרובים והיא אשה מקסימה…
בכל פעם שהיא מדברת אליך קצת קשוח, אפילו שזה בצדק, אתה ננעל, אתה נפגע, אתה חושש, אתה מתכנס…
אם אתה רוצה לפרוץ את המשוכה הזאת אחת ולתמיד, הרי שבכל פעם שקורה לך דבר כזה איתה, אמור לה, רעייתי היקרה, חשתי בנימה שלך שאת רוצה לפגוע בי, יש לי מן לחץ כזה מאנשים, זה נכון? והיא תגיד לך – לא, מה פתאום לפגוע. ואתה תאמין לה, ותשמע את זה שוב ושוב, עד שזה יכנס לך לתוך הלב פנימה, והכל יתהפך…
נסה גם את זה…
*
אני מאוד מאוד מעריך אותך, ובטוח שמגיע לך אושר גדול ושלוה עצומה, באמת מגיע לך. ואני מאחל לך את שניהם בכמויות גדולות מאוד בעז”ה.
קח איתך את הנסיון, את הרגישות, את הכאב ואת האהבה, ותשתמש בהם לדברים מועילים, ותעזור עימם לאחרים הזקוקים לאהבתך ולהבנתך.. יהיה לך מזה סיפוק גדול מאוד.
בהערכה עצומה ובנכונות כנה להמשיך לכתוב…
דוד DAVID924803@GMAIL.COM
דלג לתוכן
