שלום לך כותבת יקרה,
המכתב שלך מאוד נגע לליבי, על כל המורכבות שתיארת בו.
למרות המצב הקשה את עדיין מגדירה את עצמך חוזרת בתשובה, עדין מחפשת דרך לא ליפול בשבתות וחגים. ברוך השם אמונתך איתנה, אשרייך!
כפי שצינת בסוף מכתבך את חוששת שאת צריכה טיפול רגשי, לפני שאפנה לרעיונות וניסיונות לחבור אליך כמקשיבה וחושבת, אני תומכת בדעתך לפנות לטיפול רגשי אצל אשת מקצוע מומחית.
ננסה להבין את המצב, כפי שאת מתארת:
עברת טלטלות עזות כשלושה תהליכי גירושין
(אגב, יש אישה נהדרת שהקימה קבוצת תמיכה לגרושות, בשם "באשר תלכי"[1]. בפנייתך לעמותה זו תמצאי גם אנשי מקצוע שיוכלו לסייע בתחום הרגשי וגם קבוצת תמיכה שנפגשת פעם בחודש לאויירור וחוויה משותפת.)
חזרה בתשובה והתנתקות מחברה ומשפחה, שזו חוויה מאוד לא פשוטה, כל זמן שלא מצאת את מקומך בחברה החדשה.
מעבר דירה מקהילה שבה חיית, למקום אחר בנסיבות מאוד מביישות.
כל התיאור הזה, בוודאי משפיע עליך.
כפי שאת מתארת כל השבוע את עובדת ולומדת, ואין הרבה פנאי להגות, ו"להרגיש", אבל כשמגיעה השבת, שהיא עת מנוחת הנפש, הנפש שלך סוערת.
קשה מאוד לנסות לשכנע אותך, להרים את עצמך, לחזור לבשל, לנקות ולארגן לכבוד שבת, כי נראה שאת ממש לא מסוגלת.
אבל, בכל זאת אני מנסה להציע לך כצעד ראשון לחזור מעט לעצמך. להחליט שאת לא מסכנה בלי משפחה מורחבת בלי קהילה. יש לך ילדים הם המשפחה שלך. יש לך את עצמך, ויחד את והם מספיק חשובים בשביל לשמוח יחד בשבת, בשביל להרגיש יחד את החיים המשפחתיים שלכם כפי שהם. כמובן שתחושת הבדידות שלך, היא עמוקה, וקשורה לכל מה שעברת. כמובן, שרק המילים שלי כאן לא יעזרו בלי תמיכה רגשית נוספת.
אני מבקשת להציע לך, לחשוב על הילדים הצעירים, עליך, כאישה שיש לה עוד חיים בהווה ובוודאי גם בעתיד. להבין ששבתות וחגים הם דווקא הזמן שלך להתחבר לילדים. שאת לא חייבת קהילה, וגם לא משפחה מורחבת כדי לעשות צעדים ראשונים בהחזרת אווירת המשפחה למשפחה. התחילי לשנות את המחשבה שלך והתפיסה שלך את המציאות. נסי לומר לעצמך, שאת תחיי את חייך כפי שהם עתה. כל שינוי שיהיה בעזרת השם, יהיה רק לטובה, אבל אל תבכי על העבר, אל תחלמי חלומות על העתיד תחיי את הרגע. את ההווה.
בהווה את מנסה להכין שבת, בהתחלה סטנדרטית, ואחר כך שלב אחר שלב, לפי כוחות הנפש שתמלאי את עצמך, תתכונני יותר לשבת.
הפכי את המחשבות על שבת, מיום ארוך ומשעמם , לזמן שבו את יכולה לשבת עם הילדים לשוחח אתם, לשמוע אותם. לספר להם על עבודתך, על לימודייך, וכל מה שנראה לך שיחבר ויאחד אתכם כמשפחה.
בוודאי את מבינה שהם חוו במקביל אליך את כל הטלטלות, ולעומתך, הם קטנים וחסרי אונים. הם לאו דווקא מדברים או מבקשים עזרה.
עליך להבין שאת דמות חשובה ומשמעותית מאוד לילדייך הצעירים. ילדייך סופגים כעת, את המהות של חיי שמירת מצוות, והאחריות על כך מוטלת גם עליך, בנוסף למורים המחנכים שלהם. את בוודאי לא רוצה שהם יפלו ברוחם. את בוודאי מבינה שגם אם הם לא רואים או מבינים היום מה את עושה בחדר הנעול שלך, הם מרגישים אי נוחות עם ההסתגרות שלך, ועם השבת הלא שבתית שהם חווים בבית.
אני מבקשת להעיר את תשומת לבך, כי מעבר לבעיית חילול השבת, יש כאן בעיה עמוקה יותר, של חיבור שלך, לא רק לשבת והחגים, אלא לכל זמן פנוי, או לזמנים שהם עתות משפחה, ולמשפחה הגרעינית בעצמה.
פירוק הנישואין פרק אותך גם מילידיך, וזה אסור שימשיך לקרות. בהחלטה שלך אספי את כולכם, לכיוון של חיי משפחה נאותים. את הצעד הראשון כבר עשית כשפנית לעזרה, את הצעד השני תעשי כשתפני למטפלת רגשית, ובד בבד התחילי לשכנע את עצמך, שאת תעבדי ותבכי את העבר בצורה מקצועית, ובמקביל תאספי את עצמך לחיות את ההווה למען ההווה.
ככל שהמקום הרגשי שלך יקבל מענה, ככל שתצליחי לרפא את שברייך, אני מקווה מאמינה ומתפללת בשבילך, שגם מקומה הקדוש של השבת בעולמך יחזור. חילול השבת שלך, אנו פעולה של להכעיס, אינו נובע מאפיקורסות, הוא חלק מהאבל שלך על חילול שמך, חילול כבודך….
החזירי בעצמך לעצמך את הכבוד, כאישה, כאם, כיהודייה כשרה שמחפשת את קרבת אביה שבשמים.
"קומי עורי כי בא אורך, וכבוד השם עליך זרח". בעזרת השם, כשתקומי מהצער על חורבנך, אור השם יזרח עליך אט-אט.
את תחליטי להיכן בחייך את מכניסה בחזרה את הקב"ה, והוא יאיר לך, בעזרתו. פני לגורם מטפל בהקדם ומשם והלאה בעזרת השם תראי אט אט שיפור ברגשותיך, ושינוי לטובה בהתנהגותך.
מאחל תלך ומתפללת שיבה אל עצמך ואל בוראך בקלות ובאור גדול.
בשורות טובות,
תקוה
[email protected]
נ.ב אני ממליצה לך לקרוא תשובה נוספת שפורסמה באתר בנושא התמודדות עם שבת https://akshiva.co.il/%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99/%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%AA/
[1] http://baasher.co.il/
תגובה אחת
תקוה, איזו תשובה מפעימה וממוקדת. התרגשתי עד דמעות..
לשואלת – מקווה לשלומך הטוב. זו דרך אולי מאד מתגמלת אבל ברור שמאד מאד קשה..