דלג לתוכן
כול הזמן אומרים לי להתפלל ולי אין כוח. התפילה לא מעניינת אותי.
ולא רק זה אלא אני צריך לקום כול יום בשעה 7 ללכת לישיבה ולי אין כוח לקום כזה מוקדם.
אני רוצה לשאול אותכם מה לעשות.
אני לא יכול לקום כול יום כזה מוקדם?
ואני רוצה לדעת איך עושים שהתפילה תעניין אותי??
שלום לך, בחור יקר!
כשקראתי את שאלתך אפף אותי לרגע פרץ נוסטלגיה עתיק יומין, ונשאבתי שנים רבות לאחור – אל השנים בהן הייתי בגילך, ועמדתי בעצמי מול ההתמודדות שאתה מתאר. אני גם שאלתי את השאלה שאתה שואל כיום, אך עם הבדל אחד. אני שאלתי רק את החלק הראשון שבה, ואתה הוספת: "איך עושים שהתפילה תעניין אותי??" – שזה חלק שבזמנו אינני זוכר ששאלתי… לקחו לי עוד כמה שנים טובות של עבודה עד שהגעתי למצב בו היה אכפת לי מכך שלא אכפת לי מהתפילה. והחלק הזה בשאלה מלמד שבעומק נפשך אתה בחור אכפתי, רציני וחושב, שחפץ ומחפש דרכים לעלות ולהתעלות, ורק הקשיים הטכניים הם אלו שמעכבים. ועל כך – אתה ראוי להערכה גדולה!
אני מבין נכון, בשאלתך הצגת שני קשיים עיקריים;
אשתדל לגעת בשניהם בקצרה.
זכורני שכשהמשגיח בישיבה קטנה שלי תיאר את הארי הקם בעלות השחר ומתגבר על העיפות, תהיתי (בקול) האם הוא יודע שאריות ישנים/רובצים בממוצע 20 שעות ביממה… אך זה כמובן על דרך המליצה. לעומתו רב אחר מהישיבה הסביר פשט ידוע, שכשאדם הולך לישון כאריה, בזמן, בסדר, בשעה מוקדמת שתאפשר לו לנוח די צרכו – הוא קם ומתגבר כמו אריה, אך כשאדם הולך לישון כמו חמור (עי' ברכות ג.) – עלול בהחלט להתקשות בקימה. אך לא תמיד הסיבה לקושי בקימה היא שינה מאוחרת, ואנו הרי מכירים אנשים רבים שישנים מאוחר וקמים בשעה מוקדמת מאוד.
כשאדם אומר שקשה לו לקום בבוקר, יש לבחון דבר אחד: את הסיבה.
אם הסיבה היא שהוא הולך לישון מאוחר (דבר שמצוי מאוד בקרב בחורים רבים ויקרים בישיבות קטנות, שמגיעים לביתם בשעה מאוחרת ועד שמספיקים לומר שלום ולטעום משהו – כבר נהיה מאוחר) אזי יש לפתור אותה בהתאם, כלומר – לישון מוקדם יותר, להשלים שנת צהריים וכו'. לשם כך אתה ודאי לא צריך אותי, ואתה בטח תמצא פתרונות לבד. אך חשוב למצוא פתרונות.
אך פעמים רבות הסיבה היא אחרת, ובלי קשר ישיר לשעות השינה. הסיבה היא: חוסר סיפוק.
אמור לי אתה בחור יקר, אדם שהולך ארבעה קילומטרים במדבר. האם הוא חש בסיפוק?…
ובכן, תלוי!
אם הוא צריך ללכת 5 ק"מ, ומודיעים לו ש-4 הוא כבר הלך, הוא יחוש מסופק שעבר את רוב הדרך. אם הוא צריך ללכת 400 ק"מ – אחרי 4 ק"מ הוא לא יחוש בסיפוק ממשי. אך מה לגבי מי שאמרו לו לך בלי שום מטרה ויעד? מה לגבי מי שאינו יודע לאן הוא צועד אם בכלל?
ישנם בעולם הזה שני סוגי אנשים; ישנם כאלו שחיים עם מטרה מוגדרת, וחייהם עמוסים בחדוות יצירה ועשייה, הם נהנים ממה שהם עושים וכל יום שעובר מקדם אותם יותר למטרתם. לעומתם יש אנשים רבים שחיים בחוסר סיפוק, משום שאין להם שום מטרה אמתית שהם חושקים בה. הם חיים מיום ליום, בורחים מהאתמול, רודפים את המחר, מעבירים את היום ולא מוצאים שום טעם אמיתי לחייהם.
כעת, הנח שתי מיטות זו ליד זו, והשכב עליהן לשנת ליל שני אנשים משני הסוגים הללו. במהלך הלילה תדאג לאיזה צרצר קטן בסביבה ולכמה אופנוענים רעי לב שיעברו כל חצי שעה עם אגזוז לחץ, כך ששנתם לא תערב עליהם ובבוקר הם יהיו עייפים מאוד. כעת נחשוב, למי יהיה קל יותר לקום?
ודאי שלראשון! שהרי יש לו בשביל מה! אדם שחש שהחיים שלו הם רצף מתמשך של עשייה ויצירה, חדור בתחושת מוטיבציה וממילא חש בחשק לקום לעבודת היום! לעומת זאת אדם שאין לו מטרה מוגדרת בחיים – קשה לו מאוד לקום, כי בעצם – בשביל מה לקום אם אפשר להישאר לישון?
יתכן מאוד ואני סתם מלאה אותך בתיאוריה, שלגביך לא רלוונטית. אולי אתה חי חיים עמוסים כל טוב, חש סיפוק עצום מכל מעשיך ורק בבקרים קשה לך לקום משום מה. אם כן – קבל את התנצלותי הכנה, אך אם לא, אם אתה מזדהה עם האמור וחש חוסר סיפוק בחייך – אולי הגיע הזמן לטפל בבעיה המקורית.
לשם כך שאל את עצמך, האם אני חי בסיפוק? למה אני קם בבוקר? כיף לי לקום בבוקר? מה התחושות שלי כשאני הולך לישון בלילה? טובות? רעות? או הכי גרוע – סתמיות?
עם השאלות תוכל לנסות ולהגיע להבנה עמוקה יותר של עצמך, ואולי בהמשך גם להיעזר באחרים (אקשיבה?) כדי לברר את הדרך לכך.
"על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" ופרשו עבודה זו תפילה. מה בדיוק העבודה כאן? האם לימוד תורה שנצטוונו "והגית בו יומם ולילה" לא נחשב לעבודה קשה יותר מתפילה?
הסיבה פשוטה. ללימוד קל יותר להתחבר. מי שיודע כיצד לומדים, יכול להפעיל את השכל וללמוד, ומרגע שהחל בלימודו הוא 'זורם' עמו. לעומת זאת תפילה – זה עניין שבלב, שברגש, ולא תמיד לאדם קל להתחבר רגשית לטקסט שהוא קורא. אדם שקם בבוקר עייף (…) לא תמיד מוצא בעצמו חשק להתפלל בכוונה ולהתרכז במילים, ודאי לא להשתפך בכל ליבו כבן המתחטא בפני אביו וגו'.
אך אינני מדבר רק על רמה גבוהה של תפילה בכוונה וברגש, אלא גם על תפילה עם כוונה פשוטה. המציאות מלמדת שלרוב בני האדם קשה יותר להתרכז בתפילה מאשר בלימוד! אכן, תפילה היא עבודה, ועבודה לא קלה. לא פלא אפוא, שאתה חש שהתפילה "לא מעניינת אותך". הסיבה שאתה חש כך היא רק משום שאינך מרמה את עצמך, ומתיר לעצמך להיות גלוי לב ולומר את תחושותיך!
הדרך להשתפר בעבודה זו, כפי שמדריך הגה"צ הרב וולבה בספרו "עלי שור", היא להתרגל לכוון את הפשט הפשוט של המילים, בכוח. בלי רצון. בלי חשק ותשוקת הלב וענני רגש ודמיון. פשוט לעמוד ישר, לקרוא את המילים (מתוך סידור הרבה יותר קל!) ולכוון למשמעות הכי פשוטה ובסיסית שלהן!
אי אפשר להצליח תוך יום אחד להגיע לדרגה של כוונה מלאה בכל התפילה, ודאי לא לתחושה של חשק לקראת התפילה. לכן צריך להתחיל מקטן. להתחיל רק משמו"ע, אחרי תקופה כשאתה חש שקל לך יותר – להוסיף את ק"ש וברכותיה וכו' – למה מה שאומר לך לבך. כך תגיע למצב שאתה מכוון את כוונתה הפשוטה של התפילה כולה, ואז אולי תתחיל לחוש אהבה וחשק בתפילותיך, או אז תדע שאין זה דמיון נעורים כוזב אלא תחושת קרבה אמתית לקב"ה, שתשכון בלבך למשך שנים.
אני מעריץ אותך על כך שאתה חש רצון להתחבר לתפילה ולגלות בה עניין, ועם רצון טהור שכזה אין ספק שיהיו לך את הכוחות לעשות כך. אך דע לך מראש – לא קלה היא המלאכה.
אפס כי כן, "עבודה שבלב" – זו תפילה.
לסיום אאחל לך ידידי, שתדע לנצל את תום לבך ורגשות הקודש שלך לעלייה ולהצלחה, לבנייה אישית אמתית שתוביל אותך בדרך של עשייה ויצירה, ותגרום לך לחוש בסיפוק יומיומי ומתמשך. אם תרצה לברר או לדון באי אלו מהפרטים הנאמרים, הנני כאן!
בהצלחה, חבר.
ישראל
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
