שלום לך בחורה יקרה ואמיצה,

קראתי את הפניה שלך והרגשתי את הכאב והקושי שעולים מתוכה. את כל כך רוצה לצאת לעולם השידוכים ולהתחתן ו”ידיך כבולות” יש מישהו שהחליט בשבילך שאת לא יכולה להיות שם עדיין. הקושי שלך מאוד מובן, זו גם תחושת בדידות והשתוקקות לפרטנר לחיים וגם התחושה שכולם מתקדמים, הרכבת נוסעת ואת נשארת אי שם מאחור. לא רק שאינך נשואה את אפילו לא נכנסת לעולם השידוכים.

אני רוצה לחזק את ידיך על האומץ לעמוד על שלך ולהיות מחוברת לרצונות ולצרכים שלך.

אני מבינה שאמא שלך היא זו שלא מאפשרת לך לצאת לעולם השידוכים. את שואלת איך לרכך אותה ולשכנע אותה אחרת, אבל אני מרגישה שעוד לפני שאנסה לענות לך על השאלה הזו ברמה המעשית, קיים כנראה חלק יותר רגשי ומהותי של הכעס שלך למה היא לא רואה את הצורך שלך ולא מבינה מה עובר עליך.

אני בטוחה שאמא שלך אישה טובה ומניחה שהיא אוהבת אותך ואכפת לה ממך. ועדיין אני רוצה לומר לך שבחיים הרבה פעמים יש לנו ציפיות מהסביבה או מאנשים שאמורים ‘לראות’ אותנו אבל אם אנחנו לא נהיה שגרירים של עצמינו, אין סיבה שאנשים יראו מספיק מה קורה לנו בפנים. הציפייה שלך היא שהיא תראה שאת משתוקקת ורוצה להתחתן. אמא שלך כנראה רוצה בטובתך אבל היא רואה כנראה עוד צדדים ידועים לנו ואולי עוד כמה שאינם (יש גם שיקולים שמניעים אותה והיא עצמה אולי אינה מודעת להם) אנחנו יודעות על השיקול של אחותך הגדולה ואולי גם על השיקול מה הסביבה תגיד אם תעקפי. אבל אני משערת שמנקודת המבט שלה יש עוד כמה שיקולים שגורמים לה להחליט כך, אולי דברים שאנחנו בכלל לא יודעות ולא חשבנו עליהם. ונכון. אני בטוחה שהיא יודעת שאת רוצה כבר להתחתן אבל אני מאמינה שהיא לא מרגישה ורואה את העוצמות של הכאב ושל התשוקה שלך כמו שכתבת כאן. אני חושבת שזו תופעה אנושית שמתרחשת סביבנו בזדמנויות רבות, לפעמים מאוד ברור לנו שאנשים סביבנו צריכים להיות רגישים כלפינו ומרוב שאנחנו מרגישים את עצמנו בעוצמה גבוהה, קשה לנו להפריד בין החוויה האישית שלנו לבין מה שאנשים יודעים עלינו ולכן יש לנו מהם ציפיות גבוהות. החיים מלמדים שמה שאנחנו לא נגיד שחור על גבי לבן ומה שלא נבטא החוצה אנחנו לא נוכל לצפות שאנשים יוכלו להבין לבד. גם אנשים מאוד רגישים וטובים, גם אנשים שאמורים לראות אותנו… לאנשים יש שמיעה וראיה סלקטיבית- כלומר הם יעדיפו לשמוע ולראות את מה שעולה בקנה אחד עם הרצון, הנוחות ותפיסת העולם שלהם. שאר הרצונות והשיקולים מקבלים פחות משקל. במקרה שלך אמא שלך רואה את אחותך, רוצה שהיא תתחתן לפניך ויש לזה כל מיני מניעים ידועים יותר ופחות- המצפון, הסדר שהיא מכירה בעולם לפיו הגדולה צריכה להינשא לפני הקטנה. והיא יודעת שזה יכול להיות רגיש ולכאוב לאחותך אם תעקפי אותה. את הכאב והתשוקה שלך להיות בשידוכים היא כנראה לא שמה במשוואה או לפחות לא נותנת להם מספיק משקל כמו שהם נחווים אצלך. היא כנראה מודעת לתחושה ולרצון שלך אבל לכל מה שקורה בתוכך ולא מספיק משתקף בחוץ, היא מודעת פחות. ולכן אם זה לא יאמר, גם אם את תרגישי את זה מאוד חזק אם היא לא תרגיש שכך את מרגישה ותכניס את זה למערכת השיקולים… קחי את זה גם ככלל במערכות יחסים במשפחה, בעבודה ואפילו בזוגיות. עד שאנחנו לא נאמר בקול מה אנחנו מרגישים ומה הציפיות שלנו לא נוכל לצפות מהסביבה שלנו להתחשב או להתייחס לכאב שלנו. עוד דבר חשוב, מעבר למה שצריך להיאמר, יש משמעות לאופן בו הדברים נאמרים. כאשר אנחנו מבטאים רגשות שלנו בצורה אמוציונלית- עם בכי, כעס וסערת רגשות הדברים נחווים באי נוחות אצל הצד השני ואם כבר קיימת שם אשמה, תגובת הנגד יכולה להיות התגוננות, האשמה או התקפה הדדית “למה את לא מתחשבת” וכדו’… ולכן הדרך הכי טובה היא להיזהר מהצפה רגשית, לדבר כאשר את במצב נינוח ורגוע ולספר מה את מרגישה, ומה הצורך שלך. כך יש סיכוי שהדברים יחדרו יותר לליבה של אמך.

זה היה השלב הראשון- להבין כי אמא שלך צריכה לשמוע ממך איך הדברים נחווים אצלך, בהזדמנות שבה תוכלי לדבר איתה על כך בנינוחות וברוגע.

באשר לשיחה עצמה, יכול להיות שכדאי לצרף גם את אביך לשיחה? מתוך השאלה לא הצלחתי להבין היכן הוא בתמונה אבל אולי הוא יכול גם לתרום ולהשפיע על אימך?

אולי יש מקום לעשות שיחה מקדימה עם אחותך כדי להבין ממנה באופן ברור מהי עמדתה. אולי אחרי דיבור מאוד ברור עם אחותך אם תביני ממנה שמבחינתה זה בסדר, להורים שלך יהיה קל יותר לקבל את הדברים? אני חייבת להדגיש שגם אם היא תאמר שזה בסדר מצדה, יש סיכוי שזה עדיין לא יהיה פשוט בשבילה אם תעקפי אותה אבל מבחינת הצדק אני נוטה להאמין שזה הוגן במיוחד אם זה דבר שכדבריך, כבר היה במשפחה.

את בטח שואלת את עצמך מה קורה אם את מקיימת שיחה פתוחה עם הורים שלך, מדברת על הצרכים שלך אחרי שדיברתי עם אחותך ועדיין אמא שלך או שני ההורים שלך הם מתעקשים ונשארים בעמדה שלהם ולא מוכנים שאת תצאי לשידוכים. מצב אפשרי, שעלול יכול להיות מצער ומאכזב וצריך לקחת בחשבון אפשרות כזו.

יש בזה עניין של כיבוד הורים ושל תפיסת עולם ואני חושבת שאם את בכזה מצב צריך לשאול או לחשוב חזק מה עושים אם את מרגישה שזו מציאות שאת לא יכולה לעמוד בה. אבל אם הם החלטיים אך לכאורה לתקופה מוגבלת בזמן (עד גיל מסויים, לזמן קצוב וכדו’) כי לאורך זמן אני לא מאמינה שאם אחותך לא תתחתן חלילה, הם ישארו בעמדתם. אז נקודת המבט צריכה להיות כמו הרבה מצבים בחיים בהם לא בחרנו את נסיבות חיינו אבל יש לנו מרחב גדול של בחירה מה לעשות ואיך להתייחס למצב, וההשקעה במרחב הזה צריכה להיות להפוך את התקופה הזו של הרווקות לפני היציאה לשידוכים לתקופה משמעותית, לתקופה בה את מכינה את עצמך לעתיד- להיות אדם יותר טוב, מלא ושמח כדי להיות אמא ורעיה יותר טובה בעתיד. פשוט לעבור להשלמה עם המציאות, מציאות שהיא מאוד זמנית. מעבר מתחושת הקורבנות של “הורים שלי החליטו בשבילי ולא נח לי עם המצב” לראיה שכך הקדוש ברוך הוא קבע ותנסי עכשיו לעבור את התקופה בצורה הטובה והמשמעותית ביותר. יכולה להתחדד אז עוד נקודת מבט שה”רכבת של החיים” לא רק נמדדת במספר ילדים או מס’ שנות ותק בנישואין ויש עוד משמעויות והשגים שניתן להשיג עד לחתונה המיוחלת.

את מתארת מצב לא נוח בו את לא יודעת איך להתייחס לתגובות שעולות מהסביבה. אני חושבת שיש מציאות מוכרת שאולי משתנה ממשפחה למשפחה אבל מקובל בחברה שלנו לא להיכנס לשידוכים בגלל אחות גדולה שאת “מחכה לה” אך לפעמים מבוכה ובושה כלפי הסביבה יכולים לשקף מבוכה ושאלות שמנקרות בתוכנו. אולי אצלך יש חששות לגבי המניעים של אמא שלך? אולי לא ברור לך שאחותך היא הסיבה אלא הוריך לא רואים עד כמה את בשלה ומוכנה? ולכן אולי אחרי שלך יהיה ברור מה המצב ומהי עמדת הוריך יהיה לך קל יותר להתמודד עם השאלות של הסביבה. יתכן כי אחרי שתעברי תהליך פנימי בעצמך ותביני מה עומד מאחורי החלטת הוריך, איך עד לשידוכים את בוחרת להתקדם ולייצר ולא תהיי בעמדת התנצלות כלפי עצמך, יכול להיות שגם יהיה לך יותר נוח פשוט להביא את עצמך באמת של הדברים ולהסביר לסביבה מדוע את עדיין לא נכנסת לעולם השידוכים.

אני מקווה מאד שבזמן שהכי נכון וטוב בשבילך תזכי להקים בית נאמן בישראל ועד אז שתשכילי לעבור את התקופה בחוויה של משמעות, בניה וחיבור לעצמך.

מאחלת לך שפע, שמחה וטוב.

איתך-

חנה