אמא נפלאה,

את נפלאה בכך שאת שמה לב, מתבוננת,

מחפשת ליצור מרחב מגדל עבור הפקדונות שקיבלת, באמונתו הרבה של הבורא בך.

גידול ילדים אומר שהורים מגדלים את ילדיהם,

ובמקביל- ילדים מגדלים את הוריהם.

את מוזמנת לראות אותך כאמא, גדלה מהמהמורה הזו.

החיים לא אמורים להיות חסרי תקלות

אנחנו אמורים לפגוש את האבנים בדרך,

לעצור ולבחון את הכוחות שמבקשים להתפתח כעת.

מכיון שאת המבוגר האחראי, וביתך קולטת ממך שדרים מורגשים –

אבחר להתחיל בך, בעמדתך הפנימית.

המסר שמגיע ממך, התודעה והקוגניציה שלך- משמעותיים פי כמה מהמעשים שתבחרי לפעול.

כאשר מערכת העצבים המרכזית (מח) מזהה איום כלשהו, בין פיזי או רגשי, המערכת ההישרדותית נכנסת לפעולה אוטומטית.

כלומר: במידת האפשר, תהיה תגובת מלחמה/הדיפה של הגורם המאיים,

ואם לא ניתן למגר אותו- התגובה תהיה של בריחה,

ובלית ברירה- תגיע תגובת קפאון/ניתוק.

כשאת רואה את ביתך כוססת צפרניים, למשל – מה התגובה ההישרדותית האוטומטית שלך? מה בא לך לעשות?

גם אם אינך פועלת כך, השדר עדיין עובר ומזין את מעגלי הביטחון/איום של ילדתך.

מה ניתן לעשות?

– ראשית, הזיהוי הוא התחלה של שינוי. נסי לעקוב אחר הדחפים שלך, ופשוט לסמן: "אני מרגישה צורך לצעוק עליה (מלחמה)" "אני לא יכולה להיות עם התחושה הזו. איפה השוקולד?" (בריחה). ועל זה הדרך – בלי לשנות שום דבר. רק לפתח מודעות.

– , אפשר ללמוד להחזיר את עצמנו לעוגן ויציבות. למשל: אחרי שזיהית תגובה הישרדותית- לנשום עמוק, לחפש משהו נעים בסביבה להניח עליו את המבט, ועל זה הדרך- להחזיר את עצמך ליציבות של כאן ועכשיו. המחשבה המלווה באופן טבעי היא מהמשפחה של "אני בסדר". הפעולה שמלווה באופן טבעי היא כזו שנובעת משיקול דעת: מה נכון לעכשיו? במקום מתוך דחף ואימפולסיביות של הישרדות.

– לאחר שהמח פחות בהישרדות, המערכת הגבוהה של התפקודים הניהוליים (הממוקמים באזור שמאחורי המצח) יכולים להכנס לפעולה של הגיון, שיקול דעת, תכנון, בקרה, מיקוד קשב, גמישות וויסות. למשל, את תוכלי לבחור להתמקד על בחירות טובות של ביתך ולתת לה משוב על כך. משוב של שכנוע כמו "את יפה, למה את טוענת שאת מכוערת??" אינו נקלט מכיון שהוא כוללני ומתאמץ לשנות את תפיסתה. לעומת זאת, משוב שמגיע מתוך שדר עצמי יציב הוא של שימת לב לנקודה מסוימת שבאמת שייכת אליה (רגע שבו היא בחרה משהו), ושיתוף איך זה השפיע עליך. למשל: "אני נהנית מצבעי הרקע במצגת שהכנת. זה מעורר בי רצון לקרוא את הכיתוב". זהו משוב שמתאר תהליך, מספר את התחושה שלך, ואינו מזמין התרסה. מסרים כאלה מחלחלים במקום לגרום להדיפה/התגוננות.

חשוב להבין כי ההתמקדות הזו שלך אינה רק לשם מנוחת הנפש שלך, אלא מתוך מערכת הנקראת "נוירוני מראה", כל סביבתך מושפעת. נוירוני מראה הן ההבנה הנוירוביולוגית של דברי שלמה המלך: "כמים הפנים לפנים- כן לב האדם לאדם". חשוב להבין שבמצב הישרדותי- אין למידה. המח הגבוה אינו בפעולה, ולכן אין הפנמה של לוגיקה והגיון. לכן כל כך חשוב לאפשר עד כמה שניתן שדר של "הכל בסדר, ומתקדמים מכאן".

מלבד השדר שאת מזרימה לעצמך ברגע של מצוקה, עובר לביתך ומאפשר לה להתפתח מקרקע של אמא יציבה – נפשך תהיה כעפר פורה.

לאחר תהליך של התמקמות בריאה שלך, את תפנימי שאין לך באמת שליטה על מצבה הנפשי של ביתך. יש לך השפעה עצומה, אך לא שליטה.

לכן העיסוק הוא לא בשאלה: "איך אוכל לגרום ל XYZ" אלא "כיצד אוכל ליצור סביבה מאפשרת ל XYZ?"

הצעד הראשון מתואר לעיל- יצירת סביבה רגשית שמפחיתה תגובה הישרדותית הודפת/מתכנסת, ומאפשרת יותר ספיגה של טוב.

הצעדים הבאים הם סביב בהירות מעשית בשינוי שאת מבקשת ממנה, לא מתוך שליטה אלא מתוך שיקוף הרצון/צורך שלך. את כאמא לא רגועה כל עוד הבת שלך במצוקה. כדי להתחיל לצאת לאור, אני ממליצה לך לצאת מהכביש ללא מוצא של עיסוק במצבה הנפשי, שכן הדבר כולל הרבה פרשנות מיותרת. טוב יותר להיות עסוקה במעשים שיאפשרו לה לנתב את כוחותיה ולספק את צרכיה. למשל, אם היא עסוקה בתלונות, את יכולה לבקש ממנה (בזמן רגוע! לא כשיש מתח): "חשוב לי כאמא שתוכלי להביע כל דבר שמפריע לך. כשזה בא בתלונות- אני פשוט נסגרת. אני ממש רוצה לשמוע אותך בדיבור והסבר בצורה שאוכל לעזור לך להתקדם ולמצוא פתרונות".

ועל זה הדרך, כשהעבודה הישירה הזו היא על ענין אחד בלבד, ורק כשמושגת התקדמות – אפשר לעבור לנקודה הבאה.

שאלתך מהדהדת בתוכי כאמא, ואין לי ספק שמשהו טוב ממתין להתגלות בכל אחת מכן ובדינמיקה המשותפת.

חשוב לי להבהיר שאין לי אשליה שהתשובה מתימרת לפתור בכמה שורות תהליך מורכב שהינו נפרד וגם משותף. לאור זאת, התשובה הזו היא קריאת כיוון בלבד.

יחד עם זאת, אני בתקווה שנשמעת כאן בשורה אופטימית, שכן כל אבן לא נועדה לנגף אלא לבניה ומינוף.

בתפילת הצלחה ובהנאה מהגדילה המשותפת,

שפרה