בס"ד

שלום לך שואלת יקרה מאוד

קראתי את השאלה שלך בעיון, והיא נגעה לי בלב – בעיקר הרצון הכנה והבולט שיהיה לילדה טוב, ושהיא תהיה גאה בבית שלכם – למרות, שלך ברמה האישית המצב כמו שהוא כרגע לא מפריע לך. דווקא בגלל שלך לא מפריע המצב הנוכחי – הגדולה היא עצומה פי כמה וכמה – לצאת לדרך, לעבוד ולבדוק מה עושה לילדה שלי טוב – רק כי משהו מפריע לה ולא לי – זה ממש ראוי להערכה בעיני וכל כך לא טריוויאלי ומובן מאליו.

בואי נתבונן ביחד על הנקודות שהעלית: את מתארת ילדה בכורה ומודעת בת 12.5 שמפריעה לה צורת השיח בבית. מדבריך נשמע שאת מבינה אותה ומסכימה איתה שהשיח אצלכם בבית צורם לה. את משתפת שאת ברמה האישית לא מוטרדת מהמצב בבית כי את מודעת לעצמך ויודעת להציב גבולות – רק שאכפת לך המצוקה של הילדה.

אז בגלל שבשאלה הזרקור מופנה לילדה – נתחיל בילדה המתוקה

ברשותך, אני רוצה להרחיב את הפוקוס ושנתבונן ביחד על הבכורה שלך: אני רואה בעיני רוחי ילדה רגישה ומיוחדת שמודעת לעצמה ומבינה שיש דפוסים מסויימים שנחשבים ל'נורמה' של תקשורת: היא בוודאי נמצאת בבית הספר ורואה רוב הזמן הידברות נינוחה ונעימה בין המורות ובין מורות ותלמידות ואף בין התלמידות לבין עצמן. מן הסתם הילדה מבקרת אצל חברות או אפילו פוגשת חברות עם אימהות בגינה או בקניות והיא סופגת באופן רצוני ושלא צורת תקשורת סטנדרטית ומקובלת – שנעים לה איתה. בהמשך, המתוקה שלך מגיעה הביתה, למקום שאמור להיות נח, נעים ומגונן – ושם התקשורת לא נעימה לה מספיק – זה לא בהלימה לרוב סוגי ההתקשרויות שהיא מכירה ושהיא פוגשת מהממשקים האחרים שלה. היא היתה רוצה אחרת.

ברובד נוסף אני הייתי מציעה להתבונן על הילדה הזו שאת האמא שלה, ונשמע שאת אמא מודעת, מטפחת, דואגת לילדים וחשוב לך מאוד שיהיה להם טוב (עובדה שטרחת לכתוב את השאלה ולדאוג לה – למרות שאת בסדר עם הסיטואציה) ואת משמעותית בעיניה מאוד מאוד – לילד קשה כשמזלזלים בהורים שלו, או פוגעים בו – כי במובן מסויים תמיד יש קשר נשמתי, רוחני ואמציונאלי עמוק בין הורים לילדים ובפרט עם אמא – שהעניקה לילד חיים פשוטו כמשמעו.

והסיטואציה הזו, ש"מדברים לאמא שלי לא יפה, מתחצפים אליה, 'משפילים אותה' (לדעת הילדה), מתחצפים אליה, לא נשמעים לה" היא סיטואציה שעלולה להבהיל את הילד ולגרום לו למצוקה רגשית – כי את אמא שלה, אמה יולדתה והיא מחוברת אליך בהוויתה תמיד – והיא רגישה כלפיך וחשוב לה שיכבדו אותך ויישמעו לך – כי זה מקנה לה שלווה וביטחון: היא חלק ממך ואת חלק ממנה.

יש משפט בשם הבעש"ט שאומר: כשאוהבים את האב (רבש"ע) אוהבים גם את ילדיו. ואני מרשה לעצמי להגיד ע"ב המשפט הזה – שכשפוגעים באב (במקרה זה בך, האמא, שהילדים האחרים לא מתיחסים אליך בכבוד ובנימוס) נפגעים גם ילדיו של האב – כי קשה לראות שמזלזלים ביקרים לנו מכל – ואת כאמא, יקרה מאוד מאוד לבת שלך.

לאור הנ"ל אני חושבת שנוכל להבין מדוע הילדה לא "התרצתה" בפתרון של לשוחח בטלפון הרחק ממקור הרעש – כי בעצם מה שמפריע לה זה לא רק העניין שהחברות שומעות – אלא העניין המהותי הוא לב הסיפור.

באופן כללי, לטובת התפתחות האני העצמי של הילד וגם לטובתך האישית – אני מציעה לנסות להתרגל לתת כמה שפחות "פתרונות" לילדים – וכן לנסות להידבר איתם ולהבין באמת לעומק מה האתגר – ולראות איזה פיתרון הם מציעים לסיטואציה.

נסי לחשוב על עצמך – כמה מדוייק זה פיתרון שאת מצליחה למצוא בעצמך לאתגר שאת מתמודדת איתו: הוא מדוייק בדיוק לך והולך עם תחושת הבטן שלך – לעומת פתרונות שאחרים מציעים – שלוקח לפעמים זמן לדייק אותם.

אני מאוד מאמינה בעצות ובשיתופים ובעזרה מבחוץ – אבל בפרט עם ילדים – אין כמו לפתוח שיח מכבד ממקום שרוצה מאוד להקשיב ולהאזין ולא "לפתור את הבעיה" וגמרנו.

שיח כזה יכול להיות: אני רואה שמפריע לך שהחברות שומעות את ההתנהלות בבית, מה שם מפריע לך? מה היית רוצה שיקרה? זה רק עם החברות? אולי יש משהו שמפריע לך גם בין האחים ולא רק לגבי? מה עם התקשורת מול אבא? וכן הלאה והלאה…

השמים הם הגבול. כשמנסים את השיח וההידברות הזו – מגלים כל כך הרבה דברים חדשים ומפתיעים שלא ידענו על הילדים שלנו. אחרי ששומעים את כל הנתונים ואת כל מה שהילדה מספרת – אפשר לשאול:

מה את חושבת שיכול לעזור לך להתמודד עם הסיטואציה? תופתעי לגלות שילדים מביאים פתרונות מדהימים – שלא חשבנו עליהם. ואם את רואה שהילדה ממש במבוי סתום ללא כל פתרון – תוכלי תמיד להציע לה פתרונות בצורת שאלות סגורות או פתוחות וככה את עדיין משאירה לה את זכות הבחירה. צורת תקשורת זו גם גורמת לפיתוח כל העניין הרגשי של שיתוף, הכלה וכו' – וגם משאיר את הכח וה'שליטה' בידי הילדה (היא תביא פתרון או תבחר בפתרון) ומעצימה אותה להתמודדויות הבאות בחיים.

בגלל שאת נשמעת לי "אמא לביאה" ומבינת עניין ממש אני מרשה לעצמי להציע עוד כיוון – ואני אתן את זה ממקום ודוגמא מאוד 'פשטנית' ואישית– אני ברמה האישית מאוד לא אוהבת מיונז כמעט בשום צורה ובטח שלא אפויה. רוב בני המשפחה שלי מאוד אוהבים מתכון של דג מסויים שנאפה עם מיונז. את בטח מבינה שלמרות שאני ממש לא אוהבת את הדג הזה, ומאוד מפריע לי הריח של המיונז האפוי – אני מתגברת על עצמי, ו… מכינה את הדג לשמחתם הרבה. אני עושה זאת באהבה ובשמחה – פשוט כי הם חשובים לי ואני רוצה לשמח אותם. אז אני דואגת כמובן לא 'לסבול' מידי ולפתוח חלונות, ולדאוג שתהיה גם לי מנה שאני אוהבת – אבל כיף לנו כאימהות לעשות לטובת הילדים דברים שמשמחים אותם ונכונים להם. אני חושבת שבמקרה הנוכחי – זה קצת דומה: לך אולי (כרגע) לא מפריעה צורת התקשורת – אבל לילדה זה מפריע – אז אולי בדיוק כמו הדג במיונז – בשבילה – לא בשבילך זה הזמן לשפר בבית גם את הנקודה הזו.

חושבת שכדאי אולי להסתכל על העניין גם כמתנה יקרה שרבש"ע התאים לך במיוחד במיוחד בשבילך. אני חושבת שגם את מסכימה שלגדול בבית שהתקשורת שם היא כן אידיאלית ושהיא מיטיבה ונכונה זה חשוב מאוד ונכס עצום שאת יכולה לתת לילדיך כהכנה להתמודדות בהמשך בחיים. מי כמוך יודע – כמה עבודה נדרשת כשהחינוך בבית לא תואם לנורמות מקובלות ומצופות בחברה (הלא סיפרת שהגעת משם). לפעמים כשאנו נדרשים לצאת לעבוד על אתגר מסויים – כדאי לנו לדמיין את התועלת העתידית הגדולה שתהיה לנו כשנגיע אל היעד – ולכן מציעה לך לדמיין ולחשוב כמה טוב יהיה גם לך כשילדייך יתיחסו אליך בכבוד וידברו בצורה נעימה בינם לבין עצמם. כמה ההשקעה הנוכחית כיום בלמידה לתקשורת נכונה תתן להם חיים משופרים בהמשך – הרי התקשורת היא הבסיס לכל בחיים שלנו: ביננו לבין עצמינו, במשפחה, בין בני זוג, בעבודה ובכל מקום. אני חושבת שרבש"ע פשוט החליט שהגיע הזמן לשפר עוד יותר את החיים שלך ולתת לך מתנה שנשלחה אליך דרך הילדה הבכורה שלך! הקב"ה פשוט רוצה שתהיה לך בבית תקשורת מיטבית, הלא את בת מלך, את ראויה שיתייחסו אליך בכבוד ושילדייך הנסיכים יתייחסו זה לזה בגינוני מלוכה – לכי בכוחך זה, ולמדי את ילדייך תקשורת ראויה וגינוני מלכות – גם את וגם הם יצאו נשכרים כל כך ממהלך כזה שאת תובילי ביד רמה.

בשולי השאלה שלך כתבת 2 נקודות שהן בעיני מאוד חשובות כל אחת בפני עצמה – ונתחיל בראשונה:

כתבת שאת רוצה שהיא תלמד לנהל את רגשותיה – גם כאן, למרות שנראה לנו לפעמים שללמוד לנהל רגשות זה משהו שלומדים על הדרך… זה לא בהכרח נכון. חשוב וכדאי ללמד את הילדה איך מנהלים רגשות (ואולי חשוב קודם, לבדוק עם עצמינו שאנו מבינים למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "לנהל רגשות") כמו שלימדנו את הילדה לאכול מכפית, דאגנו שתעשה שיעורים, הקנינו הרגלי הגיינה וערכים כללים – הנה המדרגה הבאה "לימוד לנהל רגשות" לשבת עם הילדה לשיחות יזומות שאת רוצה לדבר עליהם ומוצאת מתי נכון – וכמו שאמרנו קודם, לנהל שיח ממקום מכבד: לשמוע מה מציק, מה מפחיד, מה מאיים, עם מה היא מתמודדת ואז להסביר לה איך מתנהלים עם הצפה רגשית – לדוגמא: אפשר להציע לנשום קצת ולהגיד לעצמך – אני לא מתעלמת מהרגשות, אני אתייחס אליהם כשאחזור הביתה או בערב, אני אדבר עליהם עם אמא ואראה מה אפשר לעשות. להסביר לילדה שמרגשות מאתגרים לא מתעלמים ולא מדחיקים – אלא נותנים להם מקום. את יותר מכירה את הילדה והסיטואציות איתם היא מתמודדות – אבל בשביל להפוך את למידת ה"ניהול רגשות" למשהו מעשי – ובגלל שמדובר בסה"כ בילדה צעירה – הייתי מציעה להביא מספר עקרונות ממסופרים שרלוונטיים מול כל סיטואציה. נניח: חברה פגעה בי- אם עד היום מיד בכיתי ואיבדתי שליטה אז מה עושים עכשיו:

1. נושמים מספר נשימות לפי שמגיבים בכלל

2. מבררים עם עצמינו מה אני מרגישה, ממה נפגעתי (לדוגמא: שושי העליבה אותי, היא אמרה שאני מפוזרת ואני פגועה מאוד ועצובה)

3. מבינים את עצמינו – מכילים את עצמינו (כן, זה רלוונטי גם לילדה בת 12) לתת לגיטימציה עצמית לכאב ולפגיעה ולהגיד לעצמי בלב: אוי אוי, זה כל כך כואב שנפגעתי, הסיטואציה הזו היתה פוגעת – זה ממש נורא ואיום, כל אחת במצב שלי היה נפגעת – זה קצת קצת מרגיע את עוצמת הפגיעה

4. חושבים איך מגיבים לסיטואציה: הולכים להתייעץ עם אמא (ואז אמא גם נותנת הכלה ולא פתרונות 😊 ), חושבים אולי יש קצת משהו במה ששושי אמרה – ואם אני בוחרת להשתפר בזה, חושבים אולי על דרך אחרת שהילדה תציע וכן הלאה…

חשוב לזכור, שההצפה הרגשית מגיעה כשיש לנו חוסר אונים מול הסיטואציה אנחנו אבודים ומבוהלים. אם יש לנו או לילדה כלים להתמודד היא במשך הזמן תלמד לשלוף אותם בעת הצורך – ואז הבהלה מווסתת יותר – ויותר בשליטה – ואז החוסר ויסות שוכך ונרגע בעז"ה.

והנקודה האחרונה שכתבת היא שאת רוצה שהילדה תהיה גאה בבית שלכם – אני חושבת שאת צודקת לגמרי! יש לה במה להיות גאה!

עם אמא כזו, שעברה תהליך כזה מדהים וכל כך דואגת לה – יש לה הרבה מה ללמוד. גם כאן, מציעה לדבר על זה בשיחה כנה ואמיתית – לשאול שאלות ולהכיר את עולמה הפנימי של הילדה: מה את אוהבת? מה מוצא חן בעיניך בבית? מה היית רוצה שיהיה קצת אחרת? וכל שאלה רלוונטית שנראית לך… בנוסף, אולי תוכלי להרבות את "שביעות הרצון מהבית" דרך הדוגמא האישית שלך בכך שגם את תחציני את רגשותיך כלפי בני הבית ויותר לדברר את איך את מרגישה מולם ואוהבת אותם ובעצם גאה בהם ושמחה שהם שלך – ואני משוכנעת ובטוחה שב"ה יש לך הרבה במה להיות גאה.

מאחלת יקרה שנים רבות של נחת אמיתית ושלווה מהילדים, שתמיד יהיו לך כוחות להיות שם בשבילם עד 120 לפחות כמו שאת היום ושתראי סיעתא דשמיא מרובה בחינוך הילדים ובכלל

בהצלחה רבה!

רותי