שלום לך שואלת יקרה.
השאלה שלך בהחלט זכאית לתשובה בוגרת ורצינית, פשוט משום שזו אכן שאלה בוגרת ורצינית.
למעלה משבוע אני חושבת על השאלה שלך, שיש לה כל כך הרבה נקודות לעצור ולבחון אותן. לבחון את העבר, להרהר על העתיד, לחשוב על הפן ההשקפתי, על הפן הרגשי ועל הפן המעשי.
אני מתפעלת מיכולת הניתוח שלך, ומההבנה של התהליכים שהשפיעו עלייך להיות בעמדה בה את ניצבת היום.
קודם כל, חשוב לי להגיד בצורה הכי ברורה שאכן אביך לא פעל כשורה. חשוב שתהיי בטוחה בזה, כי בתור ילדים קשה לנו להבדיל מתי ההורים שלנו צדקו ומתי לא, כי כושר השיפוט שלנו עוד לא היה קיים כשהתחלנו לספוג את אוירת הבית.
ואז, כשאנחנו כבר בוגרים, לפעמים צריך להתחיל לעשות מיון: זה נכון ואת זה אני לוקחת איתי לחיים, וזה טעות שאבא שלי עשה (כי גם לו יש את הבאגים שלו… ), ואת זה אני צריכה להשאיר מאחורי. והמיון הזה הוא מורכב מאד, ומבלבל.
כל הכבוד לך שהצלחת לנתח ולהגיע להכרה שהשימוש שאבא שלך עשה במושג ‘הלכה’ היה נרחב מדי, והיה לא הוגן, משום שהוא לקח את המושג המקודש, כדי לתבוע מכם דברים בצורה שלא תוכלו להתנגד לרצונותיו. וזה היה בעצם הפיכת התורה ל’קרדום לחפור בה’ – כלי להשגת מטרותיו.
אני בטוחה שעשית דרך ארוכה וקשה כדי להצליח להגיע להכרה הזו, ולניתוח הבוגר כל כך של מה זה עשה לך, ואיפה זה שם אותך: במקום (כל כך מובן!) שהמילה ‘הלכה’ עושה לך חשק לעשות דווקא את ההיפך הגמור.
וכאן נכנס הקושי הגדול, כי את בחורה ערכית ויראת שמים, וכן רוצה לעשות מה שה’ רוצה, ואת מבינה שלעשות מה שה’ רוצה זה אומר להקפיד על הלכה… ואיך אפשר להקפיד על הלכה עם המילה הזאת לבדה גורמת לך לסלידה כה גדולה?
אז בואי נתחיל קודם מההבנה איך כן אמורה להראות ההלכה היהודית, והקיום שלה.
הקב”ה נתן לנו ‘תורת חיים ואהבת חסד’.
התורה צריכה להיות נעימה, להתאים לליבו של האדם ולכוחות נפשו.
הלכה היא מסורת העוברת מדור לדור, ומתעצבת בהתאם לנתונים החדשים (הדוגמא הכי קלאסית וידועה: כשנכנס החשמל לחיינו, ישבו פוסקי הלכה של אותו דור, למדו את הנושא, בדקו למה הוא דומה, ופסקו את דינו, כל אחד מהם כפי כוחו וחלקו בתורה.)
אם זה לא עובד ככה, משהו כאן צריך בדיקה מחדש.
בפסיקת הלכה יש שני רבדים: יש את הרובד הטכני, שבודק מה בנידון שלפנינו דומה לסוגיה שבגמרא, ולפי זה מכריע, ויש את הרובד המאזין והקשוב שבודק מה מקומו של האדם הניצב מולי, ואיך הפסיקה תשפיע עליו. שתי הדוגמאות המוכרות לכך: עגונה – שמנסים להתירה להינשא לאחר גם בטיעונים הלכתיים שלא מקובלים בסוגיות אחרות, בגלל הטרגיות שבמצבה, ו’הפסד מרובה’ – שנחשב לשיקול מכריע בהלכות כשרות שונות: אם אדם הולך להפסיד המון כסף במידה וייפסק שהמאכל טרף, הרב ידון בשאלה בצורה אחרת מאשר אם מדובר בשאלת הטרפתה של חביתה אחת.
אני מבינה מתיאור דברייך שבבית היכרת רק את החלק הראשון, הטכני, של ההלכה, ולא היתה התיחסות כלל לחלק השני.
יש רבנים, פוסקי הלכה גדולים, שהם גם אנשים קשובים ומאירי פנים. לא כולם, כמובן, כי כדרכם של אנשים יש נעימים יותר לסביבתם ויש שפחות.בהמשך החיים, ככל שתזדקקי להתייעץ עם רבנים ולפסיקות הלכתיות, חפשי לך רב פוסק הלכה מאיר פנים, שזמין לשאלות גם בטלפון, ויש רבנים כאלו. אני מקדימה את המאוחר, ובכל זאת חשוב לי לציין את זה. דווקא לך, מן העמדה המורכבת שאת מתארת, זה חשוב במיוחד.
בינתיים, בשלב זה של חייך, את עובדת עבודה מעוררת התפעלות בניסיון לסדר את הדברים מחדש במקומם:
מהי הלכה אמיתית, ואיך עלייך להתייחס אליה, ומה מן הדברים ששמעת מאביך את צריכה להפריד ולשים בצד, בעבודה תמידית לנטרל את השפעתם על חייך.
עבודה כזו היא לא פשוטה, היא מורכבת מאד, והיא מערבבת בתוכה חלקים השקפתיים עם יסודות עמוקים בנפש שלנו. הזכרת את מחשבותייך כלפי אבא שבשמים, כמי שרוצה לרצות אותו, ונזהרת שלא לאכזב אותו.
מילים בוודאי קצת דומות לאיך שהיית מתארת את עמדתך כלפי אביך מולידך (על כל פנים, מן הסתם הרגשת כך לפחות בשלבים מסוימים של חייך).
זה מאד מובן.
קשה מאד לדמיין ‘אבא שבשמים’ טוב ומיטיב, שרק רוצה בטובתנו ולא ‘מחפש אותנו בפינה’, אם בארץ חוינו משהו כל כך שונה… עצם הביטוי ‘אבינו שבשמים’ גורם לנו באופן אינסטינקטיבי להסיק ממה שאנחנו יודעים על המושג ‘אבא’ מתוך ביתנו שלנו, ולהחיל אותו על הקב”ה.
ההפרדה הזו דורשת תהליך ארוך, פנימי.
אני מאד מציעה לך לעשות את התהליך הזה בליווי מקצועי. ההורים שלנו חקוקים כל כך עמוק ביסודות הנפש שלנו, שתהליכי הבנה והפנמה מהסוג שאת מתארת קשה מאד לעשות אותם לבד.
ומכאן, עם הפנים קדימה.
את מדברת על הבית העתידי שתבני, בית של תורה אמיתי כשאיפותייך. וכאן שוב צף לו הקונפליקט: את רוצה בחור ששואף ומדקדק בהלכה, וביחד עם זה נרתעת מאד בתוך תוכך מהמושג הזה בכלל. אבל את רוצה בית של תורה!!! מאד מאד רוצה ומחוברת! ואת נקרעת לכאן ולכאן.
המשפט שניצב מולי כמו מסומן במרקר זוהר, הוא דווקא זה שכתבת בסוגריים: ‘וגם הקרבתי הרבה דברים בשביל לזכות לזה’. אופס.
מקרבנות למדתי להיזהר…
החיבור שאת עושה בין בית של תורה אמיתי, לבית הצורך לשלם עבורו במחירים כואבים, מחזיר אותי שוב לשאלת ההפרדה.
כל עוד שלא תכירי בעצמך את החלקים שבהם מחוזות ילדותך עדיין חיים ופועלים בתוכך, חוששני שבבלי דעת את עלולה לצעוד חזרה באותו מסלול מעגלי. לפני שאת קושרת את גורלך בקשר של קיימא עם המועמד שיהפוך לגבר הכי משמעותי בחייך, אני חושבת שכדאי מאד שתעבדי את מערכת היחסים הקודמת עם הגבר שהיה הכי משמעותי בחייך עד היום.
ובכל זאת, יחד עם הצעתי החמה לעבד את התהליך עם אשת מקצוע (המלצות אוכל לתת בשמחה), כן אאיר נקודה אחת:
במהלך הפגישות, יש לך הזדמנות לבדוק עם המועמד את גישתו להלכה ולחיים של תורה.
בחני היטב את עמדותיו, אם יש הן גם רוך וחמלה, והבנה שחיים של תורה הם חיים של תורת חיים ואהבת חסד, וצדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום.
אל תתפתי לחשוב שצדיק יותר הוא זה המפלס דרכיו בפלס הלכתי טכני בלבד. ‘רחמנא ליבא בעי’. נכון, הרבה גלויות עברנו, ויש מתוכנו אלו שאיבדו את החלק הזה. אבל לא זה מה שה’ מבקש מעימנו.
לאורך כל תקופת שידוכייך, הקשיבי קשב רב ללב שלך. חפשי את מי שאת חשה נעים בחברתו, יכולה להביע את עצמך ללא חשש, ואין בך תחושת מצוקה או צורך להיזהר ממה יגיב על דבר זה או על דבר אחר.
אנחנו לא נעלמים מהמסך, בעזרת ה’, כך שאת יותר ממוזמנת לשלוח שאלות נוספות בכל שלב שתרצי.
ושוב, לקראת סיום, אני רוצה להביע את התפעלותי מהניתוח המעמיק והבוגר שהארת בו את סיפור חייך, ומההבנות שהצלחת להגיע אליהן בכוחות עצמך.
יש בך עוצמות שיסייעו לך בס”ד בתהליך של צמיחה ובניין.
איתך,
דבורה.
vidvora2@gmail.com
דלג לתוכן
תגובה אחת
איזה תשובה!
כמה הקשבה והבנה לעומק.
לא חלמתי לקבל כזו תשובה, באמת!
כ”כ התלבטתי עם יש טעם לשאול בכלל כי מה כבר יגידו?! זאת המציאות וזהו.
אבל לא. תשובה חכמה ועמוקה ועונה מכל ההיבטים: רגשי, שכלי והלכתי בכ”כ הרבה רוך.
תודה רבה רבה, ומי יתן שנזכה תמיד לעשות את רצון ה’ באמת ונדע להבדיל בין ה”הלכה” ל”הלכה”.
תודה!