שואלת יקרה, שלום וברכה.

קראתי את מכתבך, ויכולתי ממש להרגיש את המצוקה מבעד למילים.

את חווה איום קיומי על היציבות המשפחתית, והדימוי שעלה לי הוא כשל סערה בלב ים, כשהקברניט שכ"כ סמכת עליו "בעיניים עצומות" כל השנים, איבד לפתע את האחיזה בהגה, ואת מוצאת את עצמך לבד, מחזיקה בשארית כוחותייך את הספינה המשפחתית מול גלים מאיימים של קריסה כלכלית ובלבול רגשי.

את אישה מסורה, אשת חיל במלוא מובן המילה, שרגילה לכבד את בעלה ולראות בו את המשענת היציבה.

הקושי הגדול שלך כרגע הוא הדיסוננס – הפער הבלתי נתפס בין הבעל שמשדר איזון ואמונה, הבעל הטוב והאחראי שאת מכירה מכל השנים, לבין ההתנהגות חסרת הגבולות שאת רואה מול עיניך. את שואלת את עצמך, אולי אני טועה? האם אני מגזימה?

אבל כפי הנראה האינטואיציה שלך דווקא מדוייקת, ואם רק תסמכי עליה ותתייחסי למצב שאת מתארת כאל מצב חירום, הדורש התערבות מיידית ונחרצת, בעלך עוד יודה לך רבות ברבות הימים.

אבקש לפרוס בפניך את התמונה כפי שהיא משתקפת מבעד לעיניים מקצועיות, כדי לתת לך את הכוח לפעול.

ציינת פרט קריטי, בעלך היה מאושפז עקב OCD סביב צומות. יתכן שמה שאת רואה כעת – סבבי הקניות והבזבוז עד כדי סיכון כלכלי הוא התהפכות של הסימפטום.

בנפש האדם, כשהפרעה אינה מטופלת עד השורש או כשהאיזון התרופתי מופר, הקיצוניות נוטה לעבור מצד לצד. אם בעבר ה"שליטה" התבטאה בצמצום (צומות, הימנעות, סגפנות), כעת המחלה "התחפשה" והיא מתבטאת בהתפשטות חסרת גבולות (בזבוז, קניות של אוכל).

העובדה שהוא לא צם לא אומרת שהוא בריא. אדם שהיה שקול ומגיע למינוס בבנק בפעם הראשונה בחייו תוך התעלמות מהמציאות, נמצא במצב רפואי שדורש איזון.

אין דרך לאבחן מרחוק או לקבוע דיאגנוזה, ובמיוחד שמבחינה אבחונית האפשרויות הן מגוונות, זה יכול להיות מעין מצב רוח מרומם באופן קיצוני וחסר עכבות כתופעת לוואי של התרופות, או מצב היפו מאני על רקע הפרעת מצב רוח (בי-פולאר) שלא אובחנה כראוי, או אפשרויות נוספות על רקע חרדתי-כפייתי, אבל השורה התחתונה היא אחת: בעלך ככל הנראה אינו מאוזן כרגע.

אגב, גם המישור הדתי שהיה הטריגר למחלה (OCD סביב דת), אולי כעת בא לידי ביטוי במחסום ללקיחת אחריות ("ה' יעזור"). יהיה אשר יהיה, את כותבת בכאב שאינך יכולה לשמוע יותר את המשפט "ה' יעזור". ובצדק.

בעלך הוא אדם ירא שמים, ואילו הוא היה אומר "ה' יעזור" מתוך מקום בריא, זה היה מגיע יחד עם השתדלות ואחריות. כעת שלא באשמתו, המשפט הזה נאמר כדי לכסות על מעין מצב של הרס עצמי, מעין מנגנון הגנה כחלק מאיפיוני המחלה. הוא משתמש במושגים של אמונה כדי לברוח מהתמודדות עם המציאות הכואבת ועם חוסר השליטה שנכפה עליו. אל תתני למשפט הזה לערער אותך או לגרום לך לרגשות אשם דתיים. במקרה הזה, רצון ה' הוא שתמנעי את הקריסה.

את כותבת שאת מרגישה אבודה איך לנהוג. אולי אפילו קצת משותקת מול הסכנה, אחרי שלאורך כל השנים הניהול הכלכלי היה מופקד אצל בעלך היקר, ועוד לא הורגלת לפעול באסרטיביות מול הקושי (OCD) של בעלך כשהוא בהתקף.

אבל כמו שעד היום כיבדת אותו וסמכת עליו. כרגע, דווקא מתוך כבוד אליו ומתוך רצון להציל אותו מעצמו ומבושה עתידית, את חייבת לקחת על עצמך, זמנית, את התפקיד של הניהול הכלכלי שבעלך עשה ועוד יעשה במסירות ובאחריות כראש המשפחה.

זה לא אקט של זלזול, אלא אקט של כבוד והצלה. כמו שלא היית נותנת לאדם עם ראייה מטושטשת לנהוג ברכב המשפחתי, כך אסור לתת לו כרגע לנהוג ברכב הכלכלי.

בגלל שהמצב מעיד ככל הנראה על חוסר איזון תרופתי או התפרצות מחודשת. הפעולה הדחופה ביותר היא ליצור קשר עם הפסיכיאטר המטפל, לתאר לו במדויק את השינוי ההתנהגותי (המעבר מצמצום לבזבוז) ולדרוש בדיקה דחופה.

גם אם הרופא יגיד שהוא מנוע מלדבר איתך בגלל חיסיון רפואי. עדיין זכותך וחובתך לדווח לרופא מידע, גם אם הוא לא מוסר לך מידע בחזרה. המידע הזה קריטי לטיפול.

אם בעלך מתנגד, הצטרפי להתנגדות שלו מבחינת האמפתיה וההשתתפות בכאב, מתוך הבנה שהוא כרגע "לא מאוזן תרופתית" והוא לא ח"ו "חסר אחריות", עשי כל מאמץ לא לפעול מתוך כעס ותסכול, אלא עם המון חמלה, ברגישות ובנחישות, אל תנסי לשכנע או לחכות להסכמתו המלאה של בעלך – הוא אינו רואה את המציאות נכוחה כרגע.

וכאן חשוב להדגיש – אל תישארי עם זה לבד. גייסי תמיכה משפחתית/קהילתית. אם יש דמות רבנית, בן משפחה או חבר שהוא מעריך, גייסי אותם לעזרה כדי להעמיד את הגבולות ולקדם את הטיפול המיטבי במצב. זה חשוב גם כדי שתקבלי תמיכה וכוחות בהתמודדות הזו.

וזה גם חשוב, כי יתכן שבכפוף להתייעצות מוקדמת עם הפסיכיאטר, תדרשי לקיים שיחה רגישה אך נחושה עם בעלך, ועדיף כשיש צד שלישי אסרטיבי ותומך, בה את מתאמת איתו את ביטול כרטיסי האשראי שלו, הגבלת המסגרת והעברת ההתנהלות הכלכלית שלו למזומן בלבד ובפיקוחך. הבהירי לו: "אנחנו במצב חירום, ולכן אני לוקחת זמנית את הפיקוד עד שהמצב יתייצב".

חשוב שתדעי, כשאנחנו נדרשים להציב גבול ברור על רקע מצב נפשי מעין זה, עלולות להיות תגובות של כעס או האשמות ('את לא מאמינה בה", 'את קמצנית'). הכיני את עצמך לכך שזו 'המחלה שמדברת'. אם בעלך מסרב בתוקף, יהיה לך צורך לערב גורמים תומכים נוספים כפי הנדרש.

בנוסף, חשוב שתשימי לב לתווך את המצב לילדים, שאולי חווים כרגע "אבא כיפי" שקונה מלא ממתקים, ופתאום אמא "הרעה" תעצור את החגיגה. הסבירי להם שלאבא יש לב ענק והוא רוצה לתת לכם את כל העולם, אבל בבית שלנו גם חשוב לנו הבריאות שלכם.

אז החלטנו -ברבים.. שמרי על חזית אחידה, גם אם היא לא לגמרי קיימת בפועל כרגע, הקפידי על כבודו של בעלך) להפחית את קניית החטיפים כדי לשמור עליכם, כי אהבה אמיתית זה לא רק לתת ממתקים, אלא לדאוג שתגדלו בריאים ושמחים.

שואלת יקרה, את נמצאת בניסיון לא פשוט. את נדרשת זמנית להפסיק להיות זו שרק סומכת בעיניים עצומות, אלא להיות כרגע "המבוגר האחראי" גם עבורך וגם עבורו. אל תיבהלי מהנחרצות שלי בתשובה – היא זו שתציל את הבית שלך. בעזרת ה', כשבעלך יחזור לאיזון (והוא יחזור, בעזרת טיפול נכון), הוא יהיה הראשון להודות לך על שמנעת את ההתרסקות.

מחזק את ידייך בשעה זו ומאחל שתמצאי את הכוחות בס"ד לפעול בנחישות וברגישות.

בברכה,

חיים עוזר ה.