שואל יקר.

מאד מרגש לחוש את טהרת הלב המובעת בין שורות מכתבך, כמיהה לעולם רוחני נשגב, לחיים רוחניים נעלים, ולכיסופין של קדושה. באמת מרנין כל לב. מאידך מצער לשמוע את מצבי הרוח המשתנים והתחושה של הימצאות בכף הקלע, הכולל נפילות רוחניות, באמת מצער לשמוע, קראתי את דבריך ועלו בי רגשי כבוד עזים מחד, ורחמים מאידך, ממש כמו שאתה מתאר את עצמך נמצא בכף הקלע, כך אני חשתי רגשי כאב ושמחה מעורבים, כף הקלע של רגשות.

כולי כבוד והערצה, אני מבין שאתה הולך במסלול מאד קשה, אתה מתחזק בתורה ובמצוות ומנסה להשיל מעליך את הבלי העולם הזה, זה לא פשוט לעשות זאת, ולא כל אדם זוכה לזה, בדרך כלל אדם נולד למציאות מסוימת ובה הוא ממשיך כל ימי חייו, אתה לעומת זאת חושב על חייך עולה ומתעלה, וכוסף לחיים רוחניים מאושרים. באמת קשה לי להעיר לאדם כמותך, קשה לי להפריע לך במעשיך.

אך כיון שגם אתה חש שמשהו כאן לא מסתדר, אני מרשה לעצמי להעיר לך – ולהאיר את עיניך. אך קודם לזה ברצוני להקדים הקדמה חשובה מאד.

הבורא יתברך צווה אותנו לקיים תורה ומצוות ונתן לנו גוף גשמי שאתו אנו מקיימים את המצוות, הוא נתן אותו דווקא לנו, דווקא לאדם החסר, הוא לא נתן את התורה למלאכים, הוא רצה שאנחנו בני האדם החסרים בעלי גוף מגושם, בעלי נטיות לחטא, נקיים את התורה הקדושה. המציאות של התורה היא מציאות רוחנית מאד, והאדם לעומת זאת גשמי מאד, התפקיד של היהדות זה לעשות את החיבור, לאחות את הקרע בין הרוחניות והגשמיות. התלמוד (שבת פח ב) מספר שכשעלה משה רבינו למרום וביקש לקבל את התורה אמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו, המלאכים טענו לבורא שאנשים בעלי גוף חומרי לא שייכים אל התורה, תשובתו של משה הייתה שהתורה ניתנה דווקא לבני אדם דווקא לאלו שמסוגלים לחטוא, ולא למלאכים. הפירוש של דברי התלמוד הם, שיש כאן ויכוח אמתי, יש כאן דילמה לא פשוטה, הרוחניות והגשמיות סותרים זה לזה ואינם יכולים לחיות תחת קורת גג אחת בגוף אחד. אך משה רבינו חידש – גילה את רצון ה', כי להיפך, התורה ניתנה לאדם בכדי שיאחה את הקרע הזה, בכדי שיביא את הגשמיות לתיקון המשלים בין חיי הרוח לחיי הגשם.

תשים לב, כתבתי 'לאחות את הקרע' לא כתבתי להשחית את החלק הגשמי – לזלזל בגוף ולא לתת לו קיום. התפקיד של האדם הוא לא להיעשות מלאך, התפקיד של האדם לקיים את החיבור הזה בין שמים וארץ, לקיים את החיבור הזה בין הגשמיות והרוחניות. המלחמה שבין הרוחניות לגשמיות לא יכולה להיות מוכרעת על ידי ביטול של אחד מן הצדדים, כי ביטול של כל צד זה ביטול החיים, זו מלחמה שיכולה להיות מוכרעת רק על ידי שלום בין השניים, רק על ידי עבודה מאומצת של ידיעה איך לא יהיו שני הדברים סותרים זה לזה.

זו עבודה קשה, יותר קל לברוח לאחד מן הצדדים, דתות אחרות דגלו בלברוח לצד אחד, או להטיל על חלק מן האנשים [נזירים, כמרים] את הבריחה, ולשחרר את השאר מן המטלה הרוחנית. היהדות דוגלת במציאת קו אמצע שבו הגשמיות והרוחניות יכולים לחיות בשלום, וכך הגשמיות תתקדש. והקדושה תביא את העולם למקום של תיקון.

מה כל זה קשור אליך ואל דבריך? ובכן, אדם שנמצא בתהליך של התחזקות בדרך כלל נמצא במצב שהוא מגלה את הרוחניות הנפלאה, הוא לומד ומלמדים אותו מושגים נשגבים ונעלים, ואם נפשו כבר התבוססה בבוץ של הרפש של העולם הגשמי הוא מבקש פשוט לנסוק אל על, הוא רוצה להשיל מעליו את כל חיי עולם הזה ולדבוק ברוחניות.

יתירה מכך, אדם שנולד לעולם רוחני מאד פחות ער לקרע שבין הרוחניות והגשמיות, והוא לא נמצא במלחמה מתמדת מול הסתירה הזו. לעומת זאת אדם שהיה שקוע בעולם גשמי יותר, ושינה את דרכו והתחזק, מאד ער לסתירה שבין העולם הגשמי לעולם הרוחני. כל הנאה גשמית מזכירה לו את העולם הקודם שלו, את העולם בו לא הכיר מספיק את העולם הרוחני. הוא בטוח שכל הנאה גשמית, כל חוויה גשמית מהווה סתירה לעולם הרוחני המופלא שהוא גילה. הוא חושש שמא המקום שהוא נותן לעולם הגשמי, שמא ההנאות הגשמיות ישמטו את הקרקע הרוחנית החדשה שביסס לעצמו בעמל כה רב. הוא חי בסוג של תלישות והוא במגמה ליתלש יותר ויותר מן ההווי של חיי הגשמיות והוא חי בכיסופין אדירים לחיים מנותקים לחלוטין מחיי חומר.

אך הכיסופין האלו כמה שהם טהורים כמה שהם יפים, הם כיסופין אל דבר שאין לו קיום, הם כיסופין שמביאים לנתק בין הנשמה לגוף. לא זו רצונה של היהדות. קראנו בדיוק לא מזמן בפרשת וירא על אברהם אבינו כשהבורא מתגלה אליו אחר שכרת ברית עמו – ומל את בשר הערלה. והנה תוך כדי גילוי אלוקי, אומר אברהם לבורא, המתן רגע כי הגיעו אורחים לבקרני אלך אכין להם אוכל ואחזור אליך. חשבת פעם על המציאות הזו, בה אדם נמצא במקום הכי גבוה, ושם במקום הזה הוא זוכר להכין מעדנים הוא זוכר את הבשר השמן והמשובח הוא זוכר את הקמח סולת את העוגות את החלב והחמאה. היתכן? איפה האורות? איך זה שהוא זוכר את מנעמי העולם הזה תוך כדי שיחה עם הבורא? התשובה פשוטה, אברהם אבינו לא היה באורות [כוונתי כמובן למושג המקובל בימינו הנקרא 'אורות'], אברהם אבינו היה במצב רוחני גבוה מאד, אולי הגבוה ביותר. אך הוא היה אדם – עובד ה', שתפקידו לאחות את הקרע בין חיי החומר לחיי הרוח, תפקידו לתת קיום לשניהם, ולכן מספרת לנו התורה את ההופעה האלוקית המיוחדת הזו בה אברהם לא שוכח באמצע קיומה של ההופעה האלוקית את חיי החומר, ודווקא אחר הסרת הערלה, דווקא אחר שהגיע לתיקון הגוף על ידי הסרת הערלה דווקא אז הוא הגיע לשלימות הזו של השילוב של האיחוי של הקרע בין העולמות – בין העולם הגשמי לעולם הרוחני.

ובכן, המצב בו אתה מתאר את עצמך, הבוז שאתה בז לחיים גשמיים, הכיסופין שיש לך לחיי רוח, הם מאד יפים ומוערכים. אבל הם מנותקים, אין להם קיום. ולכן הם מביאים אותך לכף הקלע. אתה זורק את עצמך אתה משיל מעליך את גופך, ואז גופך צועק אנא תחזור אלי, הצעקה הזו באה בכח רב, ובצורה מאד נועזת עד שהיא מפילה אותך לחטוא.

אתה צריך להירגע, אתה צריך למצוא את המקום השלו יותר של עבודת ה', לעלות במדרגות התורה והיראה לפי דרגתך, ולא לשאוף לחיים שאינם לפי רמתך ואינם מתאימים למצב האמתי בו אתה נמצא. תתבונן קצת יותר, ואני בטוח שתמצא, שעל אף הבוז שיש לך לחיי עולם הזה, אתה אוהב מאד את החיים [אני מקוה, אחרת מצבך לא טוב…], אתה יודע ליהנות מהחיים, ואתה לא נהנה רק מהשגות רוחניות. המחשבות שלך כאילו אתה שואף ונהנה רק מחיי רוח אינם אלא חלומות. לא קל לנפץ חלומות כאלו, כי לפעמים זה כל המנוע שנותן לך להתחזק, אבל בריא לנפץ אותם, כי התחזקות כזו סופה להתנפץ, מלבד מה שבריא לנפץ אותם נכון גם לנפץ אותם, כי לא זו הדרך, לא לזה היהדות מכוונת.

כאשר תתבונן נכון, כאשר תביט אל היהדות בעיניים רגועות ומפוקחות יותר, תעבוד את ה' עם גופך הגשמי, ולא תשיל אותו מעליך. וכך לא תהיה במלחמה מתמדת, בה לפעמים הגוף הורג את הנשמה ולפעמים הנשמה הורגת את הגוף, תלמד לעשות ביניהם שלום. לא שאז לא יהיו לך התמודדויות, לא שאז אתה בטוח שלא תחטא, אבל ודאי שההתמודדויות יהיו פחות עזות, הם פחות ישביתו אותך, וגם אם תחטא חלילה, תוכל לחזור אל החיים, אתה לא תובס.

ישנה עוד נקודה מאד חשובה. היהדות מאד מובנת, נכון ישנם גם הרבה מושגים גבוהים מאד בקבלה שהם נסתרים ואינם גלויים אלא למי שהגיע לרמה מסוימת. אך תחילה צריך להתמקד בחלק המובן יותר, ומשם לטפס לגבהים יותר גבוהים. חשוב מאד לא להתרכז בכל מיני מושגים שאין לך שיג ושיח אתם, אל תתעסק בקליפות וטומאות, המחשבה שישנה קליפה שמלווה אותך, היא מחשבה שמגיעה אליך מלימוד מושגים שהם למעלה מרמתך. האם אתה באמת יודע מה זו 'קליפה'? ומה היא רוח הטומאה שאתה חש כביכול שמלווה אותך? בשביל מה לך להתעסק בדברים מעין אלו? יש הרבה הרבה מושגים שיש ללמוד עליהם ולדעת אותם שקודמים למושגים הללו. ידיעות שאתה יכול להתחבר אליהם יותר ולהבין אותם יותר, מושגים שקרובים יותר אליך וממילא יותר ישפיעו עליך. כאשר אדם שומע על מושג של 'קליפה' והוא לא באמת יודע מה היא, הוא גם לא יודע מתי היא נמצאת עליו ומתי לא, ואז הוא מלווה במחשבות שיש עליו קליפות וכל מיני מרעין בישין. לעומת זאת כשהוא מתעסק בדברים שהוא מבין הוא יכול לדעת בהחלט אם יש בו לקות מסוימת או לא.

אילו הייתי חושב שהבעיה שלך היא החטא שעליו כתבת, הייתי כותב לך גם על זה כמה מילים איך להתייחס למה שהיה ואיך לגרום שזה לא יקרה שוב. אלא שמתוך דבריך נראה שלא זו הבעיה שלך, הבעיה שלך היא כף הקלע בה אתה נמצא, אילו לא תהיה בכף הקלע שוב גם פחות תיקלע אל ההתמודדות עם החטא הזה ועם חטאים אחרים.

חשוב מאד שתמצא רב שתוכל לשמוע ממנו באופן מסודר הכוונה נכונה על היהדות, בכדי שתדע במה להתמקד ואיך להתחזק. חשוב שההתקדמות שלך לא תהיה התקדמות של התפרצויות רגשיות, אלא התקדמות מסודרת עם לימוד מסודר וברור, הנותן מבט נכון על החיים על פי היהדות, אם תרצה תכתוב לי ואציע לך שמות של רבנים שכדאי לך ללמוד מהם.

יתכן וכתבתי לך קצת חזק מידי, וחשבתי הרבה אם לבטא את דברי באופן חזק כל כך, אלא שהערכתי אליך, והרצון העז שלי שכוחות גדולים כל כך כשלך, ינותבו באופן נכון, גרמו לי לדבר אתך באופן ישיר, חשוב לי מאד שתגיע למקום שבו החיים הרוחניים יביאו אותך למקום של רוגע ושלווה ולא של מלחמה תמידית מתישה.

כמובן שיש עוד הרבה מה להאריך, ניסיתי על קצה המזלג לתת לך טעימה של מבט אחר, תחשוב על דברי, וכמובן שאני וכל חברי כאן באקשיבה קשובים לשמוע אותך עוד ולעזור לאדם נפלא כמוך לעלות במסילה הנכונה במעלות התורה והיראה.

היה חזק ותצליח בכל דרכיך

שלך

שלמה

[email protected]