שלום וברכה, בת של ה’.

הרגשתי את הכאב הנובע מהשאלה שלך. את הכסיסה המלווה את המילים, ואת החסר הזועק מביניהם.

השנים החולפות שאינן מביאות עימן בשורה, מייאשות ומתסכלות.

אין ספק שהניסיון הוא קשה. היטבת להגדיר זאת- היפך גמור מטבעו של האדם ושל העולם.

אם נעמיק במילים הללו, נראה שכמעט כל התמודדות וניסיון הוא היפך הטבע. אם לא כן- לא היה בכך נסיון. ילד חולה, עוני, רמת משכל נמוכה ועוד.

ישנן נסיונות קשים יותר, וישנן פחות. ישנן נסיונות יותר ‘טכניים’ (פרנסה, חולי) ויש נסיונות יותר רגשיים (זיווג שמתעכב, ילד נושר)

כשאנחנו חווים נסיונות, או במקרה שלך- מרגישים את הבדידות, את החסר ואת השותף לחיים- חשוב לנו להבין את מהות הנסיון. כשיודעים מה משמעות הנסיון- קל יותר לעבור אותו.

העולם הזה הוא נווה התלאות. לכל אדם יש את ההתמודדות שלו. ולא בכדי. מצבי מצוקה יכולים להפיק מאיתנו תוצרים שלא היינו מצליחים, אלמלא הנסיון. מצבי קצה הם שיגרמו לנו להתרומם ולפעול.

ננסה לחשוב שניה על מסלול טיולים. יש את הטיול הרגוע, זה שיושבים לחוץ הים, שוטפים את העיניים בתכול תכול, מתמלאים ברוגע למראה התנועה הרגועה; ויש את המסלולים. אלו המיועדים למיטיבי לכת. השמש קופחת, הנשימה מתקצרת, והזיעה ניגרת.

אלו שני כיוונים שונים של טיולים, אבל בעוד הראשון הוא מאוורר בלבד, הרי שהשני מביא אותנו לנוף פסגות ולתחושת סיפוק עמוקה של ‘עשינו את זה’. התאמצנו מאד, הקזנו מאמץ איתנים אבל כבשנו את הפסגה.

ואלו החיים המאתגרים יותר. רק שבניגוד למסלול הטיול, בו את בוחרת אם ללכת או לא, בהתמודדות החיים הבורא מציב אותנו בפתחו של המסלול ואומר לנו: תתקדמו.

ומה עכשיו?

בדומה לטיול, אפשר לקטר על המאמץ, על השמש הקופחת, על המסלול התלול, ועל אבני החצץ הדוקרים.

ואפשר ליהנות מהנוף. להרגיש קרובים לפסגה, לדעת שאנחנו כובשים יעד מדהים וחדש, להחליט שאנו בוחרים לחזק את שרירי הגוף ולהיות ספורטאים יותר.

זה תמצית הדברים לכאורה.

הקב”ה בחר בך, ובך דווקא. כי הוא מאמין בך. הוא בטוח שאת יכולה, שאת מסוגלת.

אז איך באמת ניתן להבחין ביופיו של הנוף, אם הוא מכוסה בערפל??

כרגע חסר לך השיתוף של בן הזוג, האהבה המצופה. הבדידות היא שמציקה וצובטת.

התפקיד שלנו הוא לראות איך מתמודדים עם זה. איך ממלאים את המקום בצורה אחרת.

את הכלל הראשון למדנו דווקא מרבי עקיבא, שניצל מטביעתה של ספינה. ‘על כל גל וגל נענתי לו בראשי’. יש גלים. והם שוצפים ומאיימים להטביע, לסחוף.

נעניתי לו בראשי. כן, זה קשה. זה שורט ומדמם. וזה בסדר. זה טבעי.

מותר שיהיה כואב. בואי לא נתעלם מכך. קבלת הרגש זה הכלל הראשוני. נסכים שקשה. ברגע שזה יהיה מותר- זה ישרוף פחות. את יכולה לכתוב לעצמך את ההרגשה. פשוט להעלות אותה על הכתב. זה משחרר ומפיג.

דבר שני- לחפש תחליף ביניים. אכן, הבדידות קיימת, ואף אחד לא יוכל לטשטש אותה. אבל בהחלט יוכל למזער אותה אם תמצאי חברה או כל דמות אחרת קרובה שתרגישי איתה פתוח. אחת שלא תיבהל מהקושי, אלא תקבל אותו. היא תהווה לך תחליף למישהו קרוב.

אישית- הייתי ממליצה לך להיות חברה של עצמך. כן, הבנת נכון. תנסי להעמיק בעצמך, ולהפגש עם עצמך מבלי לחשוש. להיות חברה של עצמך. להרגיש טוב גם כשאת לבד, כי תמיד את תהיי עם עצמך.

לפעמים את תצטרכי לעבוד קצת כדי לגלות את עצמך. זה יכול להיות אפילו מפחיד, בהתחלה. אבל התוצאה שווה. תנסי לספר לעצמך מי את, מה האישיות שלך מגלמת, מה חשוב ועושה לך טוב. איך את מרגישה בכל מיני סיטואציות. איך את יכולה להתמודד ולהתגבר במצבים מסוימים. תלמדי להכיר את עצמך. כך לעולם את לא תהיי לבד.

במקביל- כדאי לך לחפש אפיקים ממלאים. זו יכולה להיות נתינה שזמנך הפנוי מאפשר, בשונה מחברותייך העסוקות (התנדבות בארגונים ובמקומות מסוימים, לדוגמא). אולי עבודה בשעות לא סטנדרטיות, שנוחות בעבורך.

תנצלי את הזמן גם להתמלא. תאפשרי לעצמך לנסוע קצת להתאוורר, לצאת למקומות שהמצב מאפשר לך. תחפשי את הקופונים שניתן לגזור מהמצב שלך. אמת. את היית מעדיפה חיים סטנדרטיים מבלי קופונים שכאלו. אבל זה המצב, כרגע. תנסי לחשוב איך את יכולה למנף אותו לתועלת עצמית ואישית. אולי לימודי מקצוע, אולי התמקצעות בתחום חביב ואולי אפילו… לחפש את ה’ במקום הזה.

הקושי הוא מגדל, הוא מעצים. אם רק לא בועטים בו. תספרי לה’ שקשה לך, תבקשי ממנו שהוא יזור לך, ובינתיים- תתאמצי לגדול. כאבי הגדילה הם אלו שמגביהים את האדם.

איתך בתפילה לבשורות טובות, ולהרבה כוחות

תמי

[email protected]