שלום לך

שאלתך כואבת מאוד וגם רגישה מאוד, היא מהדהדת כאבים רבים שאתה נושא בתוכך כמו רבים אחרים, על ההתנהלות הציבורית של הציבור החרדי, ובפרט בנושא הצבא, ומה שנראה בנושאים רבים כמו שילוב לא הגון של פוליטיקה עם הלכה, ומאידך היא רגישה כי ככל שאין לנו דרך לתקן, הדיבור השלילי על הציבור אינו תורם לא לציבור ובוודאי לא לעצמנו.

אומר לך את האמת, אין לי תשובה משכנעת לכל שאלותיך, וחלק משאלות אלו גם אני שואל, אבל יש את הרגע שאחרי השאלה, שבו אתה שואל את עצמך "ומה הלאה? האם יש לי אלטרנטיבה? האם לשפוך את התינוק עם האמבט?" מצד אחד חשוב שניתן מקום לתחושת אי הצדק ושלא ננסה לטייח בעיות קיימות, זהו חלק מהמהות שלנו כעם ישראל, שכשאנו רואים אי צדק איננו יכולים לעמוד מנגד, ומצד שני צריך לדעת לפעול בצורה מושכלת ולחיות לנוכח אותן בעיות שאנו מזהים.

בנוסף, חשוב מאוד להבין את ההקשר הכללי. כשאנחנו חיים בתוך התמונה המצומצמת של מדורי החדשות ומה שמתרחש עכשיו קשה מאוד לדלות השקפה נכונה על המצב, אנו זקוקים למבט היסטורי רחב יותר שיאפשר לנו לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה. המצב כיום הוא מצב משברי, שהתחיל מכך שהרבנים איבדו את ההנהגה של עם ישראל בכללו בתהליך החילון שעבר על אירופה בכללה ועל הציבור היהודי בה, כאשר בעבר תלמידי החכמים והרבנים הם שהנהיגו את הקהילות השונות ופעמים שהייתה התאגדות אזורית של מנהיגות רבנית שאף היו לה סמכויות מדיניות מסויימות.

השינויים הטקטוניים הללו לא פסחו על אף ציבור, אך בשונה מכלל הציבור היהודי, הציבור החרדי, בשלבים שונים ובפרט אחר השואה נשאר עם מה שהיה בעבר, אלא שמעתה אותם רבנים מנהיגים לא את כל עדת ישראל אלא את עדתם, את הציבור החרדי שהפך להיות מגזר אחד בתוך ציבור גדול שיש לו הנהגה אחרת, מנהיגות פוליטית דומיננטית שבפועל מקבלת החלטות הרות גורל ואילו ההנהגה הרבנית רואה לנגד עיניה את הצרכים של הקבוצה החרדה לדבר ה' ואת צרכיה הספציפיים, כאשר היא הופכת כאן בארץ מעדה מפוזרת בעלת קהילות שונות למעין קהילת קודש אחת גדולה (שבהתחלה היתה די קטנה, והלכה והתפשטה). קהילה זו מבקשת להתבדל מהמתרחש, ולחיות את חייה לפי הדרך בה חיו אבות אבותינו בקהילות אירופה (בעיקר, וגם בקהילות ספרד כמו המזרח התיכון ואפריקה) כאילו זהו עדיין המצב. מצב זה אינו המצב הטבעי, אלא כורח המציאות של ציבור שחש שמהות התורה וערכי היהדות נרמסים בראש חוצות, וזו הייתה דרכו להגן עליהם.

אך האובדן הזה יצר מצב בו ההנהגה הרבנית אינה רואה את עצמה לכל הפחות ברוב מישורי החיים כמנהיגה את רוב העם, אלא רק את הציבור החרדי הנאמן לתורה בדרך בה היה הדבר בעבר. וכל זאת תוך התבדלות מוחלטת מהנהגת המדינה. ותוך איום מתמיד על דרכה ועל אורח חייה. ובתוך כל זה הדברים קורים. היו יחידים כמו הרבי מליובביץ שראו את עצמם כמנהיגים של כל העם, אך הדבר יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

כיום הדברים משתנים ממה שהיו בעשרות השנים הראשונות לקום המדינה, חלקים רבים מהציבור החרדי מרגישים הרבה יותר קשר עם מה שמתרחש כאן, והציבור החרדי כבר אינו אי בודד ושקט בתוך כל הגלים הסוערים הללו, אלא הוא חלק מאותם ספינה, מתמודד עם הסערות שעם ישראל עובר כאן בארץ ובשינויים שמתרחשים, במאבק הבלתי פוסק של עם ישראל מול אויביו, ובתווך של המאבקים החברתיים והדתיים שהם רחבים בהרבה מעניינו הפרטי של הציבור החרדי כ"מגזר", ומתוך כל אלו הוא מקבל צורה חדשה. והשאלה איך להתמודד עם שינויים אלו אינה פשוטה. אחד הכאבים העמוקים הוא שבאמת אין רבנים כיום שפונים לכל עם ישראל ומבקשים להנחות אותו כולו, יחד עם לקיחת אחריות על החלטות הנוגעות לכל אורכו ורוחבו של העם.

גם בתוככי הציבור החרדי, וביחסו למדינה, לא כל הרבנים באמת מצליחים לשנות דברים נצרכים לאותה תקופה. הרב שטיינמן למשל היתה לו הגדלות ועוז הרוח לשנות את מה שראה כצריך שינוי, אבל גם לרבנים לא תמיד יש רצון וכוח מספיק כדי לעשות דברים שהציבור אינו מצפה מהם. בנוסף, תחושת האיום והחשש המתמיד שכל החינוך יתנדף ברוח הרחוב גורמת להתנגדות גדולה מאוד (ולפעמים נראית גם לא מוצדקת, או לפחות לא פרופורציונלית) לשינויים, בפרט אלו שעלולים להפוך את הציבור החרדי לחלק אינטגרלי מהמדינה, ובכך לאבד את הייחודיות שלו והעצמאות החינוכית והחברתית שלו, כמו לדוגמה שירות בצבא.

כאן אני רואה חשיבות עליונה בהפרדה בין הערכים שהציבור החרדי מגן ומחזיק בהם, שהם רלוונטיים לכל יהודי באשר הוא, שמירת הלכה, לימוד תורה, צניעות וכו', ערכים שהציבור החרדי נלחם כדי לשמר אותם בצורה השלמה ביותר, כפי שהיה מקובל בעם ישראל מדור לדור, ובכך הוא נוחל הצלחה עצומה, כזו שסוחפת אליו גם אנשים שלא נמנו עליו מלכתחילה. לבין הצרכים של הציבור החרדי כמגזר, שם יש סד של לחצים שפעמים רבות קשור רק לצורה ולמסגרת החברתית שמחזיקה את כל זה. לא תמיד ניתן להפריד, אבל כדאי להפריד כמה שניתן. ואז תהיה לנו האפשרות לראות את הדברים בצורה נקייה יותר. צריך לזכור שכיום יש גם ציבור שאינו מוגדר חרדי אבל שומר בצורה אחרת על הערכים היהודיים, גם אם יש שיאמרו שהדרך בה הוא שומר פחות מוצלחת, עדיין אי אפשר לומר היום שהדרך היחידה להיות יהודי זה להיות חרדי. ולכן החרדיות היא מסגרת שמחזיקה את היותנו שומרי תורה ויראי שמים, ולמסגרת יש ערך כי היא שומרת עלינו ומאפשרת לנו מרחב נקי, ככל שניתן מחוליי התרבות המערבית ומאפשר שהתורה והמצוות יהיו דרך החיים. אך מי שמחליף את העיקר וסבור שהמסגרת היא העיקר, טעות בידו, טעות המביאה לנזקים רבים.

ניתן לנו לזכור כי התורה אינה מקבלת טומאה, וגם אם יש טעויות מטרידות בהנהגה החרדית, הן טעויות אנושיות של מי שרצונו טהור, בוודאי גדולי הדור, שאינם עושים אלא לשם תיקון הדור, גם אם זה לא תמיד מדוייק. אין לנו לחשוב שהם אינם טועים, אלא שלמרות שהם טועים כי הם בני אדם, אין זה פגימה בהיותם צדיקים, וברצונם הטוב. שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וגם לאחר מכן התורה היא תורת ה', התורה וערכיה ומצוותיה נותרים מעבר לטעויות אלו.

כעת, כפי שציינתי בהתחלה, הדבר הנכון הוא בתחילה לאמץ עין טובה, הרבה דברים שבבחרותי כעסתי עליהם מאוד, נראים לי כעת הגיוניים הרבה יותר, ובעצם אילו הייתי מאמץ את העין הטובה כבר אז הייתי יכול לראות אותם. ולאחר מכן, כאשר אני רואה את המעלות עלי לשאול האם החסרונות שאני רואה, הקשיים והסיבוכים עולים על המעלות עד שזה מגמד את כל הטוב העצום שהחיים שלי כיהודי נאמן לתורה מביאים לחיים שלי, ובעתיד גם של צאצאי. לא לכסות על הפגמים ולא להתייאש ולהשלים איתם, אך לדעת לקבל אותם כחלק ממכלול החיים.

אם אתה מרגיש עוול אין צורך להניח אותו בצד ולהכחיש את קיומו, אבל מצד שני ההתנכרות לחברה שאתה חי בה מזיקה לא רק מבחינה תורנית ודתית, אלא גם מבחינה נפשית, אז מצד אחד אתה חייב לומר לעצמך שאינך לוקח חלק בעוול שאתה רואה ככל יכולתך כאדם פרטי, ואתה עושה את מה שאתה רואה לנכון כרצון ה' וכאמת שעליך לעשותה. הייתי מליץ שתעשה לך רב שמבין לרחשי ליבך ויודע גם לכוון אותך בדרכך האישית, אבל מצד שני שזה לא יפריע לך לעין הטובה שבוודאי אתה יכול לאמץ כלפי הציבור, כלפי האנשים סביבך, כלפי הציבור שאתה חי בו. וגם כלפי הדברים הטובים וצורת החיים שהוא מטפח. שניות זו, מורכבות כזו צריכה לבגרות, ואם תקנה בגרות כזו, תוכל גם להשפיע על סביבתך לטובה.

הבה נקווה ונתפלל על כך, שלאחר תהליך הבירור הזה שעם ישראל עובר, הכל יהיה נכון ומדוייק יותר, שההנהגה של עם ישראל תשוב להיות הנהגה על פי התורה, אך לא קנאית אלא הנהגה שיש בה יישוב הדעת, כזו התואמת את רוח התורה החפצה ביישוב העולם מתוך קדושה ובניין חיים אמיתי.

בברכה

אריה מ.