שואלת יקרה כל כך:)

אילו מילים אוכל לשלוח אליך, יקרה, כאלה שבאמת יהוו מגדלור לגעגועיך. קו חוף לאינסוף תוחלת לב.

ההמתנה הזו. שאין אתנו נביא שיבוא ויאמר באיזה רגע בדיוק היא תגיע אל קיצה, אל אותו רגע נכסף ועלום.

את הולכת בדרך למשאת נפשך. רואה אנשים שהתחילו את הדרך איתך או אחריך וכבר נמצאים בנקודה אליה את שואפת להגיע ואין אתך איש יודע עד מה שיאמר לך- “את יודעת יקירתי, בעוד שנה מעכשיו, כבר תהיי נשואה..”

ההיעלם. חוסר הודאות. הערפל.

והדרך..

אינסוף של אנרגיות. של צפיה והתרסקות. פעם אחר פעם אחר פעם. מה באמת יכול לתת את הכח? את האמונה שזה יבוא? והאם בשקט בשקט את יכולה לשמוע את השאלה המהדהדת בהחבא, כי אסור לומר אותה בקול- האם, בכלל זה יבוא?

ובכן אהובה.

אינני יכולה לשלוח מילים שתוכלנה להכיל את כל גודלו ומשקלו של מסע הגעגועים הזה.

אינני ראויה לכמת ולקמט את הדבר הנשגב הזה לשורות מחשב או לכל דבר שהוא.

אני מסוגלת לקרוא על שירת הגעגוע של זוג הציפורים בסיפוריו של ר’ נחמן מברסלב ולחוש מתוך הכתב ומתוך ספר חיי עד כמה כואב וקדוש הוא אותו געגוע ועד כמה נעלם הוא ממגע יד אדם ומחשבותיו.

עם זאת,

דבר אחד בו ברור מאוד.

יש לו, למסע הזה, תכלית ומטרה ברורים. עם דרך ממוקדת. עם כוונת מכוון.

יש סיבה להמתנה הזו. היא לא ריקה. היא לא זמן מת.

המסע הזה, עם החלל הריק שבו, הוא חלל עם תוכן. תוכן שנבנה בך מעצם ה”כלום” שבו. מעצם היותך ממתינה.

הערפל-

לא בכדי נגלה מתוכו האלוקים. לא בכדי נסעו בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלי זמנים ברורים. בלי לדעת מתי. עד מתי ואם.

היכולת שלהם להיות לעם נבחר נולדה מהמקום הזה בו למדו לנשום אל חוסר הודאות ואל האמונה.

הימים האלו, העוברים עליך- אינם מותירים אותך אותה האחת שהיית בטרם עברו עליך. עומקים חדשים מתפתחים בך, עד ליעוד שנועדת לו. כלי מזומן להמשך חייך. לתפקיד שקבלת עלי אדמות.

בדיוק כמו געגועי האמהות לצאצאים. כמו נסיונות האבות בטרם נחלו מנוחה. הדרך בנתה את הכוחות של אבות האומה והאומה כולה לאורך שנים ארוכות ועתירות התמודדות, הפכה את העם שלנו להיות מה שהוא. עם הכוחות המופלאים והבלתי נתפסים שלו.

ואיתך. כחלק ממנו.

ובדרך,

במסע הזה, בנקודה בה את עומדת בערפל מול עצמך, מול הבורא, בתהליך ההתהוות הזה. ההכנה אל הטוב- זה הזמן להטות אוזן להקשיב.

מהם הקולות שעולים מתוכך?

האם את חשה ראויה לאהבה? ראויה לטוב שיבוא? האם את מאמינה שהשם הטוב יכול להזמין אל חייך טוב שאפילו לא ידעת לחלום עליו? האם את מאמינה שזה יבוא? האם את רוצה בזה? אולי יש לו פחד סמוי שם בפנים? שרוצה אבל גם חושש?

ולכל שאלה, יש תשובה אמיתית, שהיא שלך, בתוכך. את יכולה להקשיב פנימה-

לשמוע בסבלנות את השאלות. להבין לליבך. להאמין בו. לחבק ולחזק אותו עד שיחוש ראוי ושלם מבפנים. שהשם רוצה טוב עבורו. שהטוב הזה יבוא.

עד שיחוש שלם עם הרצון שלו שלם עם עצמו. או אז- ההשתקפות של השלמות הזו, הפנימית- תאיר ותזרח גם במציאות.

כברת הדרך העמוקה הזו עם עצמך, תקדם, יותר מן הכל את ההתבהרות החיצונית. תגלה סוף סוף את קצהו של החוף אבל גם הדרך אליו תרגיש שלמה ובטוחה יותר.

אתך בתפילה לשמחת לבך, בקרוב ממש ומתוך שלווה פנימית ובחירה,

מאמינה אתך ביחד ויודעת שיבוא,

אל על פי שהתמהמה מעט.

בכל זאת, בקרוב, יבוא.

באהבה רבה,

דקלה