שלום לך בחור יקר,

ראשית אתנצל על עיכוב התשובה. אודה ואתוודה כי התקשיתי בכתיבת מענה. אולי משהו בייאוש שמובע במכתב עבר אליי. אולי זה העיר בי חלקים דומים של רפיון ידיים. מין הלך רוח של מגילת קהלת – מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.

אני רוצה להוסיף כאן מחשבה מעניינת, שאולי תהווה כעין הקדמה: מי שחיבר את מגילת קהלת, שהופכת את כל העולם, על כל חלקיו, להבל הבלים ומקטינה את ערכו, הוא שלמה המלך. והנה, שלמה המלך כתב גם את מגילת שיר השירים, שמבחינה מסוימת ניתן לומר שהיא ההיפך המוחלט מנקודת המבט של קהלת. כל כולה של המגילה היא ביטוי לאהבה גדולה, מים רבים לא יכבוה ונהרות לא ישטפוה, שלהבת גדולה של אהבה, קשר בעל משמעות כה גדולה – שכל הקיום שווה בשבילו. אם מגילת קהלת היא "יסוד העפר" – ביטול היש והמעטת הצידוק לקיום, הרי שכנגדה שיר השירים היא "יסוד האש" – משמעות הקיום החזקה והגבוהה ביותר. אולי אלו שתי תנועות נצרכות בעולם, אבל דווקא שיר השירים היא המגילה שהיא "קודש קודשים".

מכאן אתחיל לכתוב כמה מחשבות. אינני בטוח שהן בגדר תשובה מסודרת, אבל אקווה שתצליח לקחת מכאן משהו שיקדם אותך במסע האישי שלך.

השאלות שלך נוגעות בשורשי הקיום ברמה המחשבתית והפילוסופית, אבל באופן טבעי (כך אני מניח) נולדות מתוך סגנון האישיות שלך ואחוזות בסיפור חייך. ואולי הא בהא תליא. לא פעם סגנון האישיות שלנו וסיפור החיים שלנו הם ה"משקפיים" דרכן אנו מביטים על העולם. נראה שזהו השלב הראשוני, שהוא נצרך וחיוני בדיונים מהסוג הזה – מודעות עצמית טובה למקום ממנו אני בא, לאופי שלי, לזכרונות (או הטראומות) שלי, לדפוסי חשיבה שהוטבעו בי במהלך השנים, וכן הלאה. אלה לא בהכרח חסרון. כל אלו יחד מצטברים לכדי תמונה מקורית על העולם, ולכדי מציאות אינדיבידואלית של אדם, שיש בה גם הרבה מן היופי. אבל יחד עם זאת, נצרכת מודעות עצמית ושימת לב לנקודת המבט שלנו, כדי שנדע מתי היא מטה אותנו לראייה לא נכונה, ומתי היא מהווה עבורנו מכשול או מחסום בפני התקדמות.

אם כבר הגענו לכאן אוסיף משהו חשוב, במאמר המוסגר. אני לא בטוח שזה נוגע ספציפית אליך, אבל המידע הזה חשוב. מאחר ומהמכתב שלך עולה איזו תחושה של חוסר מוטיבציה כללי, כדאי לדעת שלפעמים תחושות כאלה הם איתות לפעמים לחֶסר במישורים בסיסיים. כיון שהנפש והגוף קשורים זה בזה, אז האדם יכול לפעמים לחוש חסר אנרגיה ומוטיבציה מסיבות של חוסר בוויטמינים או בברזל, או חומרים אחרים בגוף, או בשל תזונה לקויה. גם הזנחה של הכושר הגופני תורמת לפעמים לדכדוך וחוסר אנרגיה. מאידך, עשיית ספורט ידועה כמועילה לשיפור מצב הרוח ולהגברת מוטיבציה כללית בחיים. ואם לא ברמה הפיזית – הדברים נובעים לפעמים מחסר או קושי ברמה הנפשית, וגם במישור הזה מומלץ לעשות בירור טוב, עם איש מקצוע מתאים. לעתים מחסומים כדוגמת קושי בהתמסרות למשהו לאורך זמן, או הפחד מלהתאכזב, או הערכה עצמית נמוכה, "צובעים" את האופן בו אנחנו מסתכלים על העולם ואת אופן ההתנהלות שלנו. הגוף והנפש וכל הרבדים באדם קשורים ואחוזים זה בזה, ואי אפשר לנתק אחד מהשני. גם המודעות הזו היא ראשונית וחיונית.

מכאן אצא למחשבות בעניין ה"רצון" – אין כאן שיטה מסודרת ומגובשת לגמרי. זו סוגיה עמוקה שצריך לחשוב עליה ולהתבונן בה, ויש בה אפילו תנועות ומחשבות שנראות כסותרות זו את זו.

אני חושב על הפלא הגדול של הרצון. כשאתה מתבונן על העולם, אתה מסתכל על האנשים, על הרחובות השוקקים, ואתה רואה איך הכל זז ומתנועע, אתה רואה איך כולם רצים וממהרים, כל אחד לעיסוקיו, למטלות שהוא רוצה להספיק, לעבודה, ללימודים. זה נראה כאילו יש איזה מנוע שמסובב את הכל, כאילו יש איזו אנרגיה שמניעה את כל העולם הזה. אני חושב שלמנוע הזה אפשר לקרוא רצון. רצון – מלשון ריצה. איזה משהו שרץ בתוכנו ומניע אותנו קדימה. אם "נר ה' נשמת אדם", הרי שהאש היא משל טוב. התבוננות בלהבה ממחישה לנו את החוויה הזו. הלהבה כל הזמן "רצה" למעלה. כל עוד היא בוערת היא לא מפסיקה לרקוד את הריקוד שלה, היא מתנועעת כל הזמן ללא הרף.

מהו הרצון הזה? יש בו מסתורין גדול. אי אפשר לפענח אותו לגמרי. אבל נדמה שבלעדיו העולם היה דומם ושותק. בלעדיו אנשים היו נשארים במיטות ולא דואגים לעצמם. לא בונים בתים ולא נוטעים כרמים. הריצה הזו יכולה להיות אחרי דברים בסיסיים, צרכים הישרדותיים פשוטים, כמו מזון ושתיה; הריצה יכולה להיות גם אחרי מותרות, או ריגושים, אבל גם אחרי דברים בעלי ערך, ואחרי משמעות, בין אם משמעות פרטית – כמו למידה ומימוש עצמי וכדומה, ובין אם משמעות כללית – תרומה ועזרה לאחרים, למשפחה, לעם כולו, או לעולם כולו.

תמונת הנגטיב – התשליל של זה – בצורה הקיצונית הוא אדם הסובל מדכאון קליני. מי שמכיר, אדם כזה מרוקן לגמרי מכל אנרגיה. אין לו רצון לכלום. הוא נובל וקמל במיטה, בלי לחוש אפילו בצרכים הגופניים הבסיסיים, כמו רעב וצמא.

מאידך, אנחנו יודעים שהרצון יכול להחזיק אדם בחיים אפילו אם הוא במצב גופני גרוע מאד. אנו מכירים סיפורים על אנשים שהיו חולים במחלה קשה, ולמרות נבואות הרופאים שלא ישרדו אותה מעבר לכמה חודשים, הם מצליחים לשרוד במשך שנים ארוכות, בגלל שהם לא מוותרים ולא מתייאשים ורוצים בכל מאודם לחיות.

זהו קסם גדול. אש הרצון שבוערת בעולם. אפשר לומר שזהו הרצון האלוקי שמוטבע בעולם, ושאנחנו חלק ממנו. הרצון הזה נמצא בכל פינה שאתה פונה. גם עלה שגדל, גם עץ שצומח, יש בהם את הרצון להתקיים, להיות, לגדול, לצמוח, להתפתח. אפילו לדומם יש רצון – אם נרד לרמת החלקיקים הקטנים של החומר נדע שגם שם יש אנרגיה שלא מפסיקה "לרוץ", אלקטרונים שלא מספיקים להסתובב…

מכאן אני חוזר לדברים שכתבת, אם אנסח את זה בשפה שלי – אני מרגיש שאתה שואל איך מקבלים רצון, או איך נדבקים ברצון הזה שמחַיה ומצמיח את העולם? האם הרצון הוא משהו שאנחנו יכולים לייצר בעצמנו?

אם נעמיק יותר ונתעכב על השאלה האחרונה, נכיר בכך שהרצון קודם תמיד לכל תנועה ולכל עשייה. קודם *רוצים* ורק אחר כך הולכים ומבקשים את מה שרוצים, ועושים מאמצים לממש את הרצון (זה כנראה פשר הביטוי שאנו אומרים: "יהי רצון" – הרצון צריך להיות, צריך להיברא, כמו יש מאין), וכאן חוזרת ונשאלת השאלה: אבל מה קורה אם אני לא רוצה?

בשאלתך דמיתי לשמוע את חולשת הרצון: שום דבר לא מעניין אותי מספיק, הכל תפל לי, אין לי חשק לכלום. אין בי רצון בוער ותמידי למשהו.

אבל כשאני מקשיב יותר אני מקשיב בכל זאת לרצון. הרי טרחת וכתבת ופנית מתוך רצון. ברקע של דבריו קיים רצון. זהו אולי רצון דק יותר. נסתר יותר. זהו למעשה רצון לרצון. אתה מבקש ורוצה לרצות בכח גדול יותר. אתה מחפש שלדברים יהיו משמעות חזקה וגדולה יותר בעיניך.

וזה מוביל אותי למחשבה על סוד התפילה. התפיסה השטחית של התפילה (תפילת הבקשה) היא שבשביל לקבל צריך לבקש, כאילו יש איזה "כספומט" שאתה צריך להקיש עליו באופן מסוים בשביל "למשוך" כסף. אבל למעשה התפילה היא דבר יותר עמוק שמעורה באופן הדוק במציאות החיים שלנו כבני אדם. אפשר להרחיב בכך, אבל אתמקד רק במה שרלוונטי לנושא שלנו. אחד הסודות של התפילה היא שהיא לא רק תולדה של רצון (אני רוצה משהו ואז מתפלל), אלא שהיא עצמה מעוררת את הרצון, ולמעלה מכך היא התחברות אל הרצון האלוקי. העמידה מול הקב"ה עם הרצון הקטן שלנו, ההתעסקות הפנימית החוזרת עם הרצון, זיהוי הרצון והתבוננות בו, חזרה על הרצון וחיזוק שלו – כל אלה הם תהליכים שקורים בעבודת התפילה. האדם נכנס בפתחה של התפילה במצב מסוים ויכול לצאת מן התפילה במצב גבוה יותר. תפילתו נענית. תפילתו מתקבלת. עצם העמידה מול הקב"ה עם הרצון שלו היא זה שמעלה אותו ומשנה אותו.

ברמה הפשוטה אפשר לומר שאדם שלא רוצה – לא מתפלל. מציאות האדם המתפלל היא האדם הרוצה. האדם המבקש. תפילה היא צמאון. היא מבט כלפי מעלה בערגה.

אבל אפשר לומר גם ההיפך: אדם שמתפלל – רוצה. התפילה מולידה את הרצון. התפילה היא זיהוי הצמאון שבתוכי, הרחבה שלו, ושימוש בו לצמיחה. צמאון שהוא מבורך, כי הוא מוביל לחיים. כמו שהרעב והצמא הפיזיים מניעים את האדם לדאוג לעצמו למזון ולשתיה לקיום הגוף שלו.

לכן, נקודה אחת מעשית שהייתי יכול להציע לך היא למצוא את הנקודה המתפללת שבתוכך, ולהגביר אותה. לחפש את הרצון הפנימי ולהפנות אותו כלפי מעלה, כלפי בורא העולמות ומי שבידו להיענות לרצון. ושים לב – הרצון המשובח הוא זה שאינו מתמלא ברגע ודועך. שלא כמו ריגושים פיזיים או פשוטים שמתמלאים בקלות והרצון דועך, על הנפש נאמר "והנפש לא תמלא" – יש מחזוריות גדולה וטובה של רצון עז ועמוק למשהו שנמצא "מעבר", וזה עצמו כח צמיחה עצום וגדול.

כדאי להקשיב לרצון הפנימי. הנסתר. העוּבּרי. לנסות לעמוד כמו פרח מול השמים, שפותח את העלים שלו כדי לקבל את הגשם. אפשר לעשות אפילו תרגיל פיזי כזה של לפתוח את הזרועות כלפי מעלה – כדוגמת העלים (כי האדם עץ השדה), לפרוש ידיים כלפי מעלה ולהשתוקק, להגיד: אני רוצה לקבל. אני רוצה להפוך את עצמי לכלי. אני רוצה להיות כלי גדול יותר וצמא יותר, להיות כלי קיבול לעשייה משמעותית יותר, עבורי ועבור העולם כולו.

אז צריך לעמוד ולבקש. והבקשה הראשונה שצריך לבקש היא על הרצון. מתפללים על זה עצמו – שנרצה. שלפחות נרצה לרצות. וכך חוט לחוט משיכה למשיכה (כלשון המדרש), נעלה רצון דק, ונשזור אותו ברצון יותר עבה ויותר עבה. נחזק את כח החיים הזה, ונתחבר לרצון האלוקי. הרצון הגדול והענק הזה שמשתקף אלינו דרך התורה, דרך העולם, ודרך האישיות הפרטית של כל אחד שמבקשת לצמוח ולממש את עצמה.

אוסיף כמה מילים בעניין "מימוש העצמי". אמנם הנושא רחב, אך כיון שהוא נוגע לענייננו אי אפשר להיפטר ממנו. המושג "מימוש עצמי" יכול להיות שם נרדף לאגואיזם, לכך שהאדם הולך רק בעקבות הצרכים שלו ודואג רק להישגים האישיים שלו ולא מתחשב באף אחד. הדבר פסול ונוגד כמובן את רוח התורה, אבל לא נשליך מסיבה זו את הנטיה הטבעית של האדם למימוש עצמי, ונלך אל הקצה האחר. כי גם הקצה האחר – ביטול העצמי – הוא חטא והחמצה של מציאות האדם בעולם. המימוש העצמי הנאות הוא כאשר האדם מביא לידי ביטוי מלא את היכולות שלו ואת הכשרון שלו בתוך מסגרת הערכים והחובות של התורה; זהו צלם אלוקים שבאדם – העמידה העצמאית בעולם והעשייה שלו, יכולת הבחירה של האדם והרצון שלו לפעול, העמידה שלו כמישהו שאינו ניזון מאחרים (ואוכל "נהמא דכיסופא") אלא פועל כיצור בעל תודעה אישית נפרדת. במסגרת הזו חיוניים גם ההקשבה לקולות הפנימיים והנאמנות של האדם לרצונות שלו. חז"ל אמרו "כי אם בתורת ה' חפצו – אין אדם למד אלא ממקום שלבו חפץ". ישנה מסגרת כללית של תורה, אבל אני מחפש את החלק שלי בה (חלקי בתורתך). כך גם בעבודת ה' – יש מסגרת של ערכים, חובות, מצוות, ובתוכם אני מחפש את החיבור והמקום שלי.

אמנם האדם יכול לפעול בלי רצון, ככפוי וכמוכרח, ולעתים זה גם נצרך – יש דברים שחייבים לעשות בכל מקרה (האדם חייב לאכול גם כשאין לו תיאבון), אבל תפארתו וגדולתו של האדם היא כשהוא עושה את הדברים מתוך רצון.

אני רוצה מכאן להעמיק יותר ולכן אשאל שוב (שאלה שאולי מנקרת בראשך): ואם אני בכל זאת לא רוצה? ואם אני לא מזהה אצלי רצון?

עד כה הצגתי גישה אחת בעניין הרצון, לפיה הרצון הוא כח שמתעורר בנו ובעקבותיו אנחנו פועלים. לפי הגישה הזו הרצון קודם להכל. כפי שאמרנו, הרצון קודם לעשייה. כעת אני רוצה להציג גישה הפוכה – העשייה, וליתר דיוק: ההתחייבות, היא זו שמולידה את הרצון. לפי הגישה הזו – הרצון הוא תולדה של היענות שלנו לחובה שמגיעה אלינו מחוצה לנו. כאמור, זה לכאורה סותר את מה שאמרתי עד כה, אבל אני רוצה להציע שאולי שני הדברים נכונים, ויש כאן חבל עדין שצריך לאחוז כל פעם מקצה אחר שלו.

דבר מצוי הוא שאדם שיושב בבית בלי שום חובה או בלי עבודה, או תפקיד, מרגיש חוסר מוטיבציה. כשאין לך בשביל מה לקום בבוקר – גם הרצון נחלש. שים לב שכאן התנועה הפוכה ממה שתיארתי קודם – חולשת הרצון נובעת מכך שאין חובה. אני לא רוצה כי לא מוטל עליי כלום. מסיבה זו מצוי יותר שבחורים רווקים, או בחורים בישיבה (שעל פי רוב מרגישים כמו אחד מתוך מאות, בלי ייחודיות מסוימת או תפקיד או חובה ספציפיים) – יחוו יותר חוסר משמעות וחוסר מוטיבציה ורצון. וכאן יש היפוך – אם האדם ימצא משהו שהוא בגדר "חובה", משהו שקורא לו כ"מת מצוה, שהוא מרגיש שמוטל עליו באופן שהאחריות נופלת על כתפיו, באופן שיידע שאם הוא לא יעשה את זה – לא יהיה מישהו אחר שיעשה את זה במקומו, זה עצמו יעורר את הרצון. נמצא שהרצון במקרה הזה הוא פעולה של התמסרות, של ביטול תנועת "מה בא לי לעשות" (שבעצם היא לא "רצון"), והיענות והתחייבות למשהו גדול ממני.

כאמור, אני מרגיש שיש לאחוז את החבל משני קצותיו – כל פעם מקצה אחר. צריך להקשיב לרצון הפנימי וללכת בעקבותיו, אבל צריך גם לדעת להתמסר ולהיענות לחובות שגדולות ממני וקוראות לי, והם אלה שיולידו את הרצון והתשוקה והמשמעות.

מכאן אנסה לחתום בנימה מעשית יותר. כאמור, הרצון הוא הדבק שמחבר את האדם אל החיים, הוא הדרך ללמוד דברים (כאמור – "ממקום שלבו חפץ"), הוא הדרך לצמיחה, ולכן המסע החשוב והקריטי ביותר הוא החיפוש אחר הרצון, הזיהוי שלו והחיזוק שלו. מן העבר השני – רצון נולד בעקבות עשייה, ולכן לעתים מה שנדרש הוא התמסרות ו"קפיצה" אל פעולה ממשית בעולם והיענות אל החובות, שבתורם מולידים את הרצון והמשמעות. ברמה המעשית הפשוטה הייתי מציע (כפי שהצעתי קודם) להתחיל מבירור בכל הרבדים, ואם צריך – בסיוע אנשים חכמים ואנשי מקצוע: החל מהרובד הפיזיולוגי, הרובד הנפשי והאישי. אחר כך בדיקת הסביבה שאני נמצא בה (אולי היא לא מתאימה לי, אולי היא מכבה את הרצון שלי, או את ההערכה העצמית שלי, אולי יש סביבי אנשים שמאיימים עלי באיזה שהוא אופן סמוי ומפריעים לי לגדול, אולי השיטה החינוכית מעכבת בי צמיחה וכו'), ובמקביל לפתח את הרובד התפילתי, לזהות את הנקודה המבקשת שבתוכי ולהצמיח אותה, להיות אדם מתפלל, לפנות בתפילה אל ה' על הרצון, לבקש על הבקשה. ואחר כך, אולי להתחיל לעשות חריש אמיתי באופן מעשי בחיפוש אחר הדברים שאני יכול להתחייב אליהם, שהם משמעותיים עבורי, שהם קוראים לי כ"חובה" שאינה יכולה להיעשות בידי אחרים. צריך לזהות את המקומות האלה, בהם אני יכול להיות בעל ערך, למצוא את הלמידה או העשייה שרק אני יכול ללמוד אן לעשות כמו שצריך, שתהיה מוטלת עלי, שתקרא לי להתמסר אליה, באופן שאוכל להגשים את ייעודי עבורי ועבור הכלל.

אני מאחל לך שתצליח למצוא את הרצון הפנימי שלך, לחזק אותו ולהגדיל אותו, ולשלב ולמזג אותו ברצון האלוקי; להתמסר לרצון הגדול ממך ובכך להוליד את הרצון האישי שלך (כדברי המשנה באבות: עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו). באופן כזה יהיו חייך מלאי עשייה, שמחה וסיפוק. אמן. כן יהי רצון.

אלי