תשובה
שואלת יקרה ואהובה
כל כך הצטערתי על מציאות חייך הלא פשוטה בכמה זירות בו זמנית: הבריאותית, הכלכלית, המשפחתית. כאבתי אותך ואת תחושת הבדידות, החסר וההחמצה. ניסיתי להבין איך זה שמכל הדברים דווקא הקנאה (הנורמלית! ותיכף נדבר גם על זה…) מטרידה אותך.
אני יכולה לומר לך את מה שבטח את יודעת לדקלם מתוך שינה: להסתכל על חצי הכוס המלאה, לשמוח מה שיש *בך* ולא במה שיש *לך*. לצטט לך מאמרי אמונה, שאת כנראה מכירה: "מזונותיו של אדם קצובים לו "וכו או משפטי חכמת חיים: "מצרות לא בורחים, צרות מחליפים.." וכד'
כשיגיע הזמן והמרחב הפנימי יגדל בתוכך אני יודעת שתוכלי לומר אותם לעצמך. נכון לעכשיו, במצב הנוכחי נשמע שהאירועים סביבך מטרגרים אותך ,כלומר- הופכים להיות טריגרים מציפים ומכאיבים כמו לידה או הריון.
בקריאה שטחית, בגוף השאלה את שואלת על הקנאה, אך בקריאה נוספת, חוזרת, אני מרגישה שהקנאה המעכלת /מאכלת אותך היא הרובד העליון של בדידות עמוקה. של תחושת "אבי ואמי עזבוני", נשכחת מלב, רחוקה מבית וממשפחה. וזה מערער. מאד.
כי אז הבדידות פוגשת גם את תחושת הערך העצמי ואת הקטסטרופות לעתיד: עד כדי כך אף אחד לא רואה אותי? ו/כשלתי ו/ לא הצלחנו. ו/ לעולם נישאר ככה תקועים וזה אפילו עוד עלול להידרדר.. חלילה/ רק לנו אין…
כל אלו מזינים את המפלצת של הקנאה שהולכת וגדלה עוד יותר. ואת מבוהלת.
ואני רק רוצה לומר לך: את מקנאה וזה טוב. זה טוב כי זה אומר שאת לא מוותרת. שאת רוצה. ולרצות זה אומר "לחיות". לקנא זה אומר לכאוב את מה שאין וזה הצעד הראשון הכי חשוב.
להכיר באובדן (גם של הלידה שקטה, גם של אובדן הנאיביות..) החלומות, השאיפות.
תראי, כולנו (!) בונים לנו בדימיוננו מציאות חיים אידיאלית, לא בגלל שאנחנו ילדותיים! בגלל שהדימיון הזה מכוון אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע. הוא המצפן הפנימי שלנו לאיך אנחנו רוצים לראות את עצמנו בעתיד. לדייק את עצמנו. הבעיה היא כשהעניינים והמציאות מתחילה לחרוק וללכת רחוק…
ואז אנחנו עושים מן אדפטציה בין מה שרצוי (הלוואי!) למה שמצוי (זה מה יש!) אבל התהליך הזה הוא לא פשוט כי הוא דורש גם תהליך של אבלות. ממש. אבל על החלומות שלעולם לא יתגשמו. על הרצונות (הטובים!!!!) שנדרסו תחת רגלי המציאות הדוהרת.
ונראה לי שזה מה שקורה לך כשאת נכנסת למיטה לבכות יומיים. כשאת לא מתפקדת ובדיכאון. ככה אנשים עצובים מרגישים. וזה נורמלי!
נכון לעכשיו, זה כואב.
הלוואי והייתי יכולה לשלוף פתרונות קסם מהשרוול.
מניסיון קרוב עם ההתמודדויות שלך יכולה רק להציע (באופן די חריג, הפעם), בנוסף למילים, רעיונות מעשיים:
1. למצוא לך איזו קבוצת תמיכה/קבוצת נשים וירטואלית או קיימת שבה תוכלי לדבר, להרגיש שאת לא לבד. (קבוצות תמיכה לנשים שעברו לידה שקטה/ קבוצה לבני משפחה שמטפלים בילד חולה/ קבוצה לחולות סרטן) קבוצות כאלה יכולות לספק הקלה זמנית אך משמעותית לתחושת הבדידות ולהוות מן קהילה סגורה שמדברת שפה משלה. כל התמודדות, כל אחת מהן שציינת, מייצרת כשלעצמה חווית בדידות. הרגשה של "אף אחד לא יכול להבין מה עובר עלי"
2. למצוא מסגרת התנדבותית שתרגישי דרכה סיפוק, משמעות והכרה. בדרך מופלאה דווקא נתינה לאחרים (לא ליולדות!) מחזקת את החוסן הפנימי.
3. לכתוב. אסוציאטיבית. כמו פעם, עם דף ועט. את כל מה שעולה בך. את הרגשות, המחשבות, האכזבות. למה זה טוב? לפעמים אנחנו נתונים בתוך לופ של מחשבות חוזרות. אז כתיבה הופכת את הבוץ הסמיך הזה למשהו יותר קוהרנטי . חזותי. אותיות מצטרפות למילים, למשפטים. היא "מאלצת" אותך להקשיב לעצמך באופן מסודר בלי להיבהל. התחושה הזאת שאת "משתיקה" את עצמך היא כשלעצמה עם פוטנציאל הרסני.
4. לחדש חברויות מן העבר או להדק קשרים. כשהילדים קטנים אנחנו נמצאים במן מירוץ הישרדותי מול השעון, כשהם גדלים אנחנו מגלים שנשארנו לבד. זה הזמן להעז ולנסות לחדש קשרים או להדק אותם. (מעגלי המשפחה/ שכנות/ חברות/ עבודה) הרבה יותר קל לצלוח את האתגרים על החבל הדק של השפיות פה בעולם כשתחתינו יש רשת תמיכה של אנשים שאנחנו סומכים עליהם, שאנחנו יודעים שהם יעמדו לצידנו כשנזדקק לכך. וכולנו זקוקים!!!! תופתעי לגלות כמה אנשים ישמחו לעזור, להיות שותפים לדרך.
5. להימנע ממה משמכאיב. זה לא בדיוק הכי טיפולי בעולם להגיד לך להימנע, אבל במצבך הנוכחי, כשאת מוצפת, מותר לך להימנע ממה שמציף. ממה שאפשר להימנע ממנו. נכון לעכשיו. נכון להיום. כי בנוסף לכל ההתמודדויות את מסתובבת בעולם עם תחושה של "אני לא בסדר". כביכול את רוצה שחלילה לאחרים לא יהיה טוב…ואת בסך הכל שקועה בצערך.
6. לצייר לך תקווה. להשתמש בדימיון בצורה קצת יותר חיובית (כרגע, הדימיון שלך מצייר קטסטרופות…) איך את רואה את העתיד? עם הנתונים הקיימים (!) חלק מהאדפטציה היא לשנות את החלומות.. אם לא הולך כמו שרוצים רוצים את מה שהולך: אז איך בכל זאת את יכולה לראות את העתיד (הקרוב) בצורה יותר וורודה?
מאמינה, מקווה ומתפללת בשבילך שיבואו ימים אחרים. של הסתגלות. של השלמה. (יהיו גם ימים של כעס. של קנאה. ) לא יכולה לומר שהמסלול הזה הוא ישר בדרך העולה, כמו ששרנו בגן… זה מסלול שהוא יותר מסלול ספירלי. עולים, חוזרים אחורה, ושוב עולים. ושוב חוזרים אחורה… ואז— אז מגלים שמשהו בנו השתנה, עלה, גדל, התקדם. כמו הספירלה. שאנחנו כבר לא באותה הנקודה. שהפער הפנימי המכאיב בין המצוי לרצוי הולך ומצטמצם.
הלוואי.
שפרה י.
דלג לתוכן
