שלום לך יקרה,

ראשית, אני רוצה להתנצל על תגובה כל כך מאוחרת.

יש בי הרבה חוסר נוחות ומבוכה מהאיחור בתשובה שלי, ותחושות אלו מתעצמות בעיקר לנוכח הקושי אותו תארת, הדבר האחרון שנכון לך עכשיו, לטעמי, הוא להיות לבד.

אוכל רק לספר לך שמה שעיכב את התגובה שלי, הוא העיסוק הרב והמתמשך עם אנשים יקרים כמוך,

ובעצם זו העבודה עם בני אדם ולכל אחד מאיתנו יש את ההתמודדויות שלו.

כך שלפחות את כבר יודעת שאת לא שונה ובטח לא משונה.

מסע החיים לוקח אותנו בכל פעם למקום חדש והרבה פעמים זהו מקום מפתיע.

כל אחד מאיתנו צועד את המסע הזה והוא רווי עליות, קטעי מישור ואיך לא?- גם ירידות.

את מתארת שבמסע שלך עברה עליך שנה מורכבת ומאתגרת מבחינת המשפחה המורחבת,

למעגלים המשפחתיים שלנו יכולה להיות השפעה משמעותית על האופן בו אנו תופסים את עצמנו, את הסובב אותנו ובכלל את השקפתנו על החיים.

כך שאינני מופתעת ממצבי הרוח שאת מתארת.

את בוכה, כי ככל הנראה בשנה הזו איבדת כמה דברים: קשר עם המשפחה, או אפילו את איך שתפסת אותם ואיך שתפסו אותך עד למצבי המתח, מן הסתם אבד גם האמון באחרים ואולי גם בעצמך?

אני מאמינה שאת יודעת לציין דברים נוספים שאבדו שם, ועל האבדות האלו את ככל הנראה מתאבלת ובוכה.

המתח, חוסר הסבלנות והעצבים הרופפים כולם מתקבלים בהבנה גמורה לנוכח האירועים שעברת.

יחד עם זאת, שימי לב שהתחושות הקשות הגיעו כביכול אחרי ההתמודדות.

יתכן, שכל זמן שנדרשת לעמוד שם ולהתמודד גייסת עוד ועוד כוחות, נקרא להם לצורך העניין כוחות הישרדות.

כעת, דווקא כשהסערה הגדולה אולי נרגעה קצת,

את פנויה לבחון את עצמך, ומגלה את הנזקים אותם הותירה הסערה בנפשך.

נשמע מדברייך שנותרת מותשת.

והשאלה הגדולה שמהדהדת בראשי, היא מה עכשיו? האם את מוותרת?

האם את רואה רק את נזקי הסערה? או גם זוכרת את הדברים האחרים,

את החלקים היותר טובים שעדיין קיימים בחייך?

לפעמים אנחנו כל כך מרוכזים במשהו, עד כי הוא תופס את כל המרחב הריגשי והתפיסתי שלנו

ונדמה לנו שבכך מתחיל וגם מסתיים לו העולם.

אז בואי רגע נסתכל על הדברים הנוספים בחייך,

אני בטוחה שיש הרבה, רק מונה את אלו שעולות בשורות שכתבת.

את נשואה, אז המשמעות היא שיש לך בן זוג, שותף שאת אוהבת.

את אם לשני ילדים והילדים, יקרה, נותנים לנו המון והם גם צריכים אותך,

את בת 25 כך שכל החיים עוד לפנייך.

את כותבת שבעלך בטוח שזה יעבור ואת מטילה בכך ספק.

אז אשאל שוב יקרה, האם את מוותרת?

האם לא די במה שעברת? האם מעכשיו תתני לכל אותן חוויות להכתיב את המשך החיים שלך?

את עתיד הזוגיות שלך?

את הבית והאמא שתהי לילדיך?

אני רוצה לקוות שאת עונה לשאלות שלי ב”לא” מזדעק.

אך יכולה להבין שאולי בכדי לממש את ה”לא” הזה,

ובכדי לבחון את התמונה מחדש, לאסוף את השברים ולהמשיך לחלקים הטובים יותר של החיים

את צריכה קצת עזרה.

אם הבנתי נכון, את נרתעת מפניה ל”גורמי רפואה”, רק אציין כאן את האפשרויות השונות ואת כבר תבחרי מה שטוב בשבילך:

יש עו”ס בקופ”ח איתה תוכלי לקבוע פגישה,

יש גם אנשי טיפול שמקבלים מטעם קופ”ח בקליניקות עצמאיות שלהם

והאופציה האחרונה היא לפנות לאשת טיפול במגזר הפרטי, אם את צריכה עזרה באיתור אחת כזו אשמח לנסות לעזור.

בכל אחת מהאשפרויות שציינתי, סודיות מלאה מובטחת לך.

אני רוצה לקוות שהשבתי לשאלתך, ובכל מקרה את תמיד מוזמנת לפנות.

מאחלת לך שתמצאי בקרוב את החיים שבך ואת הטוב שבחיים,

רויטל

revitalm5@gmail.com