שלום יקרה,

אני קוראת אותך, ומרגישה איך את בצומת של בחירה.

כמה זה קשה ולא הוגן וחסר שליטה להיות בהשוואה מתמדת. כמה צער יש בפער הזה, את על פי תהום של מה שהיה כבר לא יהיה.

ומה עכשיו?

הבשורה הקשה היא, שהחיים עשויים מתהומות שכאלה.

הבשורה המנחמת היא, שזו אשליה.

אני ממהרת לדייק: לא הרגש הוא אשליה, אלא האמת שהרגש משקף.

ובמילים אחרות: מה שאת מרגישה זו אמת לאמיתה מבחינת מה שאת מרגישה. את יכולה לזהות את הרגש בגוף, לחוש איך הוא משפיע על הנשימה והיציבות שלך, על מתח השרירים וחום הגוף.

יחד עם זאת, הרגש נאמן רק לעצמו, ואינו מסוגל לשקף מציאות חיצונית.

לדוגמא, אם את לחוצה מאד מראיון עבודה, אזי הרגש של לחוץ הינו קיים ונוכח מאד.

גם המחשבה “אולי לא אתקבל” קיימת בראש, עם תסריט גרוע, מתסכל, מרגיז, מאשים, אשם, ודומיו.

אבל – כל עסקת החבילה הזו אינה מסוגלת לשקף את המציאות הפשוטה: או שתתקבלי או שלא.

חשוב מאד להבחין בין השניים לפני שנתקדם לצעד הבא.

קחי רגע להתבונן על הרגש שעולה ונוכח כרגע. מה שמו? איפה בגוף הוא מורגש. כמו מה?

התבונני בסקרנות על המחשבות שבאות עם הרגש.

נשימה.

עכשיו שאלי: מה המציאות אומרת? תני לעצמך דווח יבש של העובדות החיצוניות בלבד.

גם במאורע חיובי, אין ספק שתמצאי הבדלים בין השניים.

זאת מכיון אנחנו חיים במקביל בעולם חיצוני שבו קורים דברים, ובעולם פנימי של פרשנות אישית ותגובה רגשית.

ואת, יקרה, נמצאת כעת במצב חיצוני של שינוי פיזי.

העובדה היא שהשינוי קורה, והוא אינו בשליטתך.

לעובדה הזו אין טעם וריח, היא פשוט קיימת. אך התגובה המחשבתית-רגשית היא של סוף העולם, של טוב מותי מחיי.

מה עושים כשהרגש גואה והמחשבות תופסות?

קודם כל, נותנים להם.

אין סיבה למלחמה בגלים. עדיף לגלוש בהם.

שימי לב לאחד הרגשות החזקים אצלך כרגע: תחושת האבל.

העצב על מה שהיה, קבורה של דימוי גוף ישן, של תחושת שוויון במראה החיצוני.

פרידה מדמות אהובה שהשתקפה אליך במראה,

זה אבדן ממש.

יש מושג שנקרא “אבל ללא זכויות” והוא מתיחס בדיוק למצבים כמו שלך. שינויים דרסטיים מהווים אבדן של תפיסה עצמית וחווית חיים. הם מערערים ומהווים מוקד להשוואה בלתי פוסקת עם מה שהיה, ואם אחרים בסביבה.

קשה לתאר איך תמשיכי הלאה מבלי לתת מקום לאבל הזה, לפרידה העצובה אך הקיימת מהגוף שהיה.

כמו לאחר פרידה מאדם אהוב שאיננו כבר, את צריכה למצוא את הדרך לומר שלום של פרידה, תודה על כל מה שהוא היה בשבילך ואפשר לך.

כתיבת מכתבים מאד מסייעת בכך. כתבי בשטף, מבלי לעצור, במשך 3 עמודים שלמים. אחר כך תוכלי לבחור אם לקרוא, לשמור, או להשליך כי כבר לא תזדקקי למילים הכתובות.

רק לאחר שתפרדי לשלום, תוכלי לומר שלום מחדש.

תוכלי להתבונן ב”את” שאת היום, להכיר אותך ולכוון את עצמך לאן שנכון לך.

מה את אוהבת בגוף שלך כעת? מצאי מקומות מסוימים. שימי לב אליהם. נשמי את המגע, התחושה שלם.

האם יש חלקים באישיותך ששרדו את האבדן? מהם? אילו תכונות/יכולות/חוזקות עדיין קיימות אצלך?

מה את מקווה למצוא בתוכך לאחר ההשלמה עם העובדות?

איזה צדדים בך את רוצה לגדל, לטפח?

מי את רוצה להיות בעוד שנה-שנתיים?

מהו צעד אחד קטן שאת יכולה לעשות בכיוון הזה?

אני מקדישה לך כאן זמן שקט- כמה שאת זקוקה לו, כדי לגלוש על הגל הזה של עיבוד האבדן. לעבור אותו, לתת אותו להשטף מעליך.

* * *

התהליך הזה דורש זמן וסקרנות אמונית; האמונה שכשאת עוברת גל בהתבוננות ולא בבריחה- הוא לא מטביע אותך, אלא מאפשר לך לזרום הלאה.

אבל ואבדן מערערים את הביטחון וסודקים אותו. מה שהיה כבר לא יהיה. אך בסדק הזה נכנס אור של שינוי. – לטובה, אם תבחרי.

האמונה היא שאין תהום, אלא הזמנה לצמיחה, להעמקת משמעות בחיים.

ספר קהלת הנקרא בימים אלו מלמד בדיוק את זה (פרק ז’): “ביום טובה- היה בטוב, ביום רעה- ראה”.

הכל חולף, ולכן מה שמשמעותי זה מה אני בוחרת לעשות עם הנוכח כפי שהוא עכשיו. כשנעים- אפשר להנות, אבל לא באשליה כאובה שזה ישאר כך לנצח. הטוב הוא כלי להתקדמות ועשית עוד טוב. וביום רעה- ראי איך גם זה עובר וחולף כמו גל. תגלשי בו בסקרנות ותעיזי להכיר אותו. ההתבוננות הזו לא תטביע אותך. להפך, היא תסייע לך להגיע הלאה וקדימה.

מאחלת לך חג אסיף שמח, במלוא המובן- חג שבו תצליחי לאסוף את עצמך, לאסוף את פירות ההתמודדות האמיצה שלך עם הנתונים המדוייקים שנבראים עבורך בכל יום מחדש, באהבה.

שלך

שפרה

smw.wohl@gmail.com