בס"ד

שלום לך החוזרת בתשובה,

את מביאה מצוקה קשה ותחושת מלכוד שאת נמצאת בה וזאת אחרי שעשית מהלך משמעותי לפני 15 שנה. אז בחרת לעצור את מסלול החיים הטבעי בו צעדת, שהיה מבטיח ומתגמל מכל הבחינות ולבחור בדרך חדשה. לשם כך, ויתרת על דברים רבים – הסביבה המוכרת, ההרגלים, הנחת שהסבת למשפחתך, סיכויי ההצלחה הגבוהים במסלול ההתקדמות שבני גילך, הדומים לך, עוברים. קרוב לוודאי שהחזרה בתשובה דרשה ממך להתעמת, פה ושם, עם האנשים החשובים לך, לעמוד מול תגובות לא נעימות במעגלים שעזבת ובמעגלים שאליהם התאמצת להיכנס, ללמוד שפה חדשה ולהיות, פעמים רבות, עילגת, להזדקק להדרכה והכוונה מצעירים ממך, להיות לא מבינה ולא מובנת.

כל זה לא היה קורה ללא מנוע שלקח אותך קדימה אז, צעד ועוד צעד בדרך רוויית מכשולים. כעת, 15 שנה אחרי, את כותבת:

"העניין הוא שאני איבדתי את הסיבה שבגללה עשיתי את כל השינוי ולכן עכשיו הכל קשה לי".

במכתבך אין שאלה ל'אקשיבה'. מכתבך מבטא תהליך אישי שאת עושה עם עצמך בכתיבה. את מביאה את המצוקה שלך כפי שהיא, בלי להסתתר מאחורי עקרונות, בלי להאשים, בלי להצטדק. מתוך הכנות הזו עולה התובנה הכל כך חשובה, שאיבדת את המנוע הפנימי שנותן טעם וחיות במשימות שנגזרות מאורח החיים שבחרת בו. זוהי נק' אמיתית ופנימית, שבה טמון המוצא מהמבוי הסתום שאת נמצאת בו. אפשר להמשיל את מצבך לכלי טייס שהמריא וטס ופתאום באמצע הדרך המנוע דמם והוא ממשיך לדאות על זרמי אוויר. כמה זמן הוא יחזיק מעמד? לאן הוא יגיע? השאלה המעשית יותר היא מה יצית את המנוע מחדש? ואולי, נכון יותר – מהו המנוע שאליו הוא צריך להתחבר כעת?

כעת את במצב שדורש חיפוש (כמה מתאים לחודש אלול). חיפוש אמיתי אחר המנוע שלך ובעצם אחרי עצמך. זה קורה לפעמים באמצע החיים, שאנשים מאבדים את המנוע שבעבר הניע אותם. זה יכול לקרות בחיי הנישואין, בעבודה, בחיבור לקהילה וכד'. לא כולם, כמוך, מודעים ומודים בזה. ההתבוננות הכנה והאמיצה שלך נותנת לך את האפשרות למצוא ולהתחבר נכון ומדוייק יותר למנוע שיאפשר לך לחזור ולעוף בעבודת ה'. עבודת ה' זהו מושג גבוה ואולי מנותק אבל אני מתכוונת לחיים עצמם – לחיות חיים מלאים עם מקסימום סיפוק והרמוניה. זה יתבטא בתפקידך כאמא וכרעיה, בינך לבין עצמך, עם המשפ' המורחבת, בעבודה. לשם כך כדאי לך לשאול כמה שאלות:

1. מה הניע אותי לחזור בתשובה לפני 20 שנה – מה היה שם שאבד לי?

2. מה מזה אני יכולה לקחת לעצמי בהווה?

3. מה חסר לי היום, שעלי ללמוד וגם אז לא היה לי?

המנוע שאת מתארת מצעירותך הוא התלהבות, עניין וסקרנות שהתעוררו בעקבות המפגש עם הרוחניות. ההוכחות החותכות למעמד הר סיני וכל מה ששמענו בסמינר של ערכים, הלהיבו והניעו לתהליך של למידה וגילוי של עולם חדש ולא מוכר. זה בהחלט מנוע. עובדה שהוא הניע אותך למקום שאת בו וזה לא שעזבת חברה נחשלת. ההיפך הוא הנכון. אני מניחה שגם אז, לפני 15 שנה ראית מה את עוזבת, את אורח החיים המבוסס, היציב, ה"נחשב". הבעיה היא שהמנוע הזה טוב להתחלה. ההתלהבות שוככת עם הזמן יחד עם הסקרנות והעניין. החיים שוטפים וסוחפים לאינסוף התמודדויות גדולות, קטנות וכולן שוחקות. הנפש מתעייפת ומתרוקנת ומחפשת מילוי. כשאין מילוי במישור הרוחני אז מימוש עצמע, שייכות לציבור חזק, משרות "נחשבות", בתים יפים, נסיעות לחו"ל, חינוך מעודד חשיבה ויצירתיות יכולים למלא את הנפש ולהרגיע אותה. אלו דברים חשובים אבל, כמו שאת אומרת במילים אחרות, המקום החשוב שהם תופסים אצלך מראה שבתחום הרוחני בחייך יש בור.

אני מציעה לך להמשיך את התהליך של הכתיבה שלך. תרשמי כותרת בראש הדף – 'מה מילא אותי בשנים הראשונות של תהליך התשובה?' או 'מה היה המנוע שלי בתחילת הדרך?'. תכתבי בחופשיות. אני מציעה לך לקחת יום, יומיים או יותר למשימה הזו. בשלב הבא, תקראי את הרשימה שכתבת ותראי מה מזה קיים היום? מה אבד לך ומתי? מה את רוצה/צריכה כעת ואיך אפשר להשיבו? מה היה נכון לאז ולא יעבוד לך יותר היום? מה את צריכה היום שלא היה אז ואיך ניתן להשיגו? זהו תהליך שחשוב לתת לו את הזמן שלו ומומלץ ביותר לעשותו בליווי של אדם מבין ומכיל.

מקריאת דברייך נראה שהשכל, המחשבה, הניתוח הלוגי הם חלק חשוב מחייך. אלו הדברים שאת מזכירה שהיו חלק מתהליך החזרה בתשובה שלך ואלו הם שחסרונם בחינוך ילדייך כואב לך היום. שכל, מחשבה, ניתוח לוגי תופסים מקום נכבד ביהדות ובלימוד התורה אבל, בעבודת ה' זו רק רגל אחת ובצעידה בדרך בקפיצה על רגל אחת לא מגיעים רחוק. מהו המקום של הלב בתהליך שלך? עד כמה השיח הרגשי הפשוט עם ה' תופס מקום בחייך? בחזרה בתשובה הקלאסית, יש מקום נרחב להוכחות וללימוד שכלי. זה חשוב ובסיסי ואי אפשר בלי זה אבל בשחיקה של החיים זה לא יחזיק מעמד לבד. גם אני מצאתי את עצמי, באמצע הדרך, עם משפחה גדולה, בתוך קהילה נחמדה אבל ריקה ומיובשת. זהו מקום קשה ומפחיד. הדרך שאני מצאתי לי ואפשר לומר היא מצאה אותי היא תוספות של ויטמינים מחוץ למיינסטרים הליטאי – ספרים שקראתי, מקומות שלמדתי בהם את תורת הנפש לפי היהדות שהיו משוייכים לברסלב, חב"ד, ציבור חרד"לי. ככה, תוספות מהצד, בלי לערער את המערכת היסודית של חיי. יצא מזה הרבה טוב לעולמי הפנימי, למילוי תפקידי בכל תחומי החיים. זה כמובן שלי אבל הבאתי את זה כדי להמחיש את המקום שאת בו – חיפוש אחר משהו יסודי ומהותי שאיבדת או שעדיין לא הגעת אליו. הגעגועים והקנאה שלך למה שיכולת להיות בו בחייך הקודמים, במסלול שעזבת מבחירה, מראים את החסר של אותו הדבר. הפיתרון הוא להבין מה חסר לך באמת ולצאת למסע אמיץ וזהיר של חיפוש.

כשמשהו חסר, הכי קל להתמלא בתחום הגשמי. צרכים כמו מימוש, שייכות, כבוד, יופי, אוורור, יצירתיות הם צרכים חשובים לנפש אבל עדיין הם ברובד הנפשי בלבד, של הנפש הבהמית. מילוי כזה לא ימלא את האדם ולכן הוא תמיד יהיה במרדף אחרי עוד ועוד מזה. חשוב לשים לב אל הנשמה.

מה ממלא את הנשמה? מושגים כמו תפקיד, שליחות, תיקון עצמי, חיבור לבורא. ההרצאות 'הרגילות' באמונה לא מדברות אלייך. עלייך לחפש מה כן. אני מציעה לך לחפש בכל מה שאת שומעת, רואה, פוגשת מה מדליק אותך, איזו אישיות תורנית מחברת אותך למשהו מעבר, לחשיבה חדשה על התשובה ועל הקשר עם השם. חודש אלול שאנו בעיצומו מבטא קשר וחיבור – 'אני לדודי ודודי לי'. קשר שאבד הוא הזדמנות לייצר קשר חדש וטוב יותר, ממקום בוגר ומפוכח שמבין מהי העבודה הנדרשת ומוכן לה.

עכשיו, בואי נדבר קצת על הגיל. כל החיים אנחנו חותרים קדימה במסלול שהחברה מתווה לנו ומצפה מאיתנו (מי שחוזר בתשובה שינה תפאורה אבל עדיין נמצא במסלול של) – לימודים, עבודה, הקמת משפחה, גידול הילדים, התבססות כלכלית וחברתית וכו'. גיל 40 הוא אמצע החיים. כבר צעדנו כברת דרך ארוכה ועדיין יש עוד הרבה לפנינו. פעמים רבות, בגיל זה, אנחנו עוצרים לרגע מהמרוץ ובוחנים את מצבינו. זהו שלב שבו אפשר להסתכל לאחור אל הדרך הארוכה שעברנו וגם קדימה אל הדרך שעוד לפנינו, שנוצרה מהבחירות שלנו. בניגוד לגיל 20, 30, אנחנו רואים, במבט מפוכח, שלא הכל עוד פתוח. האפשרויות הצטמצמו. זהו מקום לא קל שכולל מפגש עם הדברים שעשינו בצעירותינו, שאת חלקם, במבט עכשווי, אולי היינו עושים אחרת ותצפית לעבר הדרך הנפרשת לפנינו שנגזרת מהבחירות שבחרנו בעבר ומעוררת בנו, כעת, דאגות ופחדים.

כל גיל וההתמודדות שלו. בכל גיל חשוב להכיר בהתמודדויות שהוא מכתיב. ממרום גילך את צופה על הדרך לשני הכיוונים – לעבר ולעתיד. המבט המפוכח של היום שונה מהתמימות של אז. צריך לתת מענה לפחד ולדאגה, לתסכול ולכאב. השאלה איפה המענה הזה נמצא. כעת, תופסים אצלך מקום רב דברים חיצוניים כמו משרות נחשבות, בתים יפים. נסיעות לחול, לימודי מקצועות "נחשבים", שכנראה נותנים מענה לצורך שלך בביטחון, הכרה, מימוש, התפתחות. זהו לא מענה בעומק. חשוב לתת לצרכים אלו מענה אמיתי. עלייך לחפש איפה המענה הזה נמצא. יש מקום כזה שבו הוא נמצא, בוודאי שישנו.

חיפוש הוא מקום מרתק ומפחיד. את לא בת עשרה מחפשת. יש לך משפחה ומחויבויות. צריך לעשות זאת בתבונה, לא לשבור כלים אבל כן להתנער קצת מקבעונות והרגלים. במקום לשמוע 'עוד הרצאות באמונה', תחפשי משהו שקשור בעבודת ה' שעוד לא שמעת ומזיז את נשמתך. היזכרי בתכלית שלך פה – לעשות את רצון הבורא. את זה תכניסי לכל פרט הכי פשוט ביום-יום. אז הכובע והחליפה יכולים לקבל הקשר אחר וגם תכנית הלימודים של הילדים ואורח החיים. לדברים החיצוניים יש את המקום שלהם אבל צריך למקם אותם נכון בסדר החשיבות שהם מהווים בשבילך.

כתבתי הרבה ואולי לא מאוד מסודר. שורה תחתונה – התגייסות לחיפוש רציני.

את מוזמנת ליצור קשר במייל [email protected].

בהצלחה במסע פנימה ולמעלה

פנינה