שלום יקרה,

השאלה שלך הזכירה לי שלוש כלות שמאוד קרובות לליבי. כל אחת מהן הביאה איתה לחתונה נדוניה מכובדת – היסטוריה של הורים גרושים. כלפי חוץ החתונות נראו רגילות וכמעט שאי אפשר היה לשמוע את דפיקות הלב מבעד לתזמורת הצוהלת.

אבל הוא היה שם – הפחד הנורא שמה שקרה להם יקרה גם לי.

הוא היה שם בתקופת הבירורים, ולאורך הפגישות, ובאירוסין, ובקניות, וביום החופה ותחת החופה.

הוא יהיה שם גם אחר כך, בחדר הייחוד ובשנה הראשונה וגם אחר כך.

במשך הזמן הוא הלך ונרגע עד שדעך, אבל מדי פעם הרים ראש והזכיר שהוא עדיין שם.

הוא היה שם כי זה הדבר הכי הגיוני שיכול להיות. כל ילד לוקח איתו לחיי הנישואין שלו את המודל שראה אצל הוריו. במודע או שלא במודע, זו נקודת המוצא שלו, וזו נקודת ההתייחסות שלו. ואם מה שהילד ראה זה פגיעה, כעסים ופירוק – באופן טבעי הוא פוחד שאותו דבר יקרה גם אצלו, למרות שאלף פעמים הוא מבטיח לעצמו שאצלו זה יהיה אחרת. ילדים שהוריהם חיו בזוגיות לא יציבה אמורים לפחד שגם הזוגיות שלהם תהיה כזו, זה כמעט חוק טבע.

ואז, מה?

אני מנסה לומר לך, יקרה, שככל הנראה הפחד ימשיך ללוות אותך, אבל זה לא סוף העולם. אפשר להתחתן גם אם הפחד עדיין שם, ואפילו להיות מאושרת מאוד גם כשהפחד עדיין שם. אל תפחדי כל כך מהפחד הזה. הוא טבעי והגיוני, ואפילו יש בו יתרון מסוים: הפחד הזה יכול לגרום לך להשקיע בזוגיות שלך מעבר לסטנדרט, ולעשות הכל כדי שבאמת תהיה לך זוגיות אחרת משל הורייך. תחשבי שמציעים לך בחור שהוריו התגרשו, והוא ניגש לשידוכים בלי למצמץ, בתחושה ש’מה הבעיה, לי זה לא יקרה’. האם לא היית מנדבת לו מעט מהפחדים שלך?

במילים אחרות: את שואלת איך להשתחרר מהפחד, ותשובתי היא שלא בטוח שאפשר להשתחרר ולא בטוח שצריך להשתחרר. לדעתי השאלה צריכה להיות: איך לחיות עם הפחד ואיך להתחתן עם הפחד.

רגע, זה נשמע לא טוב אז אדגיש: את לא הולכת להתחתן עם הפחד אלא להתחתן עם אדם מקסים כשהפחד שלך ברקע. וזה בדיוק הטריק: אפשר לחיות עם פחד וזה בסדר, אבל רק בתנאי שהוא לא מנהל אותך ולא משתלט עלייך. כשהפחד מנהל אותנו – הוא דוחף, עוצר או מחליט בשבילנו, אבל כשאנחנו מנהלים אותו אנחנו מקשיבים לו, בוחנים אותו, ונותנים לו את המקום הנכון בחיינו. אתן דוגמה שיכולה להתרחש לאורך הפגישות, לפני החתונה וגם יום, שבוע או שנה אחרי. משהו קטן מדליק אצלך נורה אדומה. ויכוח ראשון צץ. מילה לא נעימה נאמרת. טון שמזכיר לך משהו או מישהו. ואז הפחד נכנס לתמונה ומתחיל להגדיל ולהעצים את האירוע, ובגלל עניין פעוט את בטוחה שהנה-הנה זה קורה, וככה זה התחיל אצל ההורים שלך, וההיסטוריה חוזרת על עצמה, ומי יודע איך זה ייגמר, בעצם את כבר יודעת איך דברים כאלה נגמרים… זה קורה כשהפחד לוקח את העניינים לידיים ומנהל אותנו. הוא יכול לנפח משבר קטן ובריא שקורה במשפחות הכי טובות, ולתת לו ממדים של אסון. תחשבי על ילד שאביו נפטר מסרטן המעי. כל כאב בטן הופך לפתולוגי, ומעורר את השדים הכי גדולים. הרי ‘גם אצל אבא שלי זה התחיל מכאב בטן תמים’. אפשר לענות לטיעון הזה? הרי זה הכי הגיוני שבעולם!

זה ההיגיון של הפחד, וזה מה שקורה כשהפחד משתלט עלינו. רק תשימי לב, שהבעיה היא לא בכך שהפחד קיים אלא בכך שהוא משתלט. כל עוד אנחנו זוכרים שהמחשבות האלה הן לא המציאות אלא הפחד – אנחנו יכולים לתת להן את היחס הנכון. הבעיה מתחילה כשאנחנו שוכחים שזה הפחד שמדבר, ומאמינים לפחד כאילו הוא היה היגיון צרוף.

מול הפחד הזה לא יעזור לך אם תתחתני עם הבחור המושלם (‘בחור באמת טוב ואכפתי ורגיש ובעל מידות ומודעות פנימית עמוקה). גם עם הבחור המושלם ביותר יהיו סיטואציות שיציתו את הפחד, ויהיו רגעים שיזכירו לך תמונות וקולות מבית הורייך. ההתנהלות בתוך החיים, תוך כדי התמודדות עם כל מה שעולה ומתרחש – היא הדבר החשוב כאן, והיא המפתח לחיי נישואין מאושרים. אני מציעה לך לשתף את הבחור שיהיה בעלך בפחד שלך וקצת גם ברקע שלו. מן הסתם לא תעשי את זה בפגישה הראשונה, ולא תפרשי בפניו את כל סיפור הזוגיות של הורייך, אבל זה לא סוד שהם גרושים, ואפשר לשער שהם לא נפרדו כי חייהם המשותפים היו זוהרים ביותר… אז כשיגיע הזמן ואת תתחילי לבנות קשר זוגי ורגשי, את תרצי שהאדם שמולך יהיה מודע לפחד ויוכל להכיל אותו וגם לתת לכך מענה מרגיע. יתכן שיעזור לך אם הוא יזכיר לך שזה פחד לגיטימי ומובן אבל זה עדיין פחד ולא מציאות. הפחד ימשיך לעלות ולצוף, אבל עם הזמן את תצברי חוויות הפוכות. בכל פעם שבה תגלי שהפחד הוא רק פחד – הביטחון שלך בקשר ילך ויגדל.

מה שבעצם אני אומרת זה שאין דרך לנצח את הפחד לפני שקופצים למים, אלא תוך כדי שחייה. טיפול רגשי והתחזקות רוחנית הם דברים חשובים. טוב שבחרת לעשות אותם, ויתכן שבהמשך תרגישי שאת רוצה לעשות זאת שוב, אבל כנראה שהמטרה לא תהיה לחסל את הפחד אלא ללמוד לחיות איתו בדו קיום.

בין השורות של המכתב שלך אני קוראת את התשוקה להתחתן. זהו רצון חזק שהפחד משתיק ומשתק, וכמידת הפחד כך גם מידת התשוקה. אז מה. לא חייבים להתחתן מתוך תשוקה חסרת פחד, אפשר להתחתן גם מתוך בחירה ורצון עמוק לבנות קשר יציב ובית נאמן, ומתוך שמחה גדולה שמהולה גם בחשש. יכול להיות שכשתפגשי את האדם שמיועד לך, פתאום הפחד יידחק הצידה לזמן מה, ואת תהיי מאוהבת ועיוורת עד ש… הפחד יחזור ויתעורר, כי הוא עדיין שם, והוא ימשיך להיות שם עד שתצברי מספיק חוויות שיפריכו אותו. במשך הזמן יקרו בחייך אירועים קטנים שיוכיחו לך שאת מסוגלת לבנות קשר יציב ושונה ממה שהיכרת. כל אחד מהם ירגיע חלק קטן מהפחד, עד שההוכחות יהיו חזקות מספיק כדי לנצח את הפחד. אבל כדי שתגיעי לרגע הזה את תצטרכי לנהל כמה דיאלוגים עם הפחד, ולספר לו שמותר לו לומר מה שהוא רוצה, כל עוד הוא יודע את מקומו וזוכר שהוא בסך הכל פחד, ושאת זו שמנהלת אותו.

מאחלת לך שתצעדי לחופה שמחה ומאושרת (גם אם עדיין מפוחדת), ותבני את עצמך ואת ביתך – בניין עדי עד.

ברוריה