בסייעתא דשמיא

שלום לך יקרה,

את פותחת את מכתבך בהבעת שמחה על כך שיש לך מקום להציג בו את שאלתך,

הרשי לי איפה, להביע את שמחתי שלי ואת התרגשותי מהאומץ לשאול, מבהירות המודעות שלך לתחושותיך ומהכנות והישרות מעוררות ההערצה שלך.

יקרה עד מאוד,

אני קוראת את מילותיך וכואבת את התחושה אותה את מכנה "נוראית" ולא בכדי- תחושת הריקנות. צר לי גם כל כך על הרגשות האפרוריים מעט שאת חשה בתוך מערך הנישואים.

כביכול משהו כבה, גם בזוגיות וגם בתוכך פנימה.

אז פעם היה טוב והיינו מאושרים ונלהבים ואוהבים והיום יש מן שקט כזה ודעיכה. אני לא אוהבת באותו אופן, לא נמשכת באותו אופן ולא טוב לי במקום שאני. ואז, מול המראה הברורה הזו בה את מסתכלת בעיניך ומודה בפני עצמך כי זה כבר לא זה מזדחל הפחד.. טוב.. אז מה זה בעצם אומר?  מפרקים את החבילה?

ברשותך אני בוחרת לחלק בין המערכת הבין אישית שלכם לבין תחושת הריקנות שלך הגם שהן בלתי נפרדות לחלוטין ואחבר אותן בהמשך.

אהובה,

איני סבורה שהידיעה שהתהליך העובר עליכם הנו תהליך נורמטיבי שזוגות רבים וטובים עוברים דרכו- מקלה על הרצון לשיפור או על הכאב לנוכח המציאות העכשווית אולם אני סבורה בהחלט שיש בה, במודעות, משום הבנה בסיסית לטבען של מערכות יחסים ולהרגעה מסוימת של הפחד.

טבע העולם וברייתו שכאשר זוגות עומדים בתחילת מערכות היחסים שלהן כל המערכות שבתוכם אומרים שירה, הורמונים של אהבה מתעוררים, בן הזוג עשוי להראות כחלק החסר של הישות שלי שסוף סוף נמצא, האהבה יוצקת אור לכל מערך החיים וזולגת לכל תחום אפשרי.

ככל שעוברים הימים משהו בהתרגשות הזו פג. בני הזוג יורדים מפלטפורמת המושלמים והופכים למושלמים בע"מ, תכונות שהלהיבו אותנו יותר מכל נראות יותר כמו משהו שלא ברור איך נכנס בטעות לחיינו ויד ההרגל הטובה עלינו-מקהה או שמא מכה את התלהבותנו, מכה אנושה.

למה?

למה זה צריך להיות כך? או מוטב, לשם מה?ומה עושים?

חכמים חלקו את נושא האהבה לשני סוגים שונים. ישנה אהבה המכונה: אהבת התבונה וישנה הנקראת אהבת התשוקה.

אהבת התשוקה זו אותה שתארנו בהתחלה. אש גדולה סוחפת ומסחררת. וגם לו זו אש טובה שנותנת את הטעם הראשון ומציתה את הקשר הרי שדרכה לרדת מגדולתה ולהתחלף באהבת התבונה.

אהבת התבונה היא הקשר שמושתת על ברית.

ברית ערכים, עמל ועבודה. רצונות וחזון משותפים. חתירה משותפת להשיגם.

הצבת מטרות בתוך הזוגיות וחרוק שניים לקנותם.

הרעיון שחוזר על עצמו, גם ביהדות הוא הרעיון שאנו נדרשים לקנות בעמל את החויה העילאית אותה חוינו בהתרגשות ההתחלתית.

למשל לקנות את אור ליל הסדר במהלך ימי ספירת העומר ועוד.

גם בזוגיות- עמל החיים האין סופי, אם הוא נבנה במשותף, מוליד אהבה שעם השנים וצמיחת עולם הערכים המשותף רק צומחת ומתעצמת.

לבנות במשותף זה גם לגלות זה לזו למה באמת אתם זקוקים וללמוד לתת את זה זה לזו.

לתת מקום ללמידה סבלנית, מתבוננת, סקרנית ורחבת אופק על מבנהו השונה של בן הזוג והתבוננות בפרשנויות האישיות שלי שלאו דווקא מיצגות אמת אבסולוטית כי אם השתקפות המציאות כפי שנחווית בתוכי.

כמובן שזו דרך וכמובן שלעיתים היא נזקקת לעזרה מקצועית מן החוץ (כזו שמלמדת להקשיב ולהתבונן, להבדיל מפותרת הבעיות ומיישבת הסכסוכים:) )

 אני עוברת, ברשותך, רק לרגע,  אל התחושה הפנימית הקשה של הריקנות.

ריקנות היא אכן תחושה קשה. חויה שנדמית כחלל עמוק פעור בנפש שאין לאן לברוח ממנו. את מציינת בדבריך שאת חשה כי עליך לזוז, להיות במקום אחר וזו אכן התחושה. דא עקא יקירתי, שהמילים אין לאן לברוח אינן עוד ביטוי או קלישאה כי אם אמת. התחושה הזו נמצאת בתוכנו ומקורה ממצוקה של הנפש.

פתרון חיצוני לא פותר אותה, לרב אלא מטשטש אותה מעט.( בהתחלה).

מהר מאוד מתרחש אחד מן השניים:

או שאנו מתמכרים לטשטוש ומגבירים את המינון או שאנו מחפשים טשטוש חדש.

בין כך ובין כך איננו נפתרים מהכאב.

הדבר היחיד אותו אני מכירה שעשוי לשנות את התחושה הזו היא פעולה שנעשית בין האדם לעצמו.

ככל שהאדם מציב לעצמו עקרונות חדשים, אפילו קטנים אבל יציבים, בהם הוא עומד בכל מצב, גם כאשר הוא בינו לבין עצמו-

הערכים האלו ממלאים אותו בתחושה עמוקה של תוכן וחיבור לעצמו.

 ככל שהמעשים נסתרים יותר ועקביים יותר הערך העצמי ותחושת הסיפוק העצמי גוברת.

זהו למעשה תהליך של בניה עמוקה מבפנים שמחוללת פלאים בתחושת הריקנות המכרסמת בנו.

זה בדיוק אותו הדבר כמו בזוגיות-

המאמץ, ההשקעה, הבניה-

מפיקים את תמורת החיבור האהבה ועומק הקשר.

את אשה כנה ומיוחדת ובעצמך ידעת לומר ולחוש ששיחות לב אל לב עם גבר זר, שאינו בעלך, הרי הן דבר שלבד היותו נושק לאיסור הרי שהלב שלך, הרגש שלך  מצאו פינה בכתובת לא נכונה. האנרגיות הופנו למשאבים הלא נכונים וממילא הקשר הזוגי נעשה חסר יותר.

גם לו קבלת משם הכלה-

זהו לא המקום הנכון לקבל ממנו.

זה לא מביא לטוב, בינך לבין עצמך לא כל שכן זה לא מקדם את הקשר הזוגי  רק פוער תהום גדולה ועמוקה יותר.

 זה קצת כמו לשתות מי ים. 

מרווים את הצמא הרגעי- 

למעשה, מכפילים ומשלשים אותו. 

אפשר יקרה לעצור ולהחליט שנגמר ואפשר לקלף שכבה ועוד שכבה ולגלות שבתוכך ממש כמו גם בזוגיות שלך עצמה ישנו מעיין בלתי פוסק שמתגבר והולך.

אין לי ספק שלאדם ישר ומרגיש כמוך עשויה להיות עבודה כזו, למרות ההשקעה והנסיגות שבדרך, מסע מרתק וממלא בתחושת שמחה פנימית.

מעריכה עד מאוד, מתפללת להצלחתך,

דקלה

<[email protected]>