שלום לך

'מי אמר שאלוקים חרדי'? ובכן, אלוקים לא חרדי זה בטוח…

אבל את שואלת באמת – מי אמר שהדרך הנכונה לעבוד את ה' זה דווקא בצורה שהציבור החרדי מציג אותה.

ובכן… זה באמת לא בטוח.

ישנם ציבורים שונים ומגוונים, לכל ציבור יש את המעלה שלו, את הערכים שהוא מתמקד בהם ואת החוזקות שהוא מוסיף לאומה.

לכל ציבור גם יש את נקודות החולשה שלו, את הדברים שבהם הוא חלש – כמו גם את הערכים שנאלצו קצת להידחק הצידה בשביל להעמיד את העמדה בה הוא אוחז וסביבה הוא עומד.

למה את מרגישה שהציבור החרדי 'צודק' בדרך שלו? זה יכול להיות באמת הרגשה טבעית שאדם חש שהמקום שלו הוא טוב ומושלם, זה לא באמת שכלי – כמו שאת כותבת.

אבל יכול להיות גם נקודה עמוקה יותר, הרי באמת עיקר מה שמפריע לנו להתחבר ואפילו להסתייג מציבורים אחרים – זה שאנחנו לא מספיק מרגישים את הגדלות שהם מציגים – חסרונות – קל לראות, גדלות ועוצמה זה עמוק, זה דורש התבוננות עמוקה וכנה.

קל לך, בתור חרדיה, לראות את המעלות הנפלאות של הציבור, את ההתמסרות שלו לתורה, את השמרנות ואת הדקדוק.

זה לא הרגשה שקרית – זה חשיפה וחוויה שמובילה לתחושת הזדהות וחיבור עמוקה.

יותר מזה.

אני באמת מרגיש שאמנם יש כל מיני סוגי אופי, ויש סוגי אופי מסוימים שיותר מתאים להם לטעות עבודת ה' מסוג מסוים, יש אדם שנפשו נוטה לעבודה החסידית, יכול להיות אדם שדוקא אופיו נוטה לעיון הליטאי ישיבתי, ויתכן מאד גם אדם שנפשו מושכת אותו לעבודת ה' בצורה שהיא מוזגת אצל תלמידי מרן הראי"ה.

ברור שבכל קהילה יש אמת וייחודיות ויתכן שאדם מסוים ימצא טעם דוקא בקהילה השכנה.

אבל יש נקודה כללית שלעיתים רבות, עצם זה שהאדם גדל בחברה מסוימת, טעם את הניואנסים, התחבט בה, נבנה בתוכה – דוקא לו באמת יותר מתאימה הדרך בה הוא גדל – זו לא רק תחושה ש'הדרך שלי הכי טובה', אלא זו הבנה ש'לי הדרך הזו הכי מתאימה', נפש שגדלה והתעצבה בסביבת גידול מסוימת – פעמים רבות תחוש שהיא מרגישה בה באזור הנוחות והיא צומחת וגדולת בה – ועל אף החסרונות שקיימים בה.

אגב, הגישה לדברים בצורה כזו מאפשרת עמידה חזקה ואיתנה במקום שלי – בעולם שלי, בד בבד עם גישה מכבדת ומיקרת ציבורים נוספים – כאלו שגם הם עם גישה אמיתית של ליבון רצון ה' וקיום תורתו.

אני לא אומר שאין אמת ושקר, ואני גם לא חושב שלא תיתכן דעה ששוללת דרך אחרת מכל וכל – אבל ככלל אני חושב שזו גישה שמאפשרת עמידה איתנה ויציבה – עם עיניים פקוחות ולב אוהב ומקבל.

בקיצור, את מרגישה הזדהות עם הציבור החרדי, וזה מובן יפה וטוב, זה לא בהכרח דמיון או רגשית – היא יכולה להיות הזדהות עמוקה עם ערכים מסוימים שהציבור מציג והרגשה שזו דרך שמאפשרת לך לחיות ולעבוד את ה' מתוך תחושה של גדלות ואמת.

כל זה עדיין לא סותר את מה שאת ממשיבה ושואלת.

האם יתכן שהאינטואיציה שלנו מטעה אותנו? האם יתכן שיש לנו תפיסות רגשיות שלא מעוגנות בהכרח בהיסקים שכליים.

ובכן… כן.

אנחנו בני אדם, בן אדם הוא לא מחשבון ולא סרגל. אנחנו בני אדם חווייתיים מרגישים ואינטואיטיביים, ככל החיים שלנו מלאים בדברים שאנחנו מחזיקים בהם ומאמינים בהם והם לא בהכרח נובעים מהשגה שכלית ופילוסופית.

אני סבור, ורבים מרבותינו הראשונים סבורים כך שזה נכון שהאדם יחדד לעצמו את יסודות האמונה ויישב אותם על ליבו מתוך חקירה שכלית וכנה.

וכאן חשוב להדגיש נקודה עמוקה וחשובה, אסור לנו להתבלבל, יש לעיתים מחשבה שמחלקת את צורת המחשבה ל2 – יש מחשבה 'רגשית' ויש מחשבה 'שכלית', מחשבה רגשית היא מוטעית, קלה ולא רצינית, ומחשבה שכלית היא זו שמוכחת במחשבון והיא לא שייכת בכלל לתחושה או אינטואציה.

זה לא נכון.

מי אמר לי שזה לא נכון?

אני. את. הוא. וכולנו.

כולנו חיים את החיים שלנו מתוך מבט נוסף, מבט שאנחנו סומכים עליו ורואים בו כלי נכון ואמין – לכלי הזה קוראים היגיון, ההיגיון הוא לא 'רגש' במובן של דבר שהוא לא רציני ואמיתי, וגם לא 'שכל' במובן של דבר שהוא כתוב במחשבון. היגיון זה יושר שכלי שנותן לאדם אינדיקציה נכונה ונבונה עד כמה זה הגיוני להטיל ספק ומתי אפשר לומר אולי זה כך… אבל זה ממש לא נשמע הגיוני.

הבירור של אמונה עליו להיות רציני, עמוק וכנה – אבל גם אם הקשבה אמיתית פנימית.

ההפרדה הזו בין 'רגש' קל ופורח לבין היגיון צרוף וכנה – תחושה אמיתית שהדבר נכון או לא נכון – זה כלי חשוב וקריטי בכל בירור של אמת, ודאי כזו של האמת של החיים שלנו.

אני מברך אותך שתמשיכי לחפש את האור והאמת,

ושתזכי להשיג את זה בשלמות

שלום ג