שלום עליך, בחור יקר ומיוחד.
בחור שמחפש, משתף “באמת”, שואף להבין לעומק מה הנכון ביותר ואיך להיבנות באופן אישי.
השאלה שלך מחולקת בגדול לשניים.
בחלק הראשון, אתה מבטא בכנות מצוקה גדולה, נדמה לך שנקבע סטנדרט גבוה מידי של אידיאל הקדושה ביחס למתח ההורמונלי שהתפתח אצלך. אתה תמה, איך אפשר לצפות להמתין כמה שנים טובות עד החתונה… איך התורה / הרבנים / המשגיחים, איך הם בכלל מצפים לדבר כזה? (כבר אמרו חכמים: “אלמלא הקב”ה עוזרו – אינו יכול לו”).
ביקשת לא להידרש לעצם השאלה למה עשה ה’ ככה, את התשובות המקובלות אתה יכול לענות לעצמך לבד, אבל אתה מכיר בעצמך שאתה מיוחד, לכן אתה מבקש היתר מיוחד.
אתה מציע לשמור קשר עם בת זוג בלא להגיע לחטא, מבחינתך זה הפתרון המועדף מאשר להגיע לדברים חמורים הרבה יותר, בליבך אתה חושב: אף אם אני אגיע לחטא, אתם בוודאי, העולם הרבני והתורני, (נציגיו של הקב”ה עלי אדמות, כביכול), בוודאי תבינו שהייתי אנוס.
במעין מניפולציה עדינה, אתה מבקש מאיתנו, כמעט מורה לנו, לתת לך משהו שאחרים לא נתנו, שהרי אחרת בשביל מה פנית אלינו. אתה אומר, ידוע לי איזה תשובות מקובל לתת, אבל תנסו להתרומם מעל הבנאליות ותנו לי משהו שעוד לא קיבלתי עד עכשיו… אתם כפלטפורמה נפלאה כל כך, אולי תבינו, תתנו לי הכשר, למשהו, לעצמי, לא כהוראה לציבור כמובן.
זו אמירה שיוצרת ציפיות, כזו שאפשר ליפול בה, כאילו אם תקבל מענה שהוא לא מספיק נועז, אז נכשלנו… זו הזמנה למתוח את החבל ולהגיע לאיזשהו “קצה”, בציפייה לאישור לחציית “קו אדום” שידוע לך שבעיקרון לא ניתן לחצות אותו. (ככל שיש צורך לחדד, הרי שבשונה ממה שאולי משתמע מדבריך, זה מנוגד להלכה לקיים פגישות רומנטיות שלא למטרת נישואין).
בחלק השני של הדברים אתה אומר, רגע – רגע – רגע…
יש לי גם בעיה שאני עם דימוי עצמי נמוך, להבנתי הדברים מתקשרים, מענין לענין באותו ענין, אבל לא ברור האם זה יבנה ויוסיף לדימוי העצמי או שאולי אם אתם תתנו לי פתרון ותאשרו את מבוקשי אז הדימוי העצמי ישקע עוד יותר, כי אם אני מקבל פתרון מיוחד – מה זה מלמד עלי…?
נמצא, שיחד עם זאת שאתה מצביע על הצעה למצוקה גדולה, יתכן שהפתרון שהצעת בחלק הראשון של השאלה רק יעמיק את שורש הבעיה, ואוי לאותו פתרון…
אבקש להרחיב על כך.
*
ניתן להציג את שאלתך כסוגיא עקרונית.
איך נכון לפעול אל מול כל התמודדות בתחום הרגשי. האם לבוא בגישה שזאת בעיה כל כך משמעותית ובהכרח הפתרון הוא ללכת לצד המקל או אולי הפתרון הוא דווקא בלנסות לאתגר ולהתמודד.
אם נמשיל את כוחות ההתמודדות לחבל גומי שנמתח, אם בדרך כלל המתיחה עומדת על 60/70, כעת לאור המצוקה הרגשית אתה בא ואומר אני ממש ב”קצה”, עוד רגע החבל נקרע, המתיחה שלי היא מתיחת 100, אין לי כבר רזרבות, במצב כזה (ולו מההיבט רפואי), נחפש תרופה כדי ליצור הקלה, שלא תשתגע ח”ו.
אבל אם נניח שיש לך או שאתה יכול לחפש רזרבה כלשהי, אפילו אם היא קטנה מאד, נניח אם אתה כעת על מתיחה של 97 – כאן מתעוררת השאלה איזו גישה כדאי לך לבחור.
האם אתה בגישה שהאחוזים הנותרים זניחים וחסרי משמעות, הם ממילא נבלעים בתוך ה 97 או שהגישה שלך היא לראות כאן הזדמנות, להיתפס על הרזרבה הזו, לצאת מתוך הנחה שאם תעשה את המהלך נכון אתה עשוי להרוויח הון גדול למשך כל החיים עצמם.
יש לך סוגיא של בניית ערך עצמי, בינתיים לא התקדמת בה, אתה מחכה ומחפש את הדרך להתקדמות, הנה יש לך פה הזדמנות, סיכוי מול סיכון, השאלה האם אתה מחמיץ את ההזדמנות או לוקח אותה.
אני לא יודע כלום על סיפור החיים שלך ועל ההיסטוריה שלך, אבל מבקש את רשותך להעלות השערה חסרת בסיס לאור סוג הפתרון שהצעת, אולי כבר קיבלת בעבר כל מיני הקלות קטנות בחיים שלך, בכל מיני תחומים, אפילו זניחים, לאו דווקא תורניים, כאשר המסר הסמוי שהיה מובלע בהם, שבעצם אתה לא בעל יכולות מי יודע מה ולכן נותנים לך הקלות, כביכול ויתרו עליך, ועל מי מוותרים – על מי שלא שווה הרבה…
אני תוהה בקול אולי לא היו לך דיי הזדמנויות למשהו מצמיח ומגדל, ערך עצמי פנימי נבנה רק מתוך אתגר והתמודדות, מתוך אמונה במסוגלות, מתוך עידוד לחרוק שינים, מתוך מסר שאכן זה קשה מאד אבל אנחנו מאמינים שאתה מסוגל, שאינך צריך הקלות מיוחדות.
זו עלולה להיות התשובה לשאלה שמטרידה אותך, איך בונים “ערך עצמי” באמת? דווקא התמודדות לאורך זמן עם אתגר מרכזי של שליטה עצמית ודחיית סיפוקים… תוכיח לעצמך שאתה כן יכול, כן מסוגל!
יתכן שאילו היית חווה חוויות כאלו, שאלתך לא היית באה לאקשיבה באופן הזה.
בצבא ישנה אמירה נפוצה, במיוחד ביחידות קרביות: “מה שלא הורג – מחשל” (ניטשה).
משמעותה, שכל התמודדות באשר היא יש בה ברכה ותועלת, משום שהיא מחלצת ממך כוחות רדומים בעל כורחך, כל עוד אתה נשאר חי.
אולי אתה מניח שאם אתה רק צולח את הבעיה הקשה והנוראית הזו, אחר כך בהמשך החיים מחכות לך רק בעיות קלות/פשוטות יותר, אותם וודאי תפתור על ידי התמודדות נחושה ולא על ידי כניעה למצב… בהם לא תידרש להשתמש ב”מנגנון ההקלה” שאתה מציע כעת, כי הוא שמור רק למקרה הכל כך מיוחד הזה, מקרה השמור לפנתיאון.
אבל האמת שזאת כנראה לא תהיה הבעיה הגדולה היחידה שאתה תיתקל בה למשך חייך, לכולנו בחיים עוד נכונו כל מיני תחנות, אתגרים לא פחות קשים, גם בנושא הקדושה והמיניות.
אתה יוצר כאן דפוס פנימי, אם יהיה לך זיכרון צרוב מתקופת הבחרות, שכאשר היית בצומת משמעותית של בחירה – נתנו לך פתרון של הקלה, יש להניח שגם לאור הבעיות שיבואו בהמשך החיים תתעורר הנטייה “לקבל פתרון של הקלה”…
זה עלול להפוך אותך לאדם בעל נכות כרונית, כזה שתמיד זוכה להקלות, במצב כזה הדימוי העצמי שלך לא יתרומם מהרצפה, תסתכל על עצמך באמת כשמאַטע, כמי שתמיד הולך לרבנים ומצפה להקלות, שהרי יש לך “תקדים” להקלה גדולה מאד בעבר, בפרט בענינים חמורים כאלו של דאורייתא.
חוזר שוב ואומר לך, אם רק נשארו לך רזרבות, אפילו רק של 3 אחוזים מתוך 100 –
אנא!
תברח כמו מאש מהפתרון שאתה מציע, הוא ימלכד אותך, לא יתן לך את ההכנה החיונית שאתה צריך לחיים עד מאה ועשרים… אתה זה שתיפגע ממנו!
אם לא תיקח את ההזדמנות הזו, מי יודע אם היא תחזור אליך שוב… בפרט אם אתה כבר רגיל להקלות.
אתה הרי לא רוצה רק “לא להיפגע” לאור המצוקה, להיפך אתה מעוניין “להיבנות” ממנה, הבניין שתבנה הוא יקר מפז, אולי עד היום לא היית מורגל בזה, לא ראית את זה כאופציה, לכן אתה לא מספיק מאמין שזה באמת אפשרי…
האתגר שלפניך נותן לך סיכוי להפוך את כל הכיוון בחיים, ההתמודדות הזו יכולה לשמש עבורך מנוף לבנייה פנימית יותר, זה יאפשר לך להיות בחור רציני אבל לא רק מבחינה חיצונית (כלשונך) אלא באופן מהותי ופנימי. [אולי אתה יכול למצוא בזה הסבר למה ה’ בחר להעמיד אותך דווקא מול התמודדות מיוחדת כזו].
כדי להתמודד כראוי במלחמת הייצר הזו תידרש לבניית עולם פנימי, לאימון קבוע בדחיית סיפוקים, לעיסוק בתורה מתוך שקיעות, להשקעה בקשרים איכותיים ומספקים עם חברים טובים, התמודדות אמיצה כזו היא-היא שבונה דימוי עצמי איתן, שאינו תלוי בדעת אחרים, כזה שעומד למבחן רק למול ה’.
אתה וודאי יודע מה שכתוב בספרים הקדושים שעיקר הרווח של היצר הרע הוא לא בנפילת החטא, אלא בעצבות שתבוא בעקבות החטא וממנה עלינו להימנע. שבע יפול צדיק וקם. חשוב לדעת שיש דרגות חומרה שונות בחטאים אלו, הקב”ה מחכה לעצם ההתמודדות ולא לניצחון המוחלט, אין הקב”ה בא בטרוניה עם בריותיו.
כבחור צעיר שעד היום לא נבנה אצלך דימוי עצמי, יש להניח שלא היו לך דיי הזדמנויות לגדול ולהתפתח, אתה מבין את זה בשכלך ומשווע להזדמנות כזו, גם אתה רואה שמכל כיוון יש לך כאן סיפור שמתחילתו ועד סופו – דימוי עצמי פנימי.
אבל, לעשות את הטוויסט, את המהפך הזה, לבד, כמה שאתה בחור חכם, זה יהיה קשה מאד, זה תהליך… זה לא שאתה יכול לומר לא הבנתי עד עכשיו, וכעת אני כבר מבין, ואופס, יש לי דימוי עצמי, זה לא עובד ככה!
אתה צריך יד מלווה, קשר עם בוגר משמעותי שתהיה מוכן להעז להושיט יד-ליד המושטת שלו, כדי שתלכו איזושהי דרך ביחד, מישהו שימצא מסילות לנפשך, שיושיט לך כזו יד שתעזור לך לפגוש בדרך כל מיני מצבים בחיים שכאשר פגשת אותם בעבר היית מקבל בהם הקלות.
הוא יעודד אותך לעזוב את הסגנון המוכר והחביב, להיפרד מסגנון קל שבעצם לא דורש ממך כל כך, זה שמשאיר אותך נכה ואף מקבע את הנכות, לעבור לסגנון אחר… להיכנס למערכת של התמודדות אמיצה ומאתגרת, אדם לא יכול להעביר את עצמו את האוקיינוס הזה לבד, וכמליצת חכמים “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”. כדאי שתשקול להיעזר בליווי מקצועי.
*
לסיום, מבקש להוסיף כמה נקודות למחשבה, כאלו שלא התמקדתי בהם, בעיקר כי בחורים צעירים מתקשים לפעמים לראות את הדבר מן הזוויות הללו, אבל בהחלט יכול להיות שתתחבר לזה בהמשך הדרך… בפרט שאתה נראה בוגר לגילך.
א.
נמנעתי מלהגיד, שאתה טועה בעצם הפתרון כי… אתה בעצם מציע לכבות שריפה עם מטף בנזין, “אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת” (ראה סנהדרין לז, א).
הנחת היסוד שאם תהיה בקשר (שלדבריך, מותר ע”פ כללי ההלכה) תשקיט את יצרך, משוללת מיסודה לכל מי שמבין כיצד פועלת אותה מערכת הורמונלית. שיחות ממושכות, שהייה משותפת ושעות פנאי יחדיו עם בחורה יגרמו בקרבך לתגבורת היצרים שלא יהיה ניתן עוד לגבור עליה ומכאן הדרך לעוונות החמורים קצרה הרבה יותר. חכמים לימדו אותנו את דרך פעולתה: עין רואה, לב חומד וכלי מעשה גומרים.
משמע שככל שהעין תראה פחות ותהיה מרוחקת מאותן מראות וקרבה המעוררת את יצרו של אדם, כך יגדל הסיכוי שליבו לא יבער באש התאווה בשלב זה, וממילא כלי המעשה לא יהיו אנוסים לפעול.
משביעו רעב – מרעיבו שבע.
ב.
לפעמים מתוך רצון לבניית זהות בגיל זה, ישנה תחושה שיצירת זוגיות תמלא את החלל של הזהות שעוד לא נבנתה, זוהי התייחסות נוספת לחסרונות שיש ביצירת קשרים זוגיים בגילאים אלו. האני יהיה מזויף ויתפתח דרך אדם אחר. מציאות לא רצויה.
זאת ועוד, בגיל צעיר אנו נוטים לטעות שבת זוג שרוצה בקרבתך, שמוכנה לקבל אותך ומוחאת לך כפים, יכולה לתרום לך לבניית ערך עצמי, אבל באמת זה ממקום חיצוני ולא באופן מהותי (!)
גיבוש זהות בעלת ערך עצמי פנימי זהו תנאי קריטי להצלחת הזוגיות בעתיד, כדי להיות “בעל” עליך להיות בבחינת “חי נושא את עצמו”, לא לתלות את הערך העצמי שלך באופן פנימי ומהותי בזוגיות, זה מאפשר את הנפרדות והמובחנות הנדרשת בתוך קשר זוגי, ה’אני’ שבתוך ה’אנחנו’, קשר מספק נבנה בין שני אנשים נפרדים, לא עם ‘בעל’ חסר ערך עצמי פנימי שמנסה לשאוב את הערך העצמי שלו מתוך עצם הקשר.
ג.
יש כאן שאלה חשובה, כזו שנוגעת בעקיפין לעניין, שאלה שכדאי שתשאל את עצמך.
מהי מידת המחויבות שלך לעולם המצוות ההלכתי? אתה מבקש לאחוז את החבל משני קצותיו? עד כמה אתה מרגיש מחויב לסמכות הרבנית ולפרשנות שלהם לתורה שבעל פה ולדקדוק הלכה? איך אתה רואה את דילמת המתח בין המסורת לתרבות מערבית-מודרנית?
אחרי כל זה, ביקשתי בעיקר רק לתהות בפניך, אולי הפתרון שאתה מציע לבעיה מתוך מחשבה שטמון בזה ריווח, אולי לבסוף אתה עלול להפסיד מזה את כל בניין האישיות שלך…]
אסיים כאן על אף שהנושא ארוך ועמוק.
כולי תפילה שיתקיים בנו “ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי בזיון”, לא לניסיון שמביא בזיון…
שתזכה להיות מבין הבודדים שעליהם יוצא הקב”ה בכל יום ומכריז שעליו גאוותו, רווק הדר בעיר…!
בברכה,
חיים עוזר ה.
דלג לתוכן
תגובה אחת
אני חושב שבגיל כזה עוד לא מבינים את כל הדברים האמיתיים האלו וצריך הרבה. פעמים למלא חלל רגשי שחסר ולהתייצב לאט לאט ואז אפשר לדבר על הנושא הזה
זה תשובה שמתאימה יותר לבחור בגילאי העשרים ואחד ומעלה