שלום לך
אני מתנצל על האיחור בתשובתי.
ההתלבטות שלך נגעה ללבי, את נקרעת בין הרצון להקים בית ומשפחה עם אדם שבאמת אוהב ה', והרצון שלך לשמור על לבוש והתנהגות דתית, מול הרצון לשרת את המדינה וללכת "עם הזרם" יחד עם הרבה מחברותייך. זו התלבטות לא פשוטה, וכבר עצם ההתלבטות מראה על רצינותך ועל הערכים העמוקים הנטועים בך.
בחיים יש צמתים רבות בהם ישנם כמה ערכים שמתנגשים בניהם ואנחנו נדרשים להכריע בניהם. זה יכול להיות מקצוע מול עזרה להורים, יכול להיות ילדים מול קריירה, ויכול להיות חברות מול יושר אישי, לא תמיד יש להכרעה שתכריעי השפעה כזו דרמטית כמו זו שעד עומדת בפניה, אבל תמיד תהיה לך את הדילמה באיזה ערך לבחור, איזהו החשוב ועל מה לוותר.
במקרים כאלה חשוב לרדת לפרטים ולבדוק מה הרווח ומה ההפסד, הערכי והאישי, הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך, ולהשוות, ולראות אולי ההשוואה עצמה תגלה לנו את הפתרון ותקל על הבחירה.
זה לא אומר שההשוואה תגרום לכך שהבחירה שלנו תהיה ללא מחירים כואבים. תמיד לבחירה יהיה מחיר, ולעיתים כואב, אך נדע ששילמנו מחיר עבור משהו שיש בו רווח (ערכי ו/או אישי) גדול יותר מההפסד.
כעת אנסה לנתח איתך את הצומת בה את נמצאת, ולנסות להאיר חסרונות ויתרונות נוספים באפשרויות העומדות בפנייך, אך לפני כן גילוי נאות, אני חרדי, בוגר שירות אזרחי-לאומי, ויש לי עמדה אישית מעט שונה מהחברה שסביבך, אך אנסה במידת האפשר לראות את ההתלבטות מנקודת מבטך ומהמקום שאת נמצאת בו, ולסייע לך להביט בתמונה רחבה יותר.
כתבת שני שיקולים מרכזיים התומכים בצד של הליכה לצבא:
א. שירות משמעותי למדינה וחלק משמעותי בחיים.
ב. החברות והחברה שמסביב.
כלומר את מגדירה כאן שני ערכים שעומדים בצד אחד של המשוואה: תרומה משמעותית למדינה, ולהמשיך להיות חלק מהחברה שסביבך.
אלו ערכים מאוד משמעותיים, אלא שכדאי לבדוק האם הצבא זו הדרך היחידה לממש אותם.
כלומר האם התרומה הגדולה ביותר שאת יכולה לתרום למדינה היא דרך הצבא ומה שתבצעי שם? או שיש דרכים אלטרנטיביות למימוש התרומה המשמעותית הזו?
כך גם לגבי החברה, האם בכך שתלכי בדרך שונה, את מאבדת לגמרי את החברות והחברה? האם את חוששת שלא יהיו לך חברות חדשות במקום אחר? האם בהיותך בצבא (אם תבחרי בכך) את תמשיכי עם אותן החברות, או שיהיו לך קשרים חדשים (ואם כך זה יכול להיות בכל מקום)?
נקודות למחשבה נוספות: כיצד המשפחה שלך מתייחסת לנושא? ההורים? האחים והאחיות? המשפחה המורחבת? האם הם יתמכו או יתנגדו להחלטה ללכת לצבא או לשירות לאומי?
כל אלו נקודות שחשוב שתבדקי על מנת לראות האם בכלל המשקל של הערכים שהצבת בצד אחד של המשוואה הוא קריטי, האם אין להם דרכי מימוש נוספות.
בצד השני של המשוואה שמת מספר ערכים:
א. רצונך להקים בית בעתיד עם אוהב ה'.
ב. לשמוע לדעתם של רבנים.
ג. חששך מלבוש שאינו מתאים לבחורה דתיה במהלך השירות.
הנושא הראשון הוא חשיבה לטווח ארוך, ובעצם לנקודה המכריעה של חייך, כיצד תראה משפחתך וכיצד את רוצה שיראו חייך, לא רק בשנתיים של השירות, אלא בעשרות השנים שלאחר מכן, כיצד יחונכו ילדיך, ואיזה נושאים יהיו מרכזיים בביתך.
החשש שלך שבבחירתך בצבא את בוחרת גם סוג של חתן, יש בו לטעמי הרבה מן האמת. כשבחור בודק רקע של מישהי, הוא מעוניין בדרך כלל לדעת שלאורך הדרך היא חיה באוירה מתאימה, שאינה חיה במקום עם בעיות צניעות קשות, ושבחירותיה היו בכיוון שיוביל לבית פתוח לאהבת ה' ולהשראת השכינה. בחירה בשירות צבאי, אכן עלולה להעלות חשש שבחורים כאלה יתרחקו. אין זה מוכרח, ואין זה הופך לבלתי אפשרי, אבל זה בהחלט יקשה על מציאת בחור כלבבך.
והאמת היא, שהחשש הוא עמוק יותר. לא רק אם תמצאי מישהו כזה, אלא החשש הוא האם לאחר השירות הצבאי אכן תחפשי מישהו כזה. מה שנראה לך היום כשאיפה ברורה, יכול תחת חברה עם אוירה חילונית מאוד להשתנות.
החשש של רוב מוחלט של הרבנים (חלקם הגדול בנחרצות רבה) היא שבחורה שנמצאת במסגרת חילונית, תחת פיקוד חילוני, בגיל כל כך סוער, הן נפשית ורעיונית , והן בקשרים בין בנים לבנות, בחורה שנמצאת במקום כזה כמעט בוודאות תאבד חלקים גדולים מבנינה הרוחני. מעטות הן שמסוגלות לשרוד במערכת פתוחה שכזו ולהשאר עם אותה אהבת ה' ורצון להקים בית דתי טוב כמקודם.
הלבוש הלא דתי (מכנסיים) הוא רק סמפטום אחד. הצבא מלא באוירה שאינה מתאימה לבחורה שמעוניינת לשמור על רמתה הדתית. זה להכנס לים של נסיונות וקשיים, שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם לאורך זמן.
ולכן רוב מוחלט של הרבנים אוסר באופן גורף הליכה של בנות לצבא, תוך הקמה של האלטרנטיבה הטובה עשרות מונים, של תרומה למדינה באמצעות השירות הלאומי (וגם שם חשוב להקפיד מאוד על המקום, על האוירה, ועל המנהלים שיהיו אחראים עליך, שהכל יתאים באמת לבחורה דתיה המעונינת לשמור על עצמה ברמה גבוהה).
בהעמדת שני הצדדים של הכף זו מול זו, לדעתי חשוב שתנסי לבדוק האם תוכלי לממש את רצונך הטוב לתרום משמעותית, גם באופן שלא יזיק לך לטווח ארוך, אופן שבו תוכלי לשמור על המרכז של חייך לעתיד, ועל שמירת ההלכה והאוירה הדתית כפי שמדריכים הרבנים.
לסיום שתי המלצות קטנות אך חשובות, הראשונה: מצאי לך דמות של רב או רבנית, כזו שתהיה זמינה ומתאימה לך, מסביבתך הקרובה, מוסד הלימודים, השכונה, המשפחה וכדומה (אם תרצי לכתוב לי את מקום מגורייך – אוכל לנסות לסייע), ותתחילי איתה קשר של שאלות, התייעצות וסתם שיתוף, כזו שמה שלא תחליטי – היא תהיה לך עוגן מכוון ומדריך לאורך הדרך.
השניה היא לזכור, תמיד ובכל מצב, שה' שם איתך, מסתכל באהבה, ומצפה שתביטי אליו במבט אוהב בחזרה, הוא נמצא שם, ואת מוזמנת לפנות אליו בכל עת ובכל שעה. הוא זמין, אוהב, ומסייע.
מתפלל שתבחרי במה שנכון לך, ושה' ינחה אותך בדרך הטובה והמאושרת בשבילך
אשמח לדעת אם עזרתי לך בתשובתי, ואת תמיד מוזמנת לפנות שוב,
בהערכה רבה
מיכאל
[email protected]
דלג לתוכן
5 תגובות
יישר כח למשיב!
רק אוסיף:
מי שהלך לשם, ולאחר שיצא משם אינו שוכח מה ארע לו, ממשיך לחיות את אותה מציאות נוראה, והמשך חייו נהרסים. בנוסף, איש ודאי לא יאמין למה שיאמר שאירע לו שם, הרי הוא עצוב וממורמר, ועובר על איסור בכך שמדבר דברי צער;
מי שיצא משם ולאחר זמן שכח מהכל, לא יוכל להזהיר אחרים מלהכנס לשם, כי מאיזה מקום יאמר את הדברים? ואם יאמר, ודאי יזכר בהכל ויזדעזע ויכנס לעצבות (וכמובן, "על ראש הגנב בוער הכובע").
בתור בחור שהוא הוא חרדי ות"ח בנפשו, אך נולד (ועדיין נמצא) בחברה חילונית, נכחתי שם בעל כרחי, וברוך השם חזרתי לרוחי המקורית ולשאיפותי המקוריות, למרות שלאורך כל הדרך עדיין לא עמדתי על דעתי. סייעו לכך תפילות וזעקות מרובות ונוראות שהניבו סייעתא דשמיא גדולה.
למרות הכל, ברור לי שמכיוון שלא נאסר הדבר (על בנים) רשמית ובפומבי ע"י גדולי ישראל לא עברתי על איסור בהכנסי לשם.
השאלה הנסתרת בדברים זועקת לשמיים.
ולמי יש התשובה על התהייה הקשה?
השאלה הנסתרת של המגיב-מדוע לא אוסרים גם על בנים ללכת לצבא-יש לה מענה!
חוגים רבים אוסרים ביהרג ואל יעבור אפילו ללכת לסידור הדיחוי של בן ישיבה משום שגם שם הנסיונות לא קלים. ואין לאדם להכניס עצמו למקום סכנה. והתגובה של המגיב מחזקת אצלי את אמונת החכמים בדרך זו.
תודה!
כשהאדם יוצא אל העולם הגדול אל החיים , יש נסיונות והוא צריך להתמודד עימהם. נסיונות יש בכל מקום. נכון שרבנים רבים אוסרים ללכת לצבא. אך יש רבנים דתיים לאומיים שמתירים, ויכולתם לומר לה (זו בהחלט אפשרות), שתמצא רב או רבנית שידריכו ויהיו איתה לאורך כל הדרך באיך אפשר לעשות צבא בצורה הטובה ביותר . יש הרבה בנות דת"ל שעשו ככה ויצא להן רק טוב מזה. אגב, גם החרדל"ים והביינישים שמתגייסים יש להם רבנים המדריכים אותם וספרים לעזור בנושאים אלה. רוב גורף של הרבנים אסר גם שרות לאומי ביהרג ואל יעבור. אז במקום שלא תלך בכלל, שתדע שכל האפשרויות פתוחות בפניה גם בצבא או שרות לאומי ושאפשר לעשות דברים בצורה טובה אם ממש רוצים.
באמת בעיניין של הדיחוי. היו לי מלא נסיונות לא פשוטים. שהייתי יוצא פעם בחצי שנה לדיחוי הייתי רואה שם פריצות של החיילים חיילות. והיה משפיע עלי לרעה שחזרתי ללמוד. לא פעם חשבתי על העוול המתמשך הזה לצאת מהישיבה בשביל השטות הזו להמשיך להצהיר שאני בן ישיבה. ותוך כדי להיחשף לפריצות בחוץ. נקל לשער את עוצמת הגירוי של בחור ישיבה שמשתדל להסיח דעת מכל דבר שלא טהור ופתאום לצאת לסדום ועמורה שבחוץ. שהרי אינו דומה מי שחי בתוך הביוב וסף הגירוי שלו הוכחש וכבר לא מזיז לו כל דבר לבחור ישיבה שלא ראה מראה אשה תקופה ארוכה ופתאום בום
הסיבה שיש כאלה שלא מתייצבים היא לא בגלל בריחה מנסיון. אלא כמחאה על החוק שמחייב יעדי גיוס על כלל החרדים.
ברור שהחיים מלאים נסיונות וחלק גדול מההתמודדות איתם היא לברוח מהם – כך מבואר בספרים רבים שנכתבו על פי חכמת התורה וגם מנסיון אישי לאורך כל ההסטוריה של ספרות היראה החסידות והמוסר, ולכן יש רבנים שאסרו ללכת לצבא גם לבנים.
הרבנים הלאומיים סבורים שהערכים של החיבור לעם ישראל ולגאולתו מצדיקים כניסה מסוימת לניסיון. אבל רק לבנים.
בכל אופן אין כמעט חייל/ת אחד/ת שלא אומר/ת שהשירות בצבא גרם שינוי משמעותי ברמתו/ה הדתית ולצערינו שינוי לרעה.