שלום לך

איזו סיטואציה כואבת ומלחיצה!

אמא שנחשפת פתאום לחלל וסדק אצל הילד שלה זה דבר מאוד מפחיד, מעורר תחושה של חוסר אונים. התחושה שהוא עובר משהו במרחב בלתי נשלט מבחינתנו, מציפה מאוד, ומביאה אותנו לפגוש את חוסר היכולת שלנו לנהל את עולמו הפנימי של היקר לנו. פתאום אנחנו פוגשים את קוצר ידינו מול הנפרדות של מי שכל כך חשוב לנו, ואנחנו חשים שהוא בבעיה ואנחנו לא יכולים לעזור לו. זה רגע קשה.

דבר ראשון, זכות לילד שההורים שלו מגיבים בצורה שהגבת. תגובה נכונה ואחראית שכנראה כבר הועילה לו מאוד! סביר להניח שגם אם את רואה ירידה מסוימת בתפקוד זה לאו דווקא סימן רע, יתכן שהעובדה שהבן לא מסתיר את זה ממך, וחושף את ההתמודדות שלו בפנייך, היא דוקא סימן לכך שאתם מחזיקים לו את היד בתוך זה, וזה כבר הישג אדיר, שיביא לתוצאות טובות בכל המישורים בהמשך.

מטבע הדברים, בחור שעובר משבר כזה, אפילו שזה באמת הגיוני וטבעי, זה עדיין משבר רגשי, זה רגע לא קל, והגיוני שתהיה ירידה תפקודית רוחנית מסוימת בזמן הזה, זה ממש לא אומר כלום. הירידה בתפקוד היא לא ביטוי לכך שהוא לא מספיק מאמין, אלא בעיקר תוצאה של זה שהנפש שלו מתמודדת עכשיו עם קושי מסוים והאנרגיות שנדרשות כדי להתמודד עם זה חסרות לו. ספקות באמונה הם לא פחות קשים מקושי חברתי, או קושי מסגרתי, זה אירוע שדרוש כוחות נפש, ובאופן טבעי מוריד מהתפקוד. אירוע כזה דורש זמן אוויר וסביבה אוהבת, ונשמע שלבן שלך יש את זה, וזו כבר נקודת פתיחה טובה מאוד.

את אומרת שבלב את בוכה, כנראה שהבן שלך מרגיש את זה, וזה בסדר. זה אכן קשה גם לך. וחשוב לשים לב שאת גם עוברת כאן קושי וטוב שאת כותבת, זה אתגר לא פשוט שדורש בעצמו חכמה ואמונה רבה. ומותר גם לך להילחץ. זה מבהיל מאוד, בסופו של דבר אין דבר שחשוב לנו כמו שהילדים שלנו יהיו שייכים לתורה ולאור שלה, וכל איום קל [אפילו שזה לא באמת איום כמו שאסביר בהמשך] מרעיד את סף הלב, כמו איום על החיים עצמם.

אני מציע לך בזהירות, אם את מתחברת לרעיון, ללכת לדבר על זה עם הקב"ה לפתוח את הדברים לפניו: ריבונו של עולם הבן שלי עובר תקופה של ספק באמונה, זה כואב לי ומלחיץ אותי, אני רוצה לעזור, אבל לא בדיוק יודעת מה לעשות, וכו' הילד הזה הוא ילד שלך לא פחות משהוא שלי, אנא ממך קח עליו אחריות ותמלא את חלקך בסיפור הזה..

כאשר את תגישי את המורכבות שפוגשת אותך בתוך זה לפני הקב"ה, זה יעניק ביטחון עמוק גם לבן שלך, וחשוב כאדם בוגר להחזיק את המורכבות, מצד אחד להבין שאת גם עוברת כאן אירוע מלחיץ למדי, ומצד שני להעניק ביטחון לבן שלך לעבור את זה ברוגע, ולא להעביר את הלחץ שלך איליו, במקרה זהה תפקידך להעניק לו רשת ביטחון שהוא יימצא את הדרך הנכונה להגיע אל האמת והטוב.

שתי האיכות הנפשיות הללו – הכלת מורכבות, והיכולת להביא את הכאב מול הקב"ה, הם שני צעדים שעצם התרגול שלך אותם, יכולים להביא לפתרון הבעיה. הם יקרינו עליו, והם עצמם הכלים העיקריים להתמודדות עם קושי כזה. היכולת הבוגרת שלך לעכל כאבים סתירות, הנאמנות לדרך בתוך ערפל, כל הרכיבים הנפשיים והרוחניים הללו שיהודים בוגרים מצוידים בהם הם הם לב הדבר שצעירים המתמודדים עם ספק צריכים לפגוש. 'יהדות היא דת של מבוגרים' אמר פעם חכם אחד, וזה משקף את הרעיון שלא מעט פעמים, הכלי העיקרי שיש מול שברים כאלו זה בעיקר בגרות, שכאמא יש בך את היכולת הגדולה ביותר להעניק לבחור במצב כזה.

את לא צריכה לומר לו דבר, אלא עצם ההתמודדות עם הקושי שלך בסיפור יקרין עליו. עצם המבע הקול וההתנהגות שלך משדרים את העיבוד הבוגר מול הסיטואציה. וזה הרבה מאוד. אני יכול לומר לך שאני זוכר כבחור איך משפטים אקראיים של אמי או עצם האופן שהיא התפללה, היא בשבילי עוגנים שיכולתי אחר לעבד בצורה שלי עם עצמי מבלי שהיא תדע בכלל.

זה הצעד החשוב הגדול.

ועכשיו בנוגע לשאלות ששאלת, אני אתן קצת הרחבה על הנושא גם בכלליות:

האם זה באמת לגיטימי? אז קודם כל: כן, בהחלט! זה לגיטימי זה הגיוני וטבעי, במיוחד בגיל הזה. חלק גדול מהספרייה היהודית [הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב] היא עיסוק בשאלות וספקות שעלו ליהודים לאורך הדורות. ענקי העולם שכתבו את הספרים האלו, לא כתבו אותם בשביל בחורים 'מקולקלים' או בשביל בעלי תשובה, הם כתבו אותם לתלמידיהם שאותם הם העריכו מאוד ושהפכו אחר כך להיות גדולים בעצמם.

את כל ספר מורה נבוכים כתב הרמב"ם לרבי יוסף אבן ועקנין, התלמיד שהוא העריך בצורה מופלאה וחשב אותו לאחד הגדולים בדורו [כמו שרואים באגרות הרמב"ם] החזון איש [כך לפי הסיפורים אני לא יודע אם זה מוסמך] ישב בתור בחור חצי שנה בספרייה של עירו, וכמעט ואבד מאיתנו.

אחד הגדולים בדור הקודם סיפר [אני שמעתי את זה מבן שיחו] שבגיל שמונה עשרה אביו מצא אצלו את ספרי המופת של הפילוסופיה המערבית, והעלה אותם באש. הבעיה הייתה כך אמר: שכבר ידעתי את כולם על פה!

מדובר על אחד הגדולים שדברי התורה שלהם נאמרים בכל בית מדרש.

אני באופן אישי מכיר כמה רבנים תלמידי חכמים, הבקיאים בכל התורה כולה, יראי שמים גדולים, אנשים שמנשקים את ידיהם ברחוב. ובהיותם בחורים בגילאים האלו עברו תקופות של ספק ותהיה, [שהיתה לה השפעה תפקודית, רוחנית]

זה לא אומר, שכולם עוברים את זה, ושבשביל להיות 'גדול' חייבים לעבור רגע משברי, אבל זה כן אומר שיש כזה מבנה אישיות וגם הוא יכול לצמוח רוחנית לפסגות. כפי הנראה מדובר באנשים שחשובה להם האותנטיות והבחירה האישית כשלעצמה. חשוב להם לבחור בעצמם. זה חלק מהתהליך עצמו. אני יכול לומר באופן אישי שהשאלות שאני מקבל פה במסגרת הזו וגם בצורה פרונטלית, חלקן מגיעות מהעידית שבעידית. בחורים ואברכים צעירים מתמידים יראי שמים צדיקים שהתורה מרכז ולב חייהם, שעבודת השם משאת חייהם, ולצד זה הם מרגישים יש בהם חלקים לא מעובדים עד הסוף.

במקרים אחרים, בן אדם נחשף לעולמות תוכן חדשים ומתפתחת בתוכו שפת מחשבה ושפת חיים חדשה ואין לו גישה לצורת מבע אמוניות בסגנון החדש. זה יכול להיות תוצאה של התבגרות, או חשיפה לעולמות תוכן אקדמיים ותרבות מערבית, או אפילו חשיפה רגשית למשל דרך טיפול. כאשר האדם גדל והחליפה האמונית שלו קטנה עדיין אז יש תחושה של 'משבר אמוני' בדרך כלל, החלקים החדשים באישיות תופסים את כל התודעה, ונראים כחזות הכל, אבל לאחר שהם מקבלים את האיחוי שלהם עם שאר האישיות ועם התורה, אז גם החלקים הישנים של כל שנות העבודה הרוחנית חוזרים לתפקד ולהתבטא.

למעשה בגיל הזה פחות או יותר, רוב בני האדם מקבלים הכרעה כיצד הם הולכים לחיות את חייהם. זה השלב בו המבוגרים מרפים את אחיזתם ומקבלים את עצמאות הצעיר. בישיבות זה הגיל בו מפסיקים להיכנס לשיעורים והמשטר מתרופף. ולהבדיל בחברה הכללית זה גיל הגיוס פחות או יותר, גיל שבו הצעיר נשלח להגן על המבוגרים והמבוגרים כבר לא מגינים עליו.

בגיל הזה רוב הצעירים מתבוננים במבוגרים ומחליטים מה לקבל ומה לדחות. אצל רובם הם מקבלים את רוב הדרך של המבוגרים ומשלבים צדדים אישיים. כל זה בצורה לא מודעת, הצעיר או הצעירה לא חשים שהם למעשה מבצעים ברירה, הם חווים את התהליך יחסית בצורה רכה. אבל יש כאלו שחווים את זה בצורה סוערת הרבה יותר, בצורה של בחירה מודעת. עם שלילת אמון וכביכול מבחן אובייקטיבי. להערכתי אלו אנשים עם 'עצמי' מאוד חזק. שלא פוחדים מדחייה חברתית, ויותר פוחדים מהיבלעות בחברה וטשטוש האותנטיות שלהם. אלו הן תכונות שמולידות מנהיגים, ודמויות מופת. אבל הדרך עלולה להיות כואבת וחובטת.

כל זה בנוגע להבנה האם זה לגיטמי או לא. זה בהחלט הגיוני וטבעי, וזה בהרבה מקרים הופך להיות פוטנציאל לצמחיה רוחנית. במידה מסוימת. האתגר הזה דורש צמיחה רוחנית בכיוונים חדשים, זה באמת חלק מהתהליך. חלקים באישיות צמחו והם עדיין לא מצאו את התרוה המתאימה להם והמדברת את שפתם.

הנקודה הזו משליכה על השאלה השניה. מה עושים? דבר ראשון – זמן! בן אדם במצב הזה צריך להרגיש שזה לגיטמי שהוא צריך זמן לקבל את ההכרעה שלו, זו שאלה רצינית ושייקח את הזמן [נגיד כמה חודשים] כדי ללמוד להרהר להתבודד להקשיב לדבר לשמוע. כאשר בן אדם הופך מבין שזה מסע. הוא הופך ממתגונן למוביל, ממצב של תבוסה הוא עובר למוֹד של חיפוש ולמידה, ככה זה צריך להיות. אנחנו לא מחפשים 'לדחוף' לו תשובות אלא לאפשר לו להבין מה באינטואיציה שלו לא מובן? מה עומד מאחורי הספקות המנוסחים רציונלית. איזה שאלות עומק מה בעיניו לא סביר ולא מובן. ואז להתמקד בשאלות העמוקות לחפש להם תשובות הקיימות בשפע ברובדים שונים.

ברוב המקרים השאלות האינטואיטיביות היא הסבל והחטא. כלומר: למה זה כל כך קשה? [כי באמת להיות בחור ישיבה לפעמים זה נורא קשה, עד כדי סבל] ואז עולה השאלה איפה הקב"ה בסיפור ובבחינת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. או שאלה אחרת: למה יש חטא? למה אני לא מצליח להיות מושלם? כי גם זה מאוד קשה לבחורי ישיבה. ואז מתגנבת המחשבה שאם אי אפשר להיות מושלם אולי התורה לא מתאימה למציאות ח"ו.

מעבר לכך יש מי שמפריע לו שהוא לא מבין את הלוגיקה של הגמרא ובסתר ליבו היא נראית לו לא הגיונית, יש מי שמפריע לו שאין מספיק אסתטיקה ביהדות [לדעתו] יש מי שמפריעים לו היבטים של העולם התורני למול העולם המדעי. יש מי שלא מבין מדוע הקב"ה לא נוכח במציאות בצרוה ברורה [לדעתו] אבל השאלות העיקריות הן – הסבל והחטא. כלומר למה יש סבל בעולם ולמה יש חטא [במיוחד בחורים סובלים מהשאלה האחרונה למרות שהם לא מרבים לדבר על זה]

יש כאלה שמפריעים להם שאלות קיומיות. של עצמיות נוכחות ותודעה. כך או כך אבל אי אפשר להבין באופן עמוק מה מפריע לבן אדם ברמת האינטואיציה העמוקה [לא ברמת השאלה הקלישאתית והטריגרית] בלי זמן וחיפוש מודע של תשובות. צריך להבין בדיוק באיזו רמה השאלות שלו וכמה הן מציקות ומטרידות אותו, אבל כאן אני נותן תמונה כללית של הבנת העניין.

רב סעדיה גאון מתאר בהקדמה לספר אמונות ודעות באריכות רבה, איך התהליך העיוני הוא ארוך ומורכב. הוא מסביר על התלות של הבנה עיונית בניסוחים מילוליים. ולכן זה כל כך מורכב. הוא מסביר כיצד מילים מורכבות מהגיות ומילים צריכות להרכיב משפטים, ומשפטים מרכיבים טיעונים, ורק אחר כך מתוך הטיעונים ניתן לייצר עיון רציני שגם בו ניתן לטעות. ולכן מי שרוצה שהקב"ה יצור אותו יודע מדעים ללא ספקות הוא בעצם מבקש שהקב"ה דורש שייעשה אותו כמותו:

אך המתאווה שישימהו הבורא יודע מדע שאין בו ספק, כבר שאל שישימהו אלהיו דומה לו, כי היודע בלא סבה הוא הבורא יתברך, וכאשר אני עתיד לבאר. אבל כל הברואים לא יתכן שיהיה מדעם בלא סבה, והיא הדרישה והעיון הצריכים למדה מרובה של זמן (ספר האמונות והדעות הקדמה)

בהמשך הוא מסביר שלכן נתנה לנו רגל נוספת והיא התורה, שבן אדם יכול להחזיק בה עד שהוא יגיע לאמיתות העיוניות. לדעת רבים מחכמי ישראל האחרים אין ענין להגיע דווקא דרך עיון טבעי ולא דרך מסורת, אלא אדרבה המטרה היא להבין את התורה בצורה טובה מספיק, כדי להתחבר אליה ולהאמין בה.

מבחינתנו בשלב הזה שבו הבחור נמצא, המטרה היא שיעבור את המורכבות הזו בצורה אקטיבית שיהפוך ממצב של מובסות למצב של חיפוש. לימוד קריאה הקשבה וכו' לבינתיים הוא נדרש לבגרות שמציעה לו להחזיק את האופן הישן שהוא הבין את העולם עד עכשיו, ועד שהאני החדש שלו יתגבש. זה לא קל. אבל זה מאוד כדאי להיות מסוגל להכיל מורכבות כזו, זה ממש כלי לכל החיים, כי בלא מעט אירועים בחיים [לאו דווקא קשורים לאמונה] העצמיות שלנו עוברת שינוי גדול, ואנחנו לא מזדהים יותר עם האני הישן, אבל אני חדש עדיין אינו, ולכן עד שהוא יתגבש אנחנו נמצאים בריק או בסתירה. והחכמה האנושית היא להחזיק את שני הקטבים הללו יחד. [זה מועיל מאוד למצבי טראומה ומשברים בהם הזהות ו'הסיפור שלי' נשבר]

עד כאן, ההיבטים העקרוניים שצריך לדעת על המצב הזה. איך הנפש [או הרוח] מתפקדת באירועים הללו. בהרבה מקרים עצם המבט הנכון על האירוע יגרום לבחור להשתחרר ולהתחיל להסתכל על התורה מתוך מבט חדש שלאט לאט ייהפך להיות המבט האישי שלו.

מעבר לכך: ברמה המעשית כדאי לעודד את הבחור להתפתח מבחינה תורנית לעוד מרחבי תורה לצד הלימוד בישיבה. אם יש משהו שמאוד מדבר אליו זה יכול להיות עוגן עצום. בין אם הוא אוהב לגרוס זוהר, ובין אם הוא אוהב לקרוא רמב"ם, או תנ"ך, זה לא פחות תורה.

לפעמים דווקא דרך הספרים הפחות מרכזיים בלימוד בישיבה הבחור מוצא את העצמיות שלו ואז הוא יכול גם להתמודד עם מה שכן לומדים בישיבה. אל תדאגי הוא לא הולך להיות 'יצור' זה חלק מהבנייה שלו, וחלק מהאדנים שהוא צריך כדי להעמיד את האישיות שלו, וכמו שאמרנו אחרי שהחלקים החדשים מקבלים את שלהם, החלקים הישנים חוזרים להתגלות בצורה חדשה.

גם לדבר עם תלמידי חכמים – אם זה מתאים לו. אפשר לשמוע בקול הלשון שיעורים של: ר' נתן רוטמן, ר' שמעון שרייבר, הרב לוייכטר, הרב פייבלזון, רבי משה מינצברג, אלו הם אנשים רחבי אופקים מאוד מאוד, שבתוך התורות שלהם הם משחילים תשובות להרבה שאלות באמונה בצורה אינטואטיבית במסווה של כביכול 'רק לימוד תורה'. ניתן גם לכתוב לרב פייבלזון במייל [email protected] הוא עונה תוך כמה ימים, שם אולי הוא יכול לחוש יותר בנוח לכתוב בצורה חופשית. אם הוא רוצה הוא יכול גם להתכתב איתי, או לשוחח פרונטלית ייתכן שבפלטפורמה הזו הוא יחוש יותר בנוח [את או הוא יכולים לקרוא תשובות שלי באתר כדי להכיר את הסגנון ולראות אם זה נראה לך מתאים לבחור]

ברמה המעשית. כדאי להבחין האם לאורך שלושה חדשים פחות או יותר את רואה עלייה או ירידה. אם לאחר זמן את לא רואה איזו שהיא התקדמות אולי כן כדאי לנסות להביא אותו לדבר עם מישהו. כמו כן אם את רואה איזו שהיא פעולה קיצונית כמו התבודדות מרובה מדי, וניתוק חברתי, או ממש ירידה מעשית בשמירת הלכה. זה בהחלט עשוי לעבור לבד, אבל עשוי לא לעבור וכדאי לעבד את זה עם מישהו. אם הבחור נראה במקביל גם במצוקה רגשית אולי כדאי להתחיל מזה ולתת לו כוחות להתמודד עם האתגר.

מבחינת מה לומר ומה לא. כדאי לשים לב אם הוא פתוח לשמוע ואם כן, להציע לו לדבר עם מי שכן זמין ואפשר לתפוס אותו. ואם לא, לא ללחוץ אלא בעיקר לתת ביטחון, ולשים לב על מה שקורה לך ואת זה להביא לפני השם, או לשתף מי שאת כן מרגישה שאת יכולה להפיג איתו את המתח הזה.

כל אלו אפשרויות מעולות, אבל אין צורך לדחוף. הדבר הכי חשוב לתת לו – זמן, אויר, הרבה אהבה, ותחושה של ביטחון וחוסר שיפוטיות. האירוע הזה, יכול לחלוף כלעומת שבא, יכול להביא להתפתחות רוחנית, ויכול לעזור לו לגלות את האישיות היותר אותנטית והיותר אישית שלו. בכל הדבר הזה אם יהיה לו את היד של אמא שלו, זה יקרה טוב יותר ובקלות יותר. והעיקר לזכור שהוא ילד של הקב"ה לא פחות ממה שהוא ילד שלך, והוא יכול לעזור לו להסתדר באופן הטוב ביותר, ובצורה הנעימה ביותר.

מקווה שהועלתי, ותודה על הזכות

יוסף