שלום וברכה

השאלה ששאלת התקבלה אצלי לפני כמה ימים, ואני חושב הרבה, ושוהה עם כתיבת התשובה, אני קורא שוב ושוב, מבין את ההתמודדות הגדולה, לצערי זו לא הפעם הראשונה שאני שומע על ההתמודדות הזו, יש הרבה זוגות שמתמודדים עם התמודדות דומה שאחד מן הצדדים מתמודד נפש, ובן הזוג מתמודד מול המצב הזה, פעמים רבות פנו אלי עם מצב דומה, אך בדרך כלל השאלות היו שאלות של הישרדות, איך ומה לעשות, פעם ראשונה שפונים אלי עם שאלת הייעוד, זו שאלה חשובה וקשה, שצריך לתת עליה את הדעת.

אני מרגיש קושי בנתינת מענה, וניסיתי להתמקד מדוע, ואני חושב שיש כמה משפטים שלך שמדאיגים אותי, אתה כותב שאתה על סף שיגעון, שהיא הופכת את הבית, ועוד תיאורים שמדירים שינה מעיניי. לכן לפני שאני אנסה לתת לך מענה על הייעוד שאולי יש במצב בו אתה נמצא, אתה חייב לדעת שאסור לך להקריב את הבריאות הנפשית שלך או הפיזית. חובתך המוחלטת על פי התורה היא לשמור על עצמך, אם הבית אינו מקום בטוח, ואם אין לך שקט נפשי, זכותך וחובתך לחפש לך מקום בטוח, לערב אנשי מקצוע, שיתמודדו עם מצבה, גם אם היא מסרבת לכך, התפקיד שלך לא להיות פסיכיאטר שלה וגם לא מאבטח שלה, אלא לשמור על עצמך ועל נשמתך. רק אחרי ההבהרה הזו, אני מסוגל לחשוב על מחשבות של ייעוד, ולנסות לתת מענה לשאלות שלך. כשאני מבקש בכל לשון של בקשה שלא תישאב לתפקידך וייעודך, לפני שאתה מטפל במציאות הלא בטוחה שאתה נמצא בה. כדאי לך להתייעץ עם איש מקצוע ולברר אצלו את המסוגלות שלך לתמוך ולטפל באשתך, לבדוק שזה לא מזיק לך, ובכל מקרה כדאי לך להיוועץ, ושתהיה לך תמיכה ויעוץ בכדי שלא תהייה לבד בכל הסיפור הזה.

אתה שואל שתי שאלות, שאלה אחת מה הייעוד של התמודדות נפשית בכלל, ושאלה שנייה מה הייעוד של בן הזוג של מתמודד נפש, אלו שתי שאלות וצריך להתייחס לכל אחת מהן בנפרד, כי לכאורה הם ממש שאלות שונות.

אך במקום להתייחס לכל שאלה בנפרד, או ליתר דיוק במקום לתת מענה לשאלה באופן ממוקד, אני רוצה לומר משהו על ייעוד באופן כללי, שיתן לך אולי מענה לשתי השאלות גם יחד. לא תמיד אנחנו יודעים מה הייעוד של כל דבר, הקב"ה מנהיג את העולם, בעולם יש הרבה דברים טובים, אך יש בעולם גם סבל, לא תמיד אנחנו יכולים להבין מה תפקידו של הסבל, לא תמיד הייעוד גלוי, לפעמים הייעוד מתברר רק לאורך זמן, ופעמים והייעוד הוא כולל יותר, הייעוד הוא לא פרטי אישי, אלא כללי, או ייעוד שנעשה על ידי הרבה אנשים יחד כשכל אחד חלק מייעוד גדול יותר, ופעמים שהאדם עצמו הפרטי הבודד לא מרגיש ולא מודע בכלל לייעוד של מה שהוא עושה, אבל באמת הוא חלק ממהלך גדול. מאד קל לעשות משהו שהייעוד שלו מובן, עוד יותר קל כאשר הייעוד הוא משהו אישי שהאדם מבין ורואה את הייעוד של עצמו. קשה לא להיות חלק מייעוד שאינו אלא חלק ממהלך אחד גדול, ועוד יותר קשה כשאדם לא מבין את הייעוד בכלל. אלא שלעומת הקושי של חוסר ידיעת הייעוד שהוא קושי ממש בלתי נסבל, הקושי להיות ייעוד שאינו אלא חלק מייעוד אחד גדול הוא קושי שאפשר לרכוש מסוגלות או אפילו גאווה להיות חלק ממנו, גם אם זה קשה. כי אם אדם חלק ממהלך גדול, בידו להתייחס אל עצמו כבורג קטן ולא חשוב, ובידו להתייחס לזה הפוך, להרגיש גאה להיות חלק ממשהו גדול יותר, הייעוד שלו הוא לא ייעוד קטן פרטי, אלא ייעוד רחב יותר גדול יותר. תחשוב לדוגמא על אדם שעובד בעבודה פרטית יכול להיות שהוא יודע בדיוק בשביל מה צריך אותו, זה ממלא אותו בסיפוק, לעומת זאת יכול להיות עובד בארגון גדול שהוא רק חלק מהארגון, אבל הארגון הזה לא פועל רק בשכונה שלו, לא רק עם המכרים שלו, אלא פועל בכל העולם, העובד בארגון הזה מרגיש גאוה גדולה להיות חלק מהדבר הגדול הזה, יש לו חלק בהשפעה על כל העולם, והוא מרגיש גם ייעוד, גם אם הוא לא מבין בדיוק איך החלק שלו תורם לארגון, אבל הוא יודע שהמנהל צריך אותו, אחרת לא היו נותנים לו משכורת.

ובכן אנחנו אנשים מאמינים, יודעים שה' מנהל את העולם בהשגחה פרטית, הכל כאן מנוהל, הוא גם נותן לנו משכורת, את המשכורת הגדולה ביותר שאפשר בכלל לתת, זו הנשמה שהוא נותן לנו כל בוקר. ומעבר לנשמה הוא נותן לנו עוד דברים רבים, כל אחד מה שיש לו, אבל כל אחד ממש מקבל משכורת מבורא עולם. יש לנו מנהל שאנחנו מאמינים בו, אנחנו סומכים עליו, הוא בטוח יודע מה שהוא עושה. ואנחנו חלק מהתוכנית שלו. יש כאלו שנבחרו לעשות תפקיד קל יותר, הוא נתן להם כלים ותפקידים לעשות משהו ברור, יש להם גם סיפוק, כי הם מבינים מה הייעוד או מה חלק מהייעוד שלהם, ויש להם פחות ניסיון בעמלם. לעומת זאת יש אנשים שנבחרו על ידו לעשות תפקיד יותר קשה, הוא בחר אותם בהשגחה פרטית ונתן להם תפקיד שהם לא יודעים מה הייעוד שלו, זה קשה, זה לא קל, אבל כשסומכים לגמרי על בורא עולם, ומחדירים למודעות שיש בטוח תפקיד וייעוד, הרי שאדם כזה צריך ללכת בתחושה של גאווה על הזכות שבחרו בו להיות זה שעושה משהו שהוא לא מבין אותו, בחרו בו לעשות משהו כולל יותר כנראה, משהו שהוא חלק מדבר גדול יותר, שממילא לא ניתן לו להבין מה בדיוק הוא תורם. תתאר לעצמך אדם שעובד במוסד או בשב"כ אם הוא בחלונות הגבוהים הוא יודע בדרך כלל מדוע הוא עושה את המטלות שהוא עושה. לעומת זאת יש הרבה מהעובדים שלא יודעים בדיוק מה הם עושים, הם לא מבינים למה זה חשוב, אבל הם יודעים שהם עובדים במוסד, הם יודעים שהם עובדים במקום שלהתקבל אליו צריך להיות אדם אמין, לא כל אחד מתקבל לשם, והם גם יודעים שבטוח יש למה שהם עושים השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר מאנשים שעובדים בעבודה שהם ממש מבינים מה שהם עושים, אבל בסופו של דבר העבודה שלהם שולית ולא בעלת השלכות גדולות מידי. כל העובדים הללו שלא יודעים בדיוק מה ההשלכות של מה שהם עושים מתהלכים בגאוה גדולה, על הזכות להיות חלק מעשייה של ביטחון שקשורה למדינה שלימה ולפעמים אולי אפילו ביטחון של כמה וכמה מדינות. בדרך כלל הם לא יכולים לספר במה הם עובדים, והם לא מקבלים כבוד מאחרים, אבל הגאווה העצמית שיש להם, מעצם זה שהם אנשים שמתהלכים עם סוד גדול, נותן להם תחושה מצוינת, והם מלאי סיפוק. תנסי לחשוב על אלו ששתלו בביפרים את חומר הנפץ, שהתפוצץ בפניהם של מחבלי החיזבאללה, אני מתאר לעצמי שהם לא ידעו על התוכנית הגדולה, במקרה הזה, הם ידעו על התועלת של פועלם אחרי כמה שנים, אבל יש מקרים של פעולות כאלו שאלו שהיו שותפים בהם לא תמיד נודע להם על ההצלחות שהם קצרו ועל הייעוד של הפעולה שלהם. איך הם מצליחים להמשיך לעבוד? הם מאמינים במפעיל שלהם, הם סומכים על התוכניות הגדולות שהוא רוקם, והם שמחים וגאים מאד להיות חלק מכל זה, וחיים בחוויה של ייעוד.

חז"ל (פסחים נ, א. בבא בתרא י, ב) מספרים שרב  יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי חלה וכפי הנראה היה לו סוג של מוות קליני עד שראה את מה שקורה בעולמות העליונים. אביו שאל אותו מה הוא ראה שם והוא אמר "עליונים למטה ותחתונים למעלה". הכוונה שאנשים שבעולם הזה לא היו מוכרים ונחשבו אנשים פשוטים, בעולמות העליונים נחשבים מאד, ולעומת זאת עליונים – כאלו שבעולם הזה נחשבו מאד, בעולמות העליונים לא נחשבו. יתכן שההסבר לזה נובע ממה שכתבתי, לפעמים מישהו מפורסם שעושה כאן בעולם משהו מאד ברור, עושה תפקיד מאד נחשב, אבל הוא פחות חשוב מאותו אדם שעושה משהו נסתר שלא ידוע, ובעולמות העליונים מתברר שהתפקיד שלו היה מאד חשוב. והיה חלק מייעוד גדול מאד.

קל לכתוב את כל זה, קשה ואפילו קשה מאד לחיות עם התודעה הזו. זה נחמד לשמוע רעיון כזה, אבל כשמגיעים לבית והבית הפוך כי יש בבית מתמודד נפש, כשלא מקבלים ממנו את היחס והאהבה הראויים, וכך עוד ועוד קשיים שאני יכול לתאר לעצמי את המפגש איתם, ואני מאמין שחלק אני אפילו לא יכול לתאר, כל אלו קשיים שלא ייפתרו על ידי ידיעה מעורפלת שיש איזה ייעוד לזה, ייעוד לא ידוע, נעלם גדול. אבל אני חושב שזו הדרך היחידה כמעט להתמודד מול הקושי הזה, לדעת שהמנהל שלנו הוא בורא עולם, הכין לנו תוכנית מיוחדת ממש לכל אחד בהשגחה פרטית, הכין לנו ייעוד מאד ברור, וכל אחד בשביל לקיים את התפקיד שלו קיבל סך כלים, והתמודדויות שעל ידם הוא עושה את התפקיד שלו.

אני חושב שעם החדרת התודעה הזו, בבוא הזמן, תוכל למצוא גם את התפקיד, או אולי את חלק מהייעוד שיש לך, אני יכול לשער השערות של ייעודים שתוכל למצוא אבל אני בכוונה לא מנסה, כי חבל לי לנחש, אני תקוה שתמצא, אך גם אם לא, אני חושב שככל שתחשוב עוד על מה שכתבתי, תוכל למצוא את עצמך גאה בייעוד המסתורי שיש לך, תחשב על עצמך כעובד בשב"כ או במוסד של בורא עולם, יש לך עבודה סודית כל כך, שאפילו לך אי אפשר לגלות מה הייעוד שלה. אך בטוח שיש לך ייעוד, בטוח שלאשתך יש ייעוד. יתכן שזה לא רק ייעוד סודי אלא גם ייעוד עבור הכלל כולו. ויתכן גם שבבוא העת תמצא מהו.

אני היית יכול לנסות לשער השערות ולבדות מלבי כל מיני ייעודים שיתכנו למצב איתו אתה מתמודד, אבל אני בחרתי לכתוב משהו מדויק יותר, שיכול לתת לך פתרון אמיתי יותר, גם אם הוא קשה יותר.

אני כן רוצה לומר מילה אחת על מה שאתה כותב בדבר המציאות הכאובה של העבודה הסיזיפית של ההתמודדות הנפשית בה אדם מוצא את עצמו שוב ושוב חוזר לנקודת ההתחלה שהוא כבר עבד עליה, ועם ההתפרצות של המצב הנפשי לכאורה אבד כל מה שעשו. צריך לדעת שזה לא נכון, אינו דומה אדם שטיפל בעצמו שוב ושוב, גם אם הוא חוזר לנקודת ההתחלה, לאדם שלא מטפל בעצמו כלל, שהוא לא נמצא בנקודת ההתחלה אלא הוא בנסיגה תמידית. כשאדם נמצא בנסיגה מתמדת הוא סובל יותר וכך גם סובביו סובלים יותר.

זה אמנם קשה כי זה סיזיפי, ולא רואים את ההצלחות, התודעה שלולא המאמץ הייתה מתרחשת נסיגה, היא אולי לא מספיק מתגמלת, אך צריך לדעת שזה נכון גם מבחינת השכר שמקבלים משמים. בתפלה שאנו מתפללים ביציאה מבית המדרש אנו מודים על הזכות שלנו לעמול בתורה כשאנחנו מבחינים בין עמלי תורה לאנשים שעמלים בעמל שווא. וכך אנחנו אומרים "אנו עמלים והם עמלים אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח, ב). ידועה השאלה, וכי אנשים שעוסקים בעמל גשמי לא מקבלים שכר? התשובה שאומרים על כך, שאמנם יש שכר גם למי שפועל פעולה גשמית, אלא שהשכר שם נמדד על פי הצלחות, לעומת עמל רוחני, שהשכר שם לא נמדד לפי הצלחות, גם מי שלא השיג על ידי עמלו, מקבל שכר על עצם הטירחה. אנחנו לא קבלנים של הצלחות, אלא של עמל, אין מטרה להגיע לקו סיום, יש מטרה לעשות את המוטל עליך, כשאדם מטפל בעצמו, וטורח במיוחד במסדרת תנאים קשים כל כך, הוא מקבל על כך שכר, גם אם אחר כך הכל נהרס וחוזר לנקודת ההתחלה, האדם מקבל שכר על כך שעשה את המוטל עליו. אך כאמור זה גם עוזר לו.

כל זה נכון גם ביחס לעזרה שלך לאשתך כמובן, העמל שלך לא לריק, הגם שאתה לא מצליח להביא את אשתך לחוף מבטחים, אתה מסייע לה להיות באותה נקודת התחלה, גם אם הבית הפוך וגם אם היא חוזרת למקומה הקודם. הסיוע שלך שלא תהיה לה נסיגה, הוא סיוע אדיר, ואתה כאמור גם תקבל על כך שכר גדול משמים.

בברכה שתזכה להבין את הייעוד שלך, שתזכה להיות חדור באמונה הזו של המשלח שלך-בורא עולם, ואני מברך אותך גם שאשתך תכנס להליך מאוזן יותר, שתתרפא ויהיו לכם חיים מאושרים.

אני בטוח בתפקיד שיש לכם אין לי ספק בו, ומהמקום הזה, מגודל הביטחון וההבנה שאני מאמין בתפקיד שלכם אני חותם בהערכה רבה מאד

שלמה