דלג לתוכן
בפרשת מטות – משה קיבל הוראה להרוג את המדיינים בעקבות זה שפיתו את ישראל, בסופה הם הורגים את כל הגברים, את הנשים ואת התינוקות.
יש לי כמה שאלות:
1. למה הרגו את התינוקות ולא עשו להם “חינוך מחדש”, כמו כן באיזו שיטה הרגו אותם (סקילה, שריפה, הרג, חנק)?
2. האם זה מוסרי להרוג ככה עם שלם?
לשואל היקר.
אבקש את סליחתך על האיחור הניכר במענה, בתחילה היו אלו טרדות החגים, ואחר כך טרדות השעה, שעה קשה יש לומר, שעוברת על עמינו, וביניהם אני כתושב הדרום שעבר לעיר שקטה יותר.
לגבי השאלות שלך, חינוך מחדש לא היה נצרך כי עם ישראל לא מחפש להגדיל את הכמות שלו ממקור חיצוני, אין לנו ענין במסה של גרים שיגדלו יום אחד וישאלו שאלות ויחקרו על המקור שלהם ועל הנסיבות שגרמו להם להצטרף לעם ישראל, ואפילו גר בודד שבא להתגייר אנו לא מקבלים אותו לפני שהשתכנענו שהוא רוצה בזה בלב שלם, ולא מאיזושהי טובת הנאה.
ובמיוחד לפי דרך הקבלה, גר אמיתי הוא אחד שגם בהיותו גוי שכן בקרבו ניצוץ יהודי, וזה מה שגרם לו לחפש משמעות לחייו, או לחילופין ידע לזהות את האמת כשפגש בה לראשונה.
שיטת ההריגה היתה סייף, ככתוב באותה פרשה: חלל חרב.
וכעת, תרשה לי לענות על מה שלא שאלת.
הלב נשבר מהשמועות (והמראות, למי שמסוגל) הנוראות שתוקפות אותנו, והאסון שמתרגש על כולנו. 1200 מבני עמינו נשחטו על ידי בני עולה ורשע, שמקדשים את המוות והרצח, בצורה הגרועה ביותר שילוד אשה מסוגל להגיע אליה, וכבר אמר האדמו”ר מקלויזנבורג שהערבים עוד ילמדו את הנאצים מהי אכזריות.
וכעת אני נדרש להתבונן בפרשת מלחמת מדין, שבה הרגו עם ישראל כ”ד אלפים מדיינים, וביניהם נשים רבות וטף. ואיך אני מעכל את הדברים בשעה קשה כזו?
אבל אני אסביר את ההבדל התהומי.
להרוג אויב במלחמה זה עדיין לא חורבן. החורבן הוא האכזריות ופשיטת צלם האנוש, והמעשים הנוראים המתלווים לזה, וכבר אמרו רבותינו שהתייחסו לימי הרומאים שרדפו כל מי שעוסק בתורה, ואמרו שאין כל כך קושי להיהרג על קידוש ה’, ובלבד שהאדם נהרג מיד, אבל העינויים שעשו הרומאים לאבותינו שנתפסו על ידם זה כבר בלתי נסבל, ומי יודע אם היינו עומדים בהם ונשארים נאמנים.
רצח הוא בוודאי דבר נורא, אבל הוא לא שובר את הרוח. מה שיכול לשבור הוא המפגש עם אכזריות, רדיפה, שנאה תהומית, גסות, רוע, התעללות. להפגש פנים בפנים עם מלאך משחית אנושי, זהו חורבן. וזה מה שחווה עמינו השבוע.
מלחמת מדין היתה אחרת לגמרי. למדיינים היה מגיע להיהרג, אין בכך ספק, הם גרמו לנו ל24 אלף מתים, בלי שעשינו להם שום רעה, ספגנו כמות עצומה אבידות, וגם זה רק בזכות פנחס שהרג את זמרי, אבל לולי זה חלילה: (ולא) כיליתי את בני ישראל בקנאתי. כליון ממש. וכל זה בגלל שהחטיאו אותנו, וזה לא משנה שלעם אחר זה לא היה גורם מגיפה, עובדה היא שאצלינו זה גורם מגיפה, והם ידעו את זה (אלוקיהם של אלו שונא זימה) ולכן הם אחראים על כל ההרוגים האלו, כאילו הם המציאו נשק שהורג רק אותנו, מעין פצצה אתנית. וזאת מלבד חילול ה’ העצום שהם גרמו, ולכן מוסכם שדין האומה הרשעה הזו לההירג.
אבל מכאן המנעד רחב איך לבצע את גזר הדין, האם החיילים ירוצו צמאי דם אל עבר ילדים משותקים מפחד, או רק יגשו נחושים לקיים דבר הבורא שצוה אותם על כך. האם האוכלוסיה תהיה הפקר בידם, לבצע כל רוע, או שיהיו מתונים וסובלניים. הלא התורה מצוה על חיילי ישראל היוצאים למלחמה לקדש את המחנה, לשמור על טהרתו, לשמור על נקיון המחשבה, להיות במחיצה אחת עם ארון הברית! אלו חיילים אצילים ומרוממים, גם אם הוטל עליהם להרוג את הטף בעם שרצח אותם.
זהו ההבדל התהומי.
ואני אביא לך ראיה אחת, בתרגום יונתן בן עוזיאל מתייחס לנטילת השלל ממדין, שחלקו הוא תכשיטי נשים, ואם תשאל למה המקרא מתיחס במפורש לכל תכשיט ותכשיט (טבעת עגיל כומז אצדעה וכו’) ולא מאריך כל כך על כלי קריסטל, וכדי שנהב וכו’ על כך עונה התרגום ומגלה לנו סוד צבאי, והוא שאת התכשיטים הללו החיילים הורידו מנשות מדין עצמן, כלומר בשעה שנכנסו חיילי ישראל לארמונות מדין, לא היו הנשים עסוקות בבריחה ובבהלה, לא היו מבועתות, לא הסתתרו, לא פחדו באימה כפי הראוי לשעה זו, אלא עמדו מקושטות מול החיילים וקיוו שיצליחו להכשיל אותם שוב, אבל הפעם חיילי ישראל לא הרימו עיניהם להביט בהם, ועל החשש שמא הרהרו בהם בטעות, על כך מביאים את התכשיטים כקרבן לכפרה.
וכעת אמור לי, למה הם לא פחדו? למה הם מצאו זמן להתקשט? איך הצליחו למתוח חיוך על פניהם? התשובה היא כי הם ידעו שהעם שבא להרוג אותם הוא רחמן ובעל חסד, ועד כמה שהם בוודאי פחדו למות, אבל הם לא היו משותקות מפחד, לא מסוייטות, לא שבורות, כי הם לא עמדו מול חיית אדם.
זהו עם ישראל הקדוש, אז וגם היום.
אינני יכול להאריך יותר, אקווה שהצלחתי לבטא את רגשותי.
בצפיה לישועה
נועם.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
