שלום לך שואל יקר ונעלה, וכפי שהגדרת את עצמך היטב: 'יהודי, מהעם הנבחר, בנו של ה' יתברך'!

שאלתך חשובה, ומעידה על לב אמיץ הפועם בקרבך, מבקש לדעת מהי חובתו בעולמו. מבין השיטין ניכר, כי מצבך העגום והמדכא עליו אתה מספר בקצרה, אכן מביא אותך לידי שאלות קשות, וכמה טוב שאתה מעלה אותן על השולחן, ולא מוותר.

ובכן, בטרם נעסוק במה שעליך לעשות הלכה למעשה, ברצוני להתהלך עמך בשבילי המחשבה היהודית, תוכל לאמץ לך אותה כמקור השראה, משם תוכל להמשיך ולצאת מבור הבדידות החשוך והנורא, אל עבר החיים הטובים והמאירים.

ובטרם כל, חשוב לציין, כי שאלתך – שאלת הייסורים בעולם הזה, מדוע רואים צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, הינה מהשאלות הגדולות ביהדות, שנחבטו בה כל מנהיגי האומה בכל הדורות. התשובה לכך ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ועל כגון דא אמרו חכמינו ז"ל (ברכות י, א) "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", אלו סודות עמוקים וטמירים, בסוד הנשמות ותיקונם, שאין לנו, קרוצי חומר, שום השגה לא מיניה ולא מקצתיה. זאת ועוד, מי אני שאבוא להרגיע נפש יהודית מתייסרת, שבוודאי עומדת על מדרגה נעלית, נקייה ומצוחצחת מכל עוון. ולכן אינני מתיימר להביע דעה עצמית בכל הנוגע לחשיבה הראויה במצב זה, כי אם אני מצטט ומביא מסוד חכמים ונבונים, ומלמד דעת מבינים, ובתפילה מעומק הלב שהדברים אכן ישקיטו, ולו במקצת, את רוב שרעפיך בקרבך.

למקרא שאלתך נזכרתי באנקדוטה מרגשת, אותה שמעתי מחבר, איש חינוך מפורסם העומד בראשות מסגרת נפלאה וחשובה לנערים חרדים.

פעם בשנה מארגנת ההנהלה מסע מיוחד – מסע התבגרות, הנערים יוצאים לשלשה ימים של שהות אי שם בחיק הטבע. מוטל עליהם לעמוד במשימות קשות ומטלטלות, לעבור מסלולים קשים ומתישים ואף להתארגן בגפם לצרכיהם הבסיסיים כשינה, מזון וצידה. המטרה ברורה, לחשל אותם לעתיד חייהם, שיידעו כיצד להתמודד ולקבל אחריות במצבים שונים בחיים. וההוראה היא, כי כאשר נער מרגיש כי הוא זקוק לעזרה, הוא מתקשר לראש הישיבה, שלא נוטל חלק בטיול.

במסע האחרון שהתקיים לא מכבר, קיבל ראש הישיבה שיחת טלפון באישון לילה מאחד הנערים, בחור כבן 16, שהרגיש כי הוא כבר לא יכול יותר, הוא פרץ בבכי תמרורים וביקש ממנו נרגשות שיתקשר להורים ויבקש מהם לבוא ולאסוף אותו מיד. 'אני לא מסוגל לעמוד בזה' – זעק הנער בקול חנוק – 'כבר כמה ימים שלא התקלחתי, לא אכלתי ולא ישנתי כהרגלי, זה לא בשבילי, אני מבקש, אני רוצה הביתה'…

לבו האבהי של ראש הישיבה נרגש, ולאחר שניגב את הדמעות שנשרו מעיניו נענה לנער בקול מלטף: 'אני מבין אותך יקירי, אתה במצוקה, והייתי באמת יכול הרגע, בלי בעיה, להתקשר להוריך שאכן יבואו לאסוף אותך. אבל דע לך, כי אני אוהב אותך, ומשום כך אינני רוצה לוותר עליך! הייתי מאד רוצה שכן תתאמץ עוד יום אחד, כי אני בוטח בך שתוכל לעבור את זה בשלום, והסיפוק יהיה עצום. אבל אם בכל זאת תרצה לסיים הרגע את המסע, זה אפשרי ואוכל להתקשר להוריך שיבואו גם בשעה כזאת'…

הנער החליט להמשיך חרף הקשיים – שכעבור שעות התמוגגו. למחרת בערב הוא סיים את המסע באושר ובעונג רב.

רגשות קנאה הציפו את לבי למשמע הסיפור, חשבתי לעצמי, לו הייתי זוכה בימי הנעורים למסע שכזה, אולי הייתי נראה היום אחרת…

במחשבה שניה אמרתי לעצמי, הרי כולנו עוברים מסע דומה בחיים עלי אדמות, מי פחות ומי יותר. הנשמה הטהורה והנשגבה, מכיסא כבוד חוצבה, לגור בארץ ערבה, זהו מסע התבגרות, שצריך לדעת להעריך אותו, וכמובן לדעת כיצד להתמודד אתו, ובעיקר, איך לצמוח ולגדול מתוכו…

והזעקה הנובעת מלבו של הנפש הסובלת, כמו זו היוצאת מהמיית לבך הטהור, וכמו אלו היוצאות מעוד הרבה כמוך, היא לגיטימית ביותר ואף חלק בלתי נפרד מאותו מסע עצום, אותו עוברים צדיקים ש'תחילתן ייסורים וסופן שלוה' (ראה רש"י בראשית כז, כט). כנראה שמעת על השיר החדש של הזמר חנן בן ארי: 'מה אתה רוצה ממני, מה? מי ביקש ממך לזרוק בי נשמה?'. השיר זכה לתהילה ולביקורת גם יחד, יש שרואים בו משום 'הטחת דברים כלפי מעלה'. ברם, מי שיודע להעמיק בנבכי הנפש היהודית, יודע כי לפעמים יש צורך לבן להשתפך כך בפני אביו שבשמים.

במיוחד אתה, אם כי כתבת בקצרה ממש, ניכר כי הנך עומד באותה פרשת דרכים בה עמד אותו נער בן 16 במסעו, ואתה מתקשר כביכול להקב"ה, ומבכה את מצבך…

אני מדמיין אותך כיונה הנביא היושב במעמקי מעי הדגה, שופך נפשו אל ה' ואומר (יונה ב, ג-ה) קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי, וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ..  והוא לא מונע עצמו מלהביע את ייאושו הטוטאלי מהחיים האלה ומזדעק (שם, ו-ז) אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי, וגו', וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי ה' אלקי!!

ומה עונה לך אביך שבשמים?

הבה נעיין בספרי הקודש, ונלמד מהי המחשבה היהודית אל מול גלי ים של קשיים וניסיונות.

רבינו הרמח"ל בספרו הגדול 'מסילת ישרים', בפרק התשעה-עשר (בחלקי החסידות), מדבר על הקשר העמוק שבין היהודי לבין בורא העולם יתברך שמו, הקשר שבנוי על אהבה אין-סופית, אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה ונהרות לא ישטפוה, וכפי שהוא מתאר: "ענין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאווה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו, כאשר ירדוף איש אחר הנחמד ממנו חמדה עזה, עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהילותיו והעסק בדברי תורתו ואלקותו יתברך, שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג, וכענין הכתוב (ירמי' לא, יט): 'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד'…".

ובהמשך הוא מגיע לנקודה חשובה ויסודית: "והנה, זאת ודאי שאהבה זאת צריך שלא תהיה אהבה התלויה בדבר, דהיינו שיאהב את הבורא יתברך על שמטיב אליו ומעשירו ומצליח אותו, אלא כאהבת הבן לאביו שהיא אהבה טבעית ממש שטבעו מכריחו וכופהו לזה, כמאמר הכתוב (דברים לב, ו): 'הלא הוא אביך קנך', ומבחן האהבה הזאת הוא בזמן הדוחק והצרה, וכן אמרו ז"ל (ברכות נד, א): 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו, ה) אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאודך בכל ממונך'.."..

"אמנם" – הוא ממשיך בלשונו הזהב – "כדי שלא תהיינה הצרות והדוחקים קושי ומניעה אל האהבה, יש לאדם להשיב אל עצמו שתי תשובות: האחת מהן שווה לכל נפש, והשניה לחכמים בעלי הדעה העמוקה. האחת היא – 'כל מאי דעבדין מן שמיא לטב' (ברכות ס, ב), וזה כי אפילו הצער ההוא הדוחק הנראה בעיניו רעה, איננו באמת אלא טובה אמתית, וכמשל הרופא החותך את הבשר או את האבר שנפסד כדי שיבריא שאר הגוף ולא ימות, שאף על פי שהמעשה אכזרי לכאורה, אינו אלא רחמנות באמת להטיבו באחריתו, ולא יסיר החולה אהבתו מהרופא בעבור זה המעשה, אלא אדרבא יוסיף לאהבה אותו. כן הדבר הזה, כשיחשוב האדם שכל מה שהקב"ה עושה עמו לטובתו הוא עושה, בין שיהיה בגופו, בין שיהיה בממונו, ואף על פי שהוא אינו רואה ואינו מבין איך זה הוא טובתו, ודאי טובתו הוא, הנה לא תחלש אהבתו מפני כל דוחק או כל צער אלא אדרבא תגבר ונוספה בו תמיד".

תשובה ראשונה זו של הרמח"ל, ידועה ומוכרת לנו, אך הוא מוסיף תשובה שנייה, עמוקה יותר:

"אך בעלי הדיעה האמתית אינם צריכים אפילו לטעם הזה, כי הרי אין להם לכוין עצמם כלל, אלא כל תפלתם להגדיל כבוד השם יתברך ולעשות נחת רוח לפניו, וכל מה שיתגברו עיכובים נגדם עד שיצטרכו הם יותר כח להעבירם, הנה יאמץ לבם וישמחו להראות תוקף אמונתם, כשר צבא הרשום בגבורה אשר יבחר לו תמיד במלחמה החזקה יותר להראות תקפו בנצחונה, וכבר מורגל זה הענין בכל אוהב בשר ודם שישמח כי יזדמן לו מה שיוכל להראות בו אל אשר הוא אוהב עד היכן מגיע עוצם אהבתו".

ע"כ מדברי הרמח"ל.

ובמילים שלנו: הקב"ה קורא ואומר לך: "אני אוהב אותך מאד בני אהובי, אתה החייל הנבחר, כשר הצבא אתה לי, ואינני רוצה לוותר עליך, תתאמץ עוד קצת ותראה כי תצליח, ומתוך הצרה תמצא פדות ורווחה"…

ואתה מקבל ומבין ובאהבה עצומה מתמודד עם הקשיים, מנסה הלאה ללא ייאוש, לרפא את הכאבים, שבסופו של דבר יצמיחו לך תועלת רבה.

ואם בעל נפש אתה, הבה נעמיק יותר, ונצעד צעד אחד נוסף, בתורתו של רבי נחמן מברסלב האומר (ליקוטי מוהר"ן, תורה פט), כי "כל מה שחסר לאדם הן ברוחני והן בגשמי החסרון הוא בהשכינה", כלומר, אם חסר לך משהו, לא לך בלבד חסר, אלא שזה מסמן חיסרון כביכול שיש לשכינה הקדושה הנמצאת עמנו בגלות ומתייסרת בה. "אך" – מזדהה רבי נחמן עם האדם הסובל – "כשיידע זאת, שהחיסרון הוא למעלה ולמטה בוודאי יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבוד השם יתברך בשמחה". העובדה שהחסר הוא לא רק בך, אלא עיקרה למעלה ממך, אמורה רק להגדיל את התסכול. אלא שדווקא כאן טמונה התשובה המרגיעה – "לכך צריך להשיב לעצמו, מה אני ומה חיי כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו, וכי יש כבוד גדול מזה", כלומר, האדם אשר לו חסר חיסרון כלשהו, שואל לדעת מדוע דווקא אליו באו כל הקשיים וניסיונות הללו, וכפי שכתבת: "איך יכול להיות שהקב"ה נותן לגוי להתחתן, לעבוד, למצוא בית ועיסוק ואולי אפילו להנות מהעולם הזה ואני שאני יהודי, מהעם הנבחר, בנו של ה' יתברך (אני יתום מאב מגיל שנה) לי הקב"ה לא מביא כלום בחיים שלי". התשובה לכך, כי דווקא בך – בנו אהובו ומחמד לבו – בחר המלך לספר את החסרונות שלו, בך הוא בוטח, עליך הוא סומך, כי תדע להקשיב לו כביכול, ובעיקר להתמודד ולהשלים, בסופו של דבר, את החסר…

וכפי שמשורר דוד המלך ע"ה (תהלים צב, ו-ח): "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיך, אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת, בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" – מדוע אנו רואים רשע וטוב לו בעולם הזה – "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" – כי הרשע לא זכה להימנות על משתתפי המסע, הוא לא זכה שהמלך ישוחח עמו על החסרונות שלו, באשר סופו להישמד וכדברי רש"י "רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים", ואין מקומו בין מתקני העולם במלכות שד"י, ואילו היהודי המבקש לעבוד את ה', הוא זה שזוכה לכך…

ומסיים רבי נחמן בדבריו משובבי הנפש, כי אם כך יחשוב האדם הסובל הרי ש"מתוך כך בא לשמחה גדולה" – עצם המחשבה העשירה הזאת פותחת את הצינורות ומרחיבה את שערי המוח – "ונתחדשו המוחין שלו" – כלומר, שמעתה תוכל מחשבתו לייצר פתרונות, איך להתמודד ולהאיר מתוך החשיכה…

דווקא המצוקה בה אתה נמצא, וכפי שאתה מתאר: "שום דבר לא הולך לי בחיים, לא זוגיות, לא פרנסה, לא עיסוק ולא חברים" – אולי מעידה על נשמה גבוהה הפועמת בקרבך, הקרובה מאד למלך, ולכן דווקא לה מרגיש המלך טוב לספר לה על החסרונות והקשיים כביכול שלמעלה. ומי יודע אם הוטלה עליך שליחות מיוחדת ליישם אותה בעולם הזה, כיונה הנביא שנשלח לעורר את אנשי נינווה בתשובה, ודווקא מתוך הצרה יכול היה לצאת וליישם את המוטל עליו. הרי בעצמך כתבת כי הנך "בסך הכל אדם טוב, תמיד משתדל לא לפגוע באיש, לעשות חסד ולהגדיל טוב בעולם", ומי יודע אם דווקא לאחר שתעבור בשלום את המסע העצום שאתה עובר בתקופה זו, תדע בעתיד לסייע גם לאחרים שייקלעו חלילה למבואות אפלות שכאלה.

אכתוב לך סיפור, אותו שמעתי מפי חוקר-שואה מפורסם.

היה זה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, אשר רבים חללים הפילה, ר"ל. היחידה לזיהוי חללים בצה"ל קיבלה פקודה לעמוד הכן לקראת בואה של משאית הבאה משדה הקרב, מלאה בגופות שעליהם לזהות אותם…

הם עמדו בחיל ורעדה, לראשונה מאז נתמנו ליחידה זו, עליהם לבצע את הזיהוי המזעזע. לאחר המתנה ממושכת הופיעה המשאית, הם ראו את הנהג לוחץ על הכפתור לפתיחת המטען, ובורח על נפשו…

המסך הורד, ורובם של אנשי היחידה התעלפו או שברחו לנפשם, הם לא היו מסוגלים לעמוד בריח המבאיש והנורא, בוודאי שלא יכלו להישיר את עיניהם למחזה הגופות השסועות. רק איש אחד מהם נותר על עמדו. היה זה ניצול שואה, שבימים ההם, ימי החורבן הנורא, הוא התמנה לצערו הרב על יחידת ה'זונדר-קומנדו', עליהם הופקד לטפל בקורבנות שהוצאו מתאי הגזים, עבודת-כפיה מזעזעת ומחרידה. בכל לילה הוא בכה להקב"ה ושאל: "למה דווקא אני נבחרתי ליחידה נוראה זו?!", הוא הרגיש שטוב מותו מחיים שכאלה.

כעת, כשהוא עמד בגפו מול עשרות הגופות של חללי צה"ל, ועליו הוטל לזהות ולטפל בהן, בעוד כל חבריו ליחידה נמלטו על נפשם, הוא אמר לעצמו: "מי יודע אם לעת כזאת הגעתי ליחידה ההיא בימים ההם"…

אכן זה סיפור קיצוני לעומת הסיפור שלך, אולם תוכל לקחת מכאן כיוון חשיבה על התלאות אשר מצאו אותך בדרך העולה בית-קל, מי יודע אם יום אחד תוכל אתה, ורק אתה, לטפל בנפשות אומללות כאלה שירגישו כפי שאתה מרגיש עכשיו.

תחשוב על זה…

ולמעשה:

מדבריך נראה כי כבר עשית רבות למען ישועתך, הן בטיפול והן בתפילה, וכפי שאתה כותב: "שנים אני דואג לנפש שלי ומשקיע בטיפול, תמיכה הכוונה ומודעות עצמית", ובהמשך: "אני באמת רוצה, מתפלל ומייחל שנים שהקבה יאיר לי את החיים".

ובכן, חשוב מאד שתמשיך, ואולי ביתר שאת וביתר עוז, להתייעץ עם אנשי מקצוע, שברוך ה' לא חסרים כיום בעולמנו. האמת שחסרים לי פרטים רבים בכדי שאוכל להצביע ולומר היכן עליך לשנות את הטיפול או כל דבר אחר, יתכן שאם תפנה אלי או למערכת 'אקשיבה' בכלל, ותפרט יותר במה דברים אמורים, נוכל לעזור לך בעז"ה, לבדוק מה עומד מאחורי כל אותם קשיים, אני מבין שמגיל שנה עברו עליך חיים קשים של יתמות, אולי נוכל להפנות אותך למומחים ואנשי מקצוע נבחרים, שיאבחנו היטב את מצבך ובעזרת ה' יעזרו לך לצאת מאפילה לאורה, על ידי ליווי מקצועי טוב ואולי גם על ידי פעילות חברתית, שאמורה לסייע לך המון.

בכל מקרה, חשוב שלא תתייאש, ותמשיך להתפלל ולדבר אל ה' האב הרחמן, ולשפוך בפניו את כל השאלות הקשות, כי הוא אוהב אותך, ומדבר אליך – דרך הקשיים עצמם, ויהי רצון שתתקיים בך מאמר הכתוב "ממצוקותיהם יושיעם" – כפי שפירש הבעל-שם-טוב שמתוך המצוקה תבוא הישועה, ותזכה לחיים טובים מאושרים, דשנים ורעננים…

בהצלחה רבה

משה

[email protected]