בס"ד

שלום שלמה!

ראשית, ראויה מאד להערכה העובדה שאתה חוקר ושואל ולא מקבל את הדברים כמובנים מאליהם. לא קל למי שגדל בתרבות אחת לקום ולשאול שאלות על שונותה של תרבותו מהתרבות האחרת, והעובדה שהנך חוקר ומעמיק מראה על הרצינות והאחריות שאתה מגלה בנושא זה, ומן הסתם גם בנושאים נוספים הקשורים לחייך.

אין הרבה נושאים בחברה החרדית שהסברם מורכב ופרובלמטי, כמו היחס לימי הזיכרון והעצמאות החלים בימים אלו. מצד אחד החברה החרדית שמה לה למטרה לקרב ולדאוג לכל יהודי באשר הוא. במסגרתה פועלים ארגוני חסד וצדקה יותר מכל חברה אחרת והדאגה לזולת נמצאת לפחות באופן פורמלי, בראש מעייניה. והנה דווקא בנושא זה, כשעם ישראל באקט סמלי של עמידה בצפירה מתאחד בהמוניו עם זכר הנספים בשואה והנופלים במערכות ישראל, דווקא שם החרדים פורשים מן הציבור ומסרבים להיות חלק מהכלל. הכאב הטראומתי של השואה עדיין מחלחל בכל שדרות העם היהודי, ודווקא החרדים שהיו אמורים להיות בראש הכואבים, מתנכרים לדרך הזיכרון, כשלי לפחות לא ידוע על דרך זיכרון אלטרנטיבית שמונהגת (למעט "יום הקדיש הכללי" שנקבע לעשרה בטבת, בו אבלים ואומרים קדיש על חללי השואה שיום פטירתם לא נודע, אך מעבר לכך שיום זה נקבע דווקא על ידי הרבנות הראשית, לא ידוע לי שקהילות חרדיות מאמצות אותו אל קרבן ומנחילות ביום זה את זכר השואה לתלמידיהם).

היו מי שרצו לתת לכך הסבר של "חוקות הגויים". הטענה הייתה כי עמידת דום לזיכרון מקובלת בעולם המערבי ואינה דרכה של היהדות, הזוכרת בתפילות ולימוד לעילוי נשמת הנופלים. מעבר לכך שלטענה זו קשה למצוא בסיס עובדתי, שכן מדינת ישראל היא היחידה בעולם הנוהגת ימי זיכרון ציבוריים כגון אלו, הרי שאם היא הייתה נכונה היינו צריכים כולנו להתכנס בימי הזיכרון ללימודים משותפים לעילוי נשמתם של הנופלים והנספים, וזה כידוע אינו קורה. בשאלתך אף הזכרת כי לצערך איננו טורחים לומר "מי שבירך" לשלומם של החיילים החיים ולא הזכרת נשמות לעילוי נשמת הנפטרים, כך שככל הנראה חוקות הגויים הינו רק תירוץ.

תלמידיהם של מנהיגים שונים בעולם החרדי ובפרט של הרב שך זצ"ל, בוודאי זוכרים כי הנרטיב של השואה עבר בדבריהם כחוט השני. לא רק שהם לא התעלמו מן השואה, אלא שהם השתמשו בה בכל הזדמנות כדי לחזק את התפיסה שעלינו לחזק את התורה ואת לומדיה, ורק זה עתיד למנוע שואה נוספת. עובדה זו רק מחזקת את השאלה, מדוע זה לא בא לידי ביטוי בפעילות זיכרון חינוכיות אקטיביות? החברה החרדית אף שלא דגלה ברעיון הציונות ותפשה את הקמת מדינת ישראל כדבר רע, הרי שהיא מעורה עד צוואר בהוויי הישראלי ומשתתפת עם כלל הציבור בשמחה ובעצב העובר עלינו בארץ הזאת. ושוב עולה השאלה: מדוע איננו משתתפים בזיכרון לחללי מערכות ישראל? גם אם איננו אוהדים את ערכיה של המדינה ושל מנהיגיה, אין חולק כי חיילים אלו חירפו את נפשם למען נוכל להמשיך לחיות כאן את חיינו בשלום ובשלווה. ידועים דברי הגרש"ז אוירבך זצ"ל, כאשר תלמיד בא וביקש ממנו רשות לנסוע להתפלל על קברי צדיקים בצפון, הצביע לכיוון הר הרצל ואמר לו "כאן קבורים צדיקים יותר מכל מקום אחר", שכן החיילים הקבורים שם מתו כולם על קידוש השם, מעלה שאין גדולה הימנה. ואם כן, מדוע איננו משתתפים בזיכרון המאחד חלקים כה רבים באוכלוסיית מדינת ישראל???

לעניות דעתי אחת התשובות היא – שהרצון להקים עולם תורה דרש התבדלות ופרישה מהכלל. כשהוקמה מדינת ישראל, היא הוקמה על יסוד החזון הציוני שחלם על פיתוח "הישראלי החדש", אדם חילוני, חסון, הלוקח את גורלו בידיו ומגן על עצמו. הדת הייתה לצנינים בעיני מקימי המדינה והם קיוו כי תוך דור אחד ייעלמו לחלוטין נושאי דגל התורה. גדולי הדור באותה תקופה הבינו כי אם לא ייעשו מעשה דרסטי, לא יישאר מתורת ישראל שריד ופליט. לכן ניסו בכל דרך לבדל את עצמם מהמדינה ולהדגיש כי דרכה אינה דרכנו. ההתבדלות באה לידי ביטוי בלבוש נפרד (כובע וחליפה), אזורי מגורים נפרדים (ערים חרדיות), שפה נפרדת (אידיש) ואף מערכת חינוך נפרדת שאינה חלק ממשרד החינוך הישראלי. גדולי הדור בצפייתם למרחוק הבינו, שרק התבדלות מוחלטת, גם אם אינה מוצדקת במלואה, תוכל להקים כאן דור חדש של לומדי תורה ומקיימי מצוות, למרות ההתנגדות הרשמית של השלטונות.

ואכן החזון קם והיה למציאות. אפשר לומר שהוא אף הצליח מעל למשוער, וכיום מספר היהודים הדתיים והחרדים במדינת ישראל עומד להשתוות לאלו החילונים. חיי התורה והמצוות משגשגים, אך מדיניות ההפרדה וההתבדלות עדיין קיימת במלוא עוזה. דברים שבדור הקודם היו ברורים היום מעוררים שאלות ותמיהות. אם בעבר הלא-רחוק היה חשש כי השתתפות עם הקולקטיב בזיכרון יגרום לטמיעה והיעלמות, היום כבר ברור כי החברה החרדית גדולה ואיתנה דיה כדי לשמור על ערכיה ואורח חייה, גם תוך השתתפות וחיבורים עם כלל האוכלוסייה. בהקשר לכך חשוב לדעת, שזיכרון השואה הולך וחודר למערכת החינוך החרדית. רק לאחרונה הפיקה רשת "מעיין החינוך התורני" סדרת ספרי לימוד על השואה עם מוסד "יד ושם", ואלו כבר נמצאים בתוכנית הלימודים של הבנות ובקרוב גם אצל הבנים. יותר ויותר בתי כנסת קובעים לימוד לע"נ הנספים, כאשר אנו מדגישים כי דרך הזיכרון היהודית היא שונה, אך נוקטים בה כדי לזכור ולחנך.

חשוב לזכור כי בעיניים יהודיות דתיות, לזיכרון ערך חשוב מעבר להזדהות עם החללים והנספים. הזיכרון מחייב כל אחד מאיתנו להתנהג בדרך שלא תביא עלינו שוב את הקטסטרופה. כיהודים מאמינים אנו יודעים כי הנאצים ימ"ש ולהבדיל הערבים הנלחמים בנו, הינם רק המקל בידיו של הקב"ה כדי להכותנו, והמכות הללו באים לדרוש מאיתנו "שובו אלי ואשובה אליכם". לכן חשוב מאד לחזק את הזיכרון של השואה בתוכינו ובלבם של תלמידינו. לגבי יום הזיכרון זה מורכב יותר, כי כחברה שאינה מתגייסת לצבא מסיבות שונות, פעולות לזכר הנספים אמורים להיראות כאילו הם באים לחזק את אתוס הגיוס והמלחמה, הנוגע לעיתים בעוון "כוחי ועוצם ידי". אין לי ספק כי גם בנושא זה תימצא בעתיד הדרך לזכור בלי להזדהות, כי הזיכרון חשוב לנו כערבות הדדית, כאבן דרך וכמוסר השכל.

אכן כפי שכתבת, אנו מציינים יארצייטים ואזכרות לרוב, אך עדיין לא מציינים כראוי את ימי הזיכרון. גם אם לא היינו מציינים את הזיכרון בעמידה בצפירה אלא בלימוד משניות ותפילות, דיינו, אך גם זה עדיין אינו קורה בהמוניו. לא נותר אלא לקוות כי ככל שהחברה החרדית תלך ותתחזק, ומספר לומדי התורה וההולכים בדרכיה יגדל, נחוש פחות איום בחיבור לימים אלו, ונמצא את דרכנו דרך התורה, כדי לציין אותם ולחזק את הזיכרון בתוכנו.    

מעריך מאד את שאלתך ומזמין אותך להמשיך לבחון ולשאול.

דניאל

[email protected]