שלום וברכה

תודה על שאלתך, המנוסחת בבהירות וברהיטות, ונוגעת בנקודה חשובה מאד – שאלת השכר והעונש, בחירה חופשית, רצון ואונס, ועוד דברים.

האמונה בבחירה החופשית, כלומר שיש רשות ביד כל אדם להיות צדיק או רשע, אמנם אינה מופיעה בשלשה עשר עיקר האמונה שניסח הרמב"ם, אך היא נגזרת של העיקר האחד-עשר האומר: "אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך-שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו". שכר ועונש לא יתכנו ללא הטלת אחריות על האדם למעשיו, והאחריות היא תוצאה של בחירה – שהרי אם האדם אינו בוחר אין הוא אלא כלי ואמצעי טכני המבצע את הפעולה, ולא ניתן להטיל עליו אחריות.

ואכן, הרמב"ם מקדיש לענין זה של הבחירה פרק שלם בהלכות תשובה (פרק ה) , ואני מעתיק משפטים נבחרים ממנו: "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… אל יעבור במחשבתך שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן! אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות (=המידות), ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה… ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה…"

כפי שכותב שם הרמב"ם עצמו, אם לא היה כן, לא היה מקום לציווי או לשכר ועונש, "מה מקום היה לכל התורה כולה? באי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!"

דברים נחרצים אלו של הרמב"ם רק מעצימים את שאלתך, אם "דבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה" מה נעשה עם העובדה הברורה שהאדם הוא "תבנית נוף מולדתו", ודרך האדם היא כך, שהמשפחה, והסביבה, שלתוכה הוא גדל ובה הוא חי, משפיעה על דרך החיים שלו באופן כמעט מוחלט, כך שהאדם לא באמת בוחר בדרך שבה הוא חי?

בדורות האחרונים קיבלה השאלה הזאת ניסוח ידוע על ידי הרב דסלר, בספרו מכתב מאליהו (חלק א', עמוד 113). וכך הוא כותב:

"יש אשר יתחנך האדם להרבה מן הטוב עד שהוא בטוח בו מן היצה"ר, ונמצא שנקודת בחירתו היא בעניינים יותר גבוהים. למשל, מי שנתחנך בחינוך התורה בין צדיקים ואנשי מעשה, יועיל לו החינוך אשר נקודת בחירתו לא תהיה בעשיית עבירה במעשה או במניעת מצוה מעשית, אלא בדקות עבודת הלב והכונה. ויש אשר יתחנך בין רשעים, פחותים, וגנבים; אצלו לא תהיה בחירה כלל אם לגנוב או לחדול; ויתכן אשר נקודת בחירתו תהיה רק כשיזדמן לו לרצח נפש בעת שיתפס בגניבתו, ושם היא מלחמת יצריו, כי זוהי האמת אשר יבחין בה על פי יצר הטוב שלו במדרגתו, ובעצת יצרו הרע יתעלם ממנה. נמצא שאין החינוך משנה כלל בעצם ענין הבחירה, אלא רק את מקום נקודתה, וכל אדם משעת יצירתו ניתן בו הכח אשר יוכל להכיר האמת שידע, לפי ערכו, ולדבק בה ולא להתעלם ממנה אפילו בפני הדמיונות של חשבונות שקר".

הרב דסלר למעשה מצדיק את שאלתך, ועונה כי יתכן מאד שאותם מעשים נחשבים אצל אדם אחד כנעשים מתוך בחירה, ואצל השני לא, משום שהוא התחנך לכך והדבר הזה אצלו טבעי ומובן מאליו, ולא עולה על דעתו לעשות אחרת. הוא כותב מפורש כי אדם " אשר התחנך בין רשעים, פחותים, וגנבים – אצלו לא תהיה בחירה כלל אם לגנוב או לחדול, ויתכן אשר נקודת בחירתו תהיה רק כשיזדמן לו לרצח נפש בעת שיתפס בגניבתו".

אם נקח את דבריו כפשוטם עולה כי באמת ברוב הדוגמאות שנתת בשאלתך אין מקום לשכר ועונש, אלא אם כן האדם יתעלה מעל החינוך וההשפעה הסביבתית שקיבל, וחלילה להיפך אם ירד ממנו. מתוך שאלתך אני מבין שהנחת היסוד שלך שונה – את מבינה באופן פשוט שיש שכר ועונש גם למעשים הנחשבים טבעיים ומקובלים בתוך מערכת המושגים שבה חי האדם העושה אותם, ודברי הרב דסלר לא יעזרו לך בענין. אוסיף ואומר שגם לי קשה מאד לקבל את הרעיון שאין שכר ועונש על מה שהאדם מחונך אליו, ונראה לי שזו גם התפיסה המקובלת והפשוטה.

לאמתו של דבר כאשר מעמיקים בדברי הרב דסלר נראה שגם הוא לא התכוון לכך. הוא לא מדבר על אי-בחירה המובילה לחוסר אשמה ולחוסר יכולת לקבל אחריות, אלא הוא מדבר על קנין מיוחד בנפש הנעשה כאשר אדם בוחר בטוב (או להיפך, חס ושלום). קנין זה אינו נרכש אלא כאשר אדם נמצא בפרשת דרכים והוא בוחר ללכת בדרך מסוימת, ולא כאשר האדם נע במסלולו הטבעי; אבל שכר ועונש ודאי האדם מקבל גם על הדברים "הטבעיים" שהוא עושה. כך, שלמעשה נשארנו עם השאלה שלך: מדוע יש שכר ועונש על מעשים שאדם עושה אותם כתוצאה מהחינוך שאותו הוא קיבל, וכל אדם היה עושה זאת אילו היה מקבל את החינוך הזה.

חשוב לחדד נקודה נוספת והיא בנוגע לדברי הרמב"ם שפתחנו בהם – הרמב"ם לא מתמודד עם השאלה שלך, וממילא לא נותן לה מענה. הרמב"ם מתמודד עם שאלה אחרת לגמרי – האם הקב"ה נותן לאדם כח לעשות מה שברצונו, ואינו גוזר עליו לעשות כך או כך. כנגד זה כותב הרמב"ם בנחרצות "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להיות רשע הרשות בידו". השאלה שלך היא שונה לגמרי – גם אם הקב"ה נותן כח ביד האדם לעשות כל דבר, הרי הנסיבות שבהם הוא גדל מרחיקות ממנו את רוב האפשרויות. כלומר, הוא יכול לעשות הכל, אם הוא רוצה, אבל אין לו סיבה לרצות.

*

נניח לרגע לרמב"ם ולרב דסלר. ננסה לשאול את עצמנו. והכוונה ב"לשאול את עצמנו" היא כזאת: האם באמת אנו מוכנים לקבל את המסקנה שהשכר והעונש יהיו שוים בין רוב האנשים בעולם ללא תלות במעשים שלהם, משום שהמעשים הם לא תוצאה של אישיותם ושל בחירתם, אלא של החינוך והתכונות שהם נולדו וגדלו לתוכם? כלומר: האם יש כאן שאלה במובן הרגיל של המושג, המופנה כלפי גורם חיצוני מחוץ לשואל, או שמא השאלה מופנית כלפי השואל עצמו – איך אני מתמודד עם הסתירה בין הנחות היסוד שלי לבין ההגיון המוביל למסקנה שונה?

נעמיק יותר עם המהלך הזה. נרוקן את השאלה מהתוכן התיאולוגי שלה ונחליף את המינוחים של "שכר ועונש" במינוחים של אהבה ושנאה, הערכה ותיעוב; מונחים שכל כולם הם רגשות שמקורם בלב הסובייקט השואל ואינם מושגים "מבחוץ" כמו שכר ועונש. האם אנו יכולים להעלות על דעתו "נטרול" של כל הרגשות האלו בשם הרעיון שהכל תוצאה של סביבה, חינוך ותכונות? אני בטוח שלא, ואפשר גם לראות כך מתוך שאלתך: תוך כדי השאלה "אם אומרים שהטבע של הערבים הוא שהם רעים, אז השאלה מתעצמת, הם נולדו ככה! למה הם אשמים בזה?" את מוסיפה מיד בסוגריים "שלא ישמע לא נכון אני מאחלת לכל המחבלים שימותו וכמה שיותר מהר", כלומר, הרצון להעניש ולנקום ברעים אינו תלוי בשאלה שמנסה לברר את ההגיון שבדבר, אלא היא הנחת יסוד שאינה ניתנת לערעור. השאלה שלך היא האם ואיך ניתן לגשר על הפער בין הדברים.

אם כן, הדרך הנכונה בעיניי לברר את השאלה היא לשאול את עצמנו, מדוע אנו שופטים אנשים לטובה או לרעה ולא מתחשבים בעובדה שזה בעיקר השפעה מולדת או סביבתית? נראה שהתשובה היא שהמחשבה, ההגיונית לכאורה, שהשיפוט על האדם אמור להתנהל לפי מודל "נקי", כלומר מה היה עושה אותו אדם לולא היה גדל באופן כזה או אחר, המחשבה הזאת אינה חודרת לתוך מערכת ההנחות האינטואיטיביות שלנו. מערכת זו אינה מנסה להפשיט את האדם מהגורמים החיצוניים לו אלא רואה אותו כמות שהוא. היא לא מנסה לדמיין מודל של אדם "נקי" ולו משום שאין אדם כזה. מהותו של האדם היא שהוא גדל לתוך חינוך או גנים מסוימים ואין טעם לנסות ולחשוב מה היה אילו היה נולד באופן אחר – כי אז הוא היה אדם אחר.

אם נלך לפי הניסוח המצוין בשאלתך "מה באמת הוא שלנו ממש שאנחנו בנינו בעצמינו"? התשובה תהיה שלא תמיד זה הרבה מאד. לפעמים הקומה שהאדם בונה בתוכן על ידי עצמו היא חלק קטן מאד מבנין האישיות הכללי שלו, אבל זה לא אומר שזה לא "הוא". זה לא גורם חיצוני שנמצא מחוץ לאדם וכביכול מכריח אותו לעשות דברים, אלא חלק מהאישיות שלו עצמו, שהוא נולד וגדל לתוכו.

בדורות האחרונים הועצם מאד ערך האינדיבידואליות, והשאלה האם האדם בוחר את הבחירות העצמאיות שלו או של הקולקטיב אליו הוא משתייך. והאמת היא שהרעיון של בחירה אינדיבידואלית, ברובו הגדול הוא אשליה. ילד נולד לאב ואם ומיד הוא נתון לחינוכם ולהחלטות השונות שלהם בנוגע לעתידו. תינוק יהודי ממין זכר נכנס בברית בן שמנה ימים מבלי שהוא יישאל ומבלי שתינתן לו ההזדמנות לבחור. אפילו תינוק גוי שהוריו מחליטים לגייר אותו יש תוקף מסוים לגירות, עם אפשרות מסוימת להחלטה עצמאית. האב מצווה ללמד את בנו תורה מבלי להמתין שהבן יבקש ללמוד, וכך כל החינוך שלו. האדם אינו יצור אינדיבידואלי בטבעו, והחיפוש אחרי הבנן העצמי האישי והייחודי נידון פעמים רבות לכישלון.

*

אבל יש יוצא אחד מן הכלל:

בסוף מכתבך כתבת "השאלה היא כמובן בנוגע לכל האנשים כולל יהודים שלצערינו נולדו למשפחות לא שומרות תורה ומצוות, לחזור בתשובה זה דבר גדול מאוד ולא מובן מאליו בכלל. בן אדם שמת חילוני בעצם אשם במשהו? הרי שוב הוא התחנך לזה וגדל לזה".

בדברייך אלו כיוונת לדברי הרמב"ם הידועים (בין השאר בהלכות ממרים פרק ג): "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה… הרי זה בכלל האפיקורוסין… במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

הנה הרמב"ם כבר הניח את היסוד לשפיטה ה"אינדיבידואלית", שמפרידה בין האדם לבין הסביבה והחינוך שאליהם הוא גדל. הרמב"ם מטהר את בני הקראים מעוון משום "שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם", ומשווה זאת לתינוק יהודי שנשבה לבין הגוים, ולא זכה לחינוך יהודי מעולם, שודאי לא נאשים אותו על כך.

אם כן, הרמב"ם סותר את כל הבנין שבנינו לעיל, ומחזיר מהדלת הראשית את השאלה ששאלת – האם לא נכון לומר שרוב האנשים הולכים בדרך שבה הם התחנכו? מדוע הם נשפטים על כך? במה הם שונים מתינוק שנשבה, או מבני הקראים? ולהיפך – מדוע מגיע שכר למי שהולך בדרך שבה הוא התחנך?

נראה לומר כך: תינוק שנשבה הוא מקרה של אדם שנעקר מסביבת גידולו הטבעית לסביבת גידול נכרית, כפויה, לא טבעית. ההפרדה בינו ובין סביבת גידולו אינה בשם ערך אינדיבדואליסטי אלא אדרבה, מכח ההבנה כי סביבת גידולו של האדם היא כל כך טבעית עד שניתן לקבוע מהי סביבה טבעית ומהי סביבה מלאכותית. תינוק אמור לגדול אצל אביו ואמו, משפחתו המורחבת, הקהילה שאליה הם משתייכים, ועקירה שלו – גם אם היא נעשית בגיל קטן מאד ואף קודם הלידה – אינה טבעית ואינה מתקבעת כחלק מאישיותו של האדם הגדל בנסיבות כאלו. לעולם נראה אותו כאדם בודד הנתון בתוך סביבה שאינה חלק ממנו והוא אינו חלק ממנה.

הרמב"ם מרחיב זאת אף לבני הקראים משום שהרמב"ם רואה את סביבת הגידול הטבעית לא רק בדור המסוים שאליו נולד התינוק, באב ואם שילדו אותו, אלא בשרשים של האב והאם ובדורות הקודמים שלהם. הדור הראשון של הקראים, אומר הרמב"ם, גדל בתוך סביבה יהודית טובה והתנתק ממנה, ולכן הוא נשפט על כך, אבל הבנים, הנכדים ושאר הצאצאים, הם נותקו משרשיהם בעל כרחם, ונאלצו להשתייך לסביבה מלאכותית, ללא שרשים וללא בסיס נכון וטבעי, ודינם כדין תינוק שנשבה בין הגוים.

אם כן, לשאלתך, קיים פער גדול מאד בין יהודים טובים שבוחרים בטוב מכח החינוך שהם גדלו עליו, שהם מקבלים שכר על כך; וכמותם, להבדיל בין אור לחושך, ערבים רעים שבוחרים ברע מכח החינוך שהם גדלו עליו, שהם מקבלים עונש על כך – לבין יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, שהתחנכו על ברכי הכפירה והחילון – שהחינוך שהם גדלו עליו והסביבה הכפרנית שגדלו לתוכה הרי היא מנותקת משרשיה הטבעיים, ומחייבת את ההסתכלות האינדיבידואלית על האדם וממילא את השיפוט המיקל, הרואה בחינוך שקיבל כדבר הכפוי עליו מבחוץ ולא כדבר שהוא חלק ממנו.

יצחק ר.