שואלת יקרה, שלום וברכה!

מכתבך נגע ללבי. במילים קצרות היטבת לתאר תחושת אי-שוויון מצטברת, וכאבך ראוי לתשומת-לב ולתשובה המיישבת את הדעת. אני מקווה שהשורות הבאות תסייענה לך בסידור המחשבות, ואולי גם תיתנה פתח לתשובה כללית לשאלתך.

ראשית, עלינו להניח שבמבט יהודי ותורני אין שום מעלה או יתרון לאחד משני המינים, זכר או נקבה. האלוקים ברא את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אותם, ושניהם אהובים לפניו כאחד. מעמדו של אדם נקבע רק לפי מעשיו, וכמובן שאין למינו שום משמעות מעמדית.

הנחה פשוטה זו עולה מאין-ספור מקורות בדברי חכמינו, זכרם לברכה, ודי לנו אם נצטט את לשון מדרש “תנא דבי אליהו” (רבא, פרק ט): “ודבורה אשה נביאה אשת לפידות היא שופטה את ישראל בעת ההיא. וכי מה טיבה של דבורה, שהיא הייתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאה עליהם, והלא פנחס בן אלעזר היה בימים ההם?! מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין ישראל ובין עכו”ם, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה, הכל לפי המעשה שהוא עושה – כך רוח הקודש שורה עליו”. כלומר, מעמדו של אדם נקבע אך ורק על פי מעשיו. לא מינו, לא זהותו הלאומית ולא מעמדו החברתי קובעים את מעמדו לפני האלוקים, כי אם מעשיו בלבד.

זו הסיבה גם מדוע “ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ” (משנה בהוריות ג, ח). אמנם העם כולו מצווה לקדש את הכהנים ולכבדם, בשל העובדה שהם יועדו לשרת בבית ה’, אך יתירה מכך הוא מצווה לקדש ולכבד את מי שהגיע באופן אישי ובעבודה עצמית להישגים, גם אם ייחוסו המשפחתי הוא בתחתית הסולם החברתי.

בנוסף, אין כל ספק ששום אדם לא נברא כדי לשרת אדם אחר. אחת מאבני-הפינה בתורת המוסר של הפילוסוף עמנואל קאנט היא הקביעה ש”כל אדם הוא תכלית לעצמו”, כלומר: אין להגדיר שום אדם רק כאמצעי בעבור מטרה או אדם אחר, אלא כל אדם ואדם הוא תכלית בפני עצמה. למעשה, אלו דבריהם המפורשים של חכמינו במשנתם (סנהדרין ד, ה): “לפיכך לכל אחד ואחד לומר, בשבילי נברא העולם”. משמעות הדברים היא נפלאה: בעבור כל אחד ואחד מבני-האדם ראוי היה לברוא את העולם כולו, גם על כל בני-אנוש שבו.

אם עולה במחשבה שנבראה האשה לצורך בעלה, בה במידה נברא האיש לצורך אשתו. העולם כולו ראוי להיברא בעבור כל אחד ואחד מבני-האדם שבו, כאיש כאשה.

לסיכום, תפיסת-עולם הרואה הבדל במעמדם של נשים וגברים, או התופסת את אחד מן המינים כנועד לשרת את בני המין השני, מנוגדת לתפיסה התורנית הרואה את כל בני-האדם שווים ביסודם, ואינה מכירה אלא ביתרון מעשיו הטובים של אדם אחד על פני מעשי אחרים.

את צודקת מאוד בתיאורך את העובדה כי בנות הבית בדרך כלל מודעות יותר לחובות המשותפות של הבית, בעוד את הבנים שבחבורה צריך לעודד ולעורר בכל עת; כך דרכו של עולם, וזו נדרשת דווקא לשבחן של הבנות. עלינו להיזהר תמיד שלא להפוך את המצוי לרצוי. גם אם המציאות משקפת חוסר שוויון בחלוקת מטלות הבית, אין הדבר הופך לרצוי, וללא ספק בכל מארג חברתי אמורות המטלות המשותפות להתחלק בשווה בין כל הפרטים.

הלכות צניעות נוגעות אכן לגברים ולנשים כאחד, ועל פי ההלכה גם הגברים נדרשים להקפיד על כיסוי נאות של הגוף. אמנם בשיח החינוכי הרווח בימינו, מודגשת יותר חובת הנשים להקפיד על צניעותן, אך אין הדבר אמור להפחית מחובתם של הגברים לשמור על דיני צניעות. מבחינה הלכתית, ייתכן שצניעות לבושן של הנשים חמורה יותר, ואולי בשל כך היא נתבעת יותר, אך אין בכך כדי להצדיק זלזול או גמישות בחובת הצניעות המוטלת על גברים, וכמובן כמובן – אין בדרישות הצניעות של הנשים משום כל מגמה לדחוק את רגליהן או לצמצם את נוכחותן במרחב.

בכללה, צניעות היא דרישה ערכית חובקת-כל, החורגת הרבה מעבר לגבולות הלבוש. הנביא מיכה, בבואו לסכם בתמציתיות את ציפייתו של הא-ל מן האדם, העמיד את “הצנע לכת עם ה’ אלוקיך” כאחת משלוש הדרישות האלוקיות. כמובן שלא הייתה כוונתו לקוד-לבוש בלבד. סביר להניח שאם היינו נותנים לצניעות את מעמדה הראוי לה, כדרך-חיים של ענווה, הכנעה וכבוד לפני האלוקים, הייתה הדרישה לצניעות מכוונת אל נשים וגברים במידה שווה.

ברכת “שלא עשני אשה” משקפת את הודאתו של הגבר בכך שזכה במצוות יתירות. גם ברכתו “שלא עשני גוי” תהיה חסרת משמעות אם לא יוכיח בכל מעשיו ודרכיו כי אכן עדיף הוא על הגוי, בכך שהוא מקיים מצוות רבות יותר ועולמו הרוחני עשיר יותר. כלומר, ברכות אלו אינן הודאה על יתרון מובנה שזכה לו הגבר היהודי בן-החורין, כי אם ביטוי לחייו המעשיים העשירים יותר במצוות, אם הם אכן כאלו. בעולם שבו הנשים והגברים תהיינה שוות ערך בחובות הדתיות המוטלות עליהן, ברכת “שלא עשני אשה” תלך ותאבד את משמעותה.

כהיום, פטורן של נשים ממצוות רבות עודנו בתוקפו, ועל בסיס זה – ורק על בסיס זה – הגברים המקיימים מצוות רבות יותר מודים על כך בברכת “שלא עשני אשה”. באופן כללי ומבלי להיכנס לפרטי ההלכות, אשה יכולה לטעון על עצמה את חיובן של מצוות שההלכה היסודית פטרה אותן ממנה, ובכך להשוות את עולמה הדתי-המעשי לדרישות היסודיות של ההלכה מן הגברים. תהליך כזה מתרחש אמנם בימינו, אם כי באיטיות ובהדרגתיות, וקשה לדעת עתה את תוצאותיו. מכל מקום, שינוי בנוסח התפילה הוא צעד רב-משמעות שלביצועו נדרשת סמכות הלכתית עליונה.

מקורה של ברכת “שעשני כרצונו” מאוחר יותר מזמן תקנתן של שאר ברכות השחר, והיא הונהגה בפי נשות ישראל בתקופת הראשונים. ביסודה היא נועדה אכן לבטא תחושת השלמה ו’צידוק הדין’ של נשים המתפללות כגברים, אך מודעות להיקף המצומצם של חובותיהן הדתיות (רבי דוד אבודרהם בפירושו לתפילה). גם בעניין זה יש לדייק: אין בכך השלמה של האשה עם גורלה הכללי כאשה, דבר אשר אין בו משום כל נחיתות או פחיתות מעמדית, כאמור, כי אם על היותה מחויבת – בשל היותה אשה – במספר מצומצם יותר של מצוות, ותו לא. ברכה זו, כמו ברכת הגברים “שלא עשני אשה”, משקפת רק את שמחתו של עובד ה’ במצוות אלוקיו וחפצו לקיימן עוד ועוד.

ותמיד כדאי לזכור: נוסח התפילה הוא אמנם קבוע, אך הכוונות הנטענות בו מסורות ללב כל אחד ואחת. יכולה אשה שתברך “שעשני כרצונו” ובכוונת לבה היא תעמוד באושר ובחדוה לפני אלוקיה, נותנת תודה על ההזדמנות הנפלאה שניתנה לה להיות אשה, על האמון שנתן בה אלוקיה כי יכולה היא להיות אשה, על רצונו לבוראה כאשה ועל ציפייתו ממנה למלא את ייעודה כאשה. מעטים נוסחי-התפילה המאפשרים לבטא בהם כוונה אישית יפה כל כך.

אני תקווה שבין דבריי עלתה תשובה המיישבת את דעתך. על כל אדם, כאיש כאשה, לשמוח מאוד בגורל אשר הועיד לו אלוקיו, ולהבין ששום ממד או רכיב מגורל חייו של אדם אין בו כדי לשוות לו פחיתות או מעלה. מעשיו ישפילוהו ומעשיו ירוממוהו.

ברוב יקר,

יצחק ברוך

datshe@gmail.com