שלום ידידי,

אני קורא את מכתבך ואני חייב לציין שאני נפעם מהמודעות העצמית שלך, וגם מאיזו כתיבה משובחת, זורמת ומפורטת.

אז קודם כל — מזל טוב, ושתזכו לבניין עדי עד.

קראתי בעיון את מה שכתבת, ואני חושב שהנקודה הראשונה היא שאין לך ממה להיבהל מעצם זה שיש לך ספקות. חתונה היא החלטה גדולה מאוד, אולי ההחלטה הכי משמעותית בחיים. טבעי שאחרי האירוסין, כשפתאום מבינים יותר לעומק שזו החלטה של חיים שלמים, צצות מחשבות שלא היו באותה עוצמה קודם.

ראיתי פעם הסבר לתופעה  הזאת  מהרב דיאמנט, שהוא כותב שעד החתונה היינו עסוקים בלרצות להתארס, לעשות וורט, לשמוע מזל טוב, וכל מחשבה שעלתה ישר השתקנו ודחינו. עכשיו, אחרי שסגרת, כבר אין את המנגנון הזה של "צריך להגיע להחלטה", ואז פתאום כל מה  המחשבות שהשתקנו צצות

מתוך קריאת המכתב שלך עלו לי שתי נקודות מרכזיות שמטרידות אותך.

האחת היא הפער ביניכם — אופי, תרבות, תחומי עניין, עולם מושגים, אינטלקט.

והשנייה היא שאתה לא מרגיש "מולהב". אתה לא מרגיש את התחושה הזאת שעוטפת אותך, שאתה מרחף ושאתה פשוט לא מסוגל להרפות ממנה.

נתחיל בנקודה הראשונה — הפער ביניכם.

אתה רואה את הפער כחיסרון. אתה כותב שהבסיס שלכם מורכב מעולם ערכי משותף ומרגשות כלפיה, אבל יש פער גדול בתחומי העניין, באופי ובסגנון החיים.

בוא נצלול שנייה ונבדוק: האם פער בין בני זוג הוא בהכרח חסרון

תחשוב על בני זוג שהם דומים בכל תחום. שניהם עם אותם תחומי עניין, אותם תחביבים, אותו סגנון, אותה צורת חשיבה ואותו עולם מושגים. תנסה לראות איפה הם פוגשים אחד את השני. איפה יש סקרנות של בן זוג על בת זוגו, או להפך איפה יש התעניינות בעולם של השני ?

התשובה היא  מעט

משום  שכל אחד מכיר את העולם של השני. את החווית  של השני  הוא מכיר זאת מעצמו ואז  הוא פחות פוגש משהו חדש אצל השני.

אני חושב שרגע זוגי הוא רגע של מפגש. אתה פוגש את העולם שלה, את מי שהיא. וכמה שהעולם הזה שונה מהעולם שלך, הוא פותח בפניך משהו חדש. יש שם סקרנות, יש שם גילוי, יש שם מפגש בין שני אנשים.

אגב כתוב  בתורה "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". ולכאורה, אם היא "עזר" — למה "כנגדו"?

יש בזה הרבה פירושים, אבל אני רוצה להציע לך הסבר פשוט: "כנגדו" לא בהכרח במובן שהיא לעומתית אליו, אלא שהיא עומדת כנגדו — היא אדם בפני עצמו. היא לא אתה. היא שונה ממך. ודווקא משום כך מתרחש מפגש.

אחרת היא הייתה סתם שלוחה שלך — היא  אתה, רק בגרסה נשית.

ואת עצמך אתה כבר מכיר.

ותשוקה נולדת במקום שיש בו סקרנות ענין

לכן אנשים יכולים להיות שונים מאוד באופי, בתחביבים, בסגנון ובתרבות, ועדיין לבנות בית מצוין.  ולכן לפעמים דווקא השוני מאפשר לכל אחד להביא משהו אחר לתוך הבית.

ולגבי האינטלקט, אני חושב שאתה צריך לעשות כאן בירור קצת יותר עמוק.

אתה כותב שאתה טיפוס מאוד אינטלקטואלי אוהב הגהות ועיון  והיא חכמה כמו שאתה כותב שהיא מסיימת תואר אבל  לא מתנהגת כמו אישה משכילה, וזה מפריע לך.

אני לא רוצה לבטל את זה ולהגיד לך "עזוב, זה לא חשוב". זה חשוב לך מאוד, וצריך לקחת את זה ברצינות.

אבל בא תנסה לדייק לעצמך מה בדיוק חסר לך.

האם חסרה לך אישה חכמה, עמוקה, סקרנית, בעלת עולם פנימי, שאתה מעריך את צורת החשיבה שלה?

או שחסרה לך אישה שהיא כמוך — קוראת את אותם דברים, מתעניינת באותם נושאים, מתוכחת איתך על רעיון מחשבתי עד השעות הקטנות של הלילה

כי אלה לא אותם דברים.

יש הבדל גדול בן שותפה אינטלקטואלית,  מה שאנו מכנים חברותא  לבן אדם שאתה מעריך את השכל שלו ואת העולם הפנימי שלו

כי אלה לא בהכרח אותו דבר.

יכול להיות שהיא לעולם לא תהיה הטיפוס שיושב איתך ומתווכח שעתיים על רעיון שקראת בספר. ויכול להיות שזה באמת יחסר לך.

אבל יכול להיות גם שהיא חכמה מאוד, פשוט החכמה שלה מתבטאת אחרת. היא קולטת אנשים שאתה לא קולט אותם , יודעת להסתדר במצבים שאתה מסתבך בהם, יש לה אינטואיציה חברתית, יכולת ביצוע, יצירתיות, רגישות, אנרגיה ויכולת לראות דברים מזווית שאתה בכלל לא רואה.

מה שאומר שהיא חכמה ומוכשרת אבל היא מבטא את אינטלקט שלה ,  באופן אחר ממך

ובשני מילים אישה היא לא חברותא מהישיבה היא חכמה לא פחות מהחברותא בישיבה אבל היא מבטא זאת באופן אחר

ועכשיו לנקודה השנייה.

אני חושב שיש כאן הנחה מסוימת שאתה יוצא ממנה, ואולי דווקא היא גורמת לך להיות כל כך מוטרד.

אתה מניח שאתה אמור להרגיש מולהב. שאתה אמור להרגיש שאתה לא מרפה ממנה, שאתה כל הזמן רוצה להיות איתה, חושב עליה, מתגעגע אליה ומרגיש בפנים איזו סערה של רגשות.

ואז, כשאתה מגלה שזה לא בדיוק ככה, אתה מתחיל לשאול את עצמך: "מה זה אומר עליי? אולי אני לא באמת אוהב אותה? אולי עשיתי טעות? אולי אם הייתי בוחר נכון, הייתי מרגיש משהו הרבה יותר חזק?"

וכאן אני רוצה, ברשותך, לעצור רגע ולערער על עצם ההנחה.

מי אמר שאתה אמור להרגיש ככה עכשיו?

הרצון להרגיש התלהבות ואהבה הוא כמובן טבעי ונורמלי. אבל יכול להיות שאתה מצפה מהרגש להגיע לפני שהתשתית שמחזיקה אותו בכלל נבנתה.

בשידוכים, השלב הראשון הוא לא בהכרח להגיע מיד לאהבה גדולה. השלב הראשון הוא לבנות בסיס לבית.

הפגישות, ההיכרות, התקופה שלפני החתונה — כל אלה הם הזמן שבו שני אנשים מתחילים לבנות את התשתית שעליה אחר כך יכולה להיבנות אהבה עמוקה.

ואהבה כזאת היא לא רק משהו שקורה לך. היא גם משהו שאתה בונה.

יש לך עבודה לעשות עכשיו.

להתעניין באמת בעולמה. לא רק לשאול אותה שאלות כדי לבדוק אם היא מתאימה לך, אלא להתחיל להכיר אותה כאדם. זה אומר

לדבר.

להיפתח.

לצחוק.

לעבור חוויות.

לגלות אחד את השני.

לבנות אמון.

לבנות חברות.

ורק על בסיס הדברים האלה, האהבה יכולה לקבל עומק.

ולכן בתקופה הזאת יש לך עבודה.

לא עבודה של "איך אני גורם לעצמי להתאהב בה".

אלא עבודה הרבה יותר פשוטה ועמוקה:

איך אני מכיר אותה?

תתעניין בעולם שלה. באמת.

לא רק "מה עשית היום?" ולא רק שאלות של התאמה. תנסה להבין מי עומדת מולך. מה משמח אותה? מה מרגש אותה? מה חשוב לה בחיים? מה ֿ השאיפות שלה  ? מה עבר עליה? מה היא אוהבת? מה גורם לה להרגיש בטוחה? איך היא מסתכלת על זוגיות, על משפחה, על החיים?

וככל שאתה מכיר אותה יותר, תן גם לה להכיר אותך.

אל תפחד להביא את עצמך.

ספר לה מה עובר לך תשתף אותה בדברים שמעסיקים אותך. תספר לה על החלומות שלך, על הדברים שאתה רוצה לעשות על מה שמרגש אותך, על החוויות שעיצבו אותך.

כי אהבה נוצרת כששני אנשים מתחילים באמת להיפגש.

ובעזרת ה', אם יש בסיס של הערכה, חיבה, משיכה, מידות טובות

עולם ערכי משותף — יש הרבה מאוד מקום לכך שהקשר והאהבה ילכו ויעמיקו דווקא לאחר הנישואין, מתוך החיים המשותפים והבניין המשותף.

בתקוה להועיל

דוד ש.