בס"ד
שלום לך אברך יקר!
משאלתך אני שומע כאב גדול. לא רק על הפרנסה שאינה מצויה אלא בדוחק, אלא גם על רמיה רבת-שנים, כביכול "עבדו עליך" כשאמרו לך ללמוד תורה והקב"ה יעזור. שנים רבות השקעת את עצמך בלימוד התורה והיית סמוך ובטוח כי הקב"ה יתן לך די מחסורך, והנה בגילך טופחת המציאות על פניך, והנך עומד כיום בפני שוקת שבורה.
ראשית חשוב לזכור, שכיהודים מאמינים בני מאמינים אנו יודעים שתכלית האדם בעולמו, "להתענג על ה'" ולעשות מצוותיו ורצונו. ומה לנו גדול בעשיית רצונו כלימוד התורה, עליו נאמר ששקול כנגד כל המצוות (פאה א', א'), וכשעל לומדיה נאמר "עין לא ראתה אלוקים זולתך" (ישעיהו ס"ד, ג). על פי דבריהם של חכמינו זצ"ל ועל פי האמונה היהודית, לימוד התורה הוא הפעולה בעלת החשיבות הרבה בעבודת ה', והערך העליון אליו יכול יהודי להגיע.
בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, לימוד התורה איננו אתגר אינטלקטואלי נטו כפי הקיים במדעים ובתחומי דעת אחרים. אדם השקוע ראשו ורובו בלימוד התורה, עוסק בבנייה רוחנית-אישית של עצמו ומסייע להרחבת והעשרת עולמו הפנימי, תוך הפיכתו לאדם נעלה יותר. "תלמיד חכם" אינו רק אדם יודע ספר הבקי בכל מכמני התורה, זהו אינטלקטואל בעל מידות תרומיות, שאינו פוסק לעבוד ולשפר את עצמו והדבר מקרין על ערכיו ועל סביבתו.
לאור זאת נדמה לי שניתן לומר, כי במידה ואכן שנותיך כאברך עברו עליך בשקידה ובדבקות בתורה, אותן שנים רבות אותן הקדשת להיות "יושב אוהלים" ולהשתקע בלימוד תורה כאומנות ולא כלימוד אינטלקטואלי גרידא, הינן נכס אדיר שאיש לא יוכל לקחת ממך. בנית את עצמך, שכללת את עולמך הפנימי והערכי, גידלת על ברכי התורה את משפחתך והפכת לאדם נעלה וערכי יותר. שנים אלו לא בוזבזו לריק אלא להיפך, הן נוצלו באופן הטוב ביותר שיהודי יכול לנצל את חייו. בחירתך להישאר לשבת על ספסלי הכולל, הינה משאת נפשם של רבים שאינם מסוגלים לכך. שכרה של בחירה זו נמצא בעולם הבא, אך קרן גדולה מאד שמורה ללומד גם בעולם הזה.
דא עקא, חטא אבינו הראשון וגזר בורא העולם כי עול הפרנסה ירבץ על כתפינו. המן המקראי שוב אינו יורד לנו מן השמיים, והחיים המודרניים שעלותם הולכת וגדלה, דורשים מאיתנו להפסיק את "ההתענגות על ה'" לצורך הבאת טרף הביתה. יותר ויותר אנשים שבעבר יכלו להרשות לעצמם ללמוד שעות רבות ביום, מגלים כי ההכנסה אינה מספקת ועליהם לתת יד בפרנסת הבית, אך בעולם התעסוקה של ימינו ללא הכשרות אין פרנסה והדבר מעמיד אותם בפני שוקת שבורה.
הצורך לצאת לעבודה אינו מתבטא רק בקשיים כלכליים הדורשים מציאת תעסוקה כדי להביא אוכל הביתה, אלא גם בצורך למצוא אתגר ומשמעות בתחום התעסוקה. השעות הרבות בהן נדרש אדם המעוניין לפרנס את ביתו לבלות בעבודה, אינן מאפשרות לעבוד בנושא שאינו מעניין ומאתגר, בוודאי לא אצל אנשים ערכיים ואינטלקטואלים שבילו שנים רבות בלימודים מורכבים. מי שהיה אברך שנים רבות, אינו יכול להסתפק בעבודה טכנית חלקית ופשוטה. הוא זקוק לעבודה מאתגרת ומעניינת שתפעיל את חושיו האינטלקטואלים המחודדים, אותם פיתח במשך שנים.
זהו אתגר נוסף בעבור אלו שזכו שנים רבות להקדיש את חייהם ללימוד תורה, אך כעת לא יכולים להרשות לעצמם שנות הכשרה רבות. אין זה אומר ש"רימו" אותם כל השנים, אין זה אומר שהם בחרו בדרך הלא-נכונה, אדרבא, בחירתם בדרך הנכונה היא זו שזורעת בפניהם אתגרים נוספים. הקב"ה אינו מנסה אלא את אלו הקרובים אליו, ואותם הזוכים בכך גדול שכרם מנשוא, גם אם בפועל כעת נדרשים הם להתמודד עם ניסיון קשה של פרנסה.
עליך לזכור כי למצב הנוכחי אתה מגיע ממקום נעלה של "תלמיד חכם", שעבד על עצמו במשך שנים ורומם את אישיותו וערכיו. הקושי בפניו אתה עומד, איננו תוצר של "אי-יוצלחיות" או של העדר כשרון, הוא נוצר בשל מסירותך הרבה לערכים שהאמנת בהם וששיפרו את חייך, בעיקר הרוחניים, לעין ערוך משל אחרים שבחרו בחיים קלים ופשוטים יותר. גם אם מראש לא לקחת בחשבון שבשלב מסויים תעמוד בפני שוקת שבורה בנושא הפרנסה, אין הדבר מעיד על קוצר-רואי או טעות בניווט, אלא על מסירות גדולה ורצון עז לחיות באופן שאתה מאמין בו.
כיום קיימים פתרונות שונים למציאת תעסוקה, גם לאלו שמבוגרים בגילם וחסרי הכשרה קודמת. יותר ויותר תעודות מקצועיות מאפשרות למידה תוך זמן קצר יחסית וללא ניסיון קודם, וישנם ביניהם גם מקצועות מכניסים המפרנסים בכבוד. לכן אני מעריך כי תצליח למצוא פתרונות לאתגר, ולהגיע לפרנסה בכבוד תוך זמן קצר. אך דבר אחד חשוב שתזכור: את היתרון הגדול שצברת על פני אחרים איש לא יוכל לקחת ממך. גם אם בעבודה תחשב תחילה טירון וחסר ניסיון, הרי שבעולם הפנימי האמיתי אתה כמה דרגות מעל כולם. אתה הוא זה שדבקת בדרך בה האמנת והתמדת בה למרות הקשיים. אתה הוא זה שמוכן להשקיע את חייו בערכים רוחניים נעלים, גם אם פירוש הדבר חיסרון חומרי והסתפקות במועט. על כן בכל מקום אליו תגיע ובכל אתר בו תדרוך כף רגלך, יתרון זה יהיה בעזרך ובעז"ה תצליח בכל אשר תפנה.
בברכת הצלחה רבה ושבת שלום
דניאל
[email protected]
דלג לתוכן
4 תגובות
מאוד יפה מהמשיב ר' יצחק נ"י להניח שהשואל אכן בהיותו אברך העביר את ימיו בשקידה ובדבקות בתורה, אבל באמת על פי רוב מי שדבק בהתמדה ובהצבת יעדים ומטרה, אז בהמשך או שהוא יודע איך להמשיך לחיות בצמצום-כלכלי כאברך מתוך תחושת גאוה יחידה, או שהוא מוצא איזו שטעל'ה שמכניסה לפי כבודו, כך שעל פי רוב מצב המתואר לעיל קורה אצל אחד שלמד בגלל שכולם לומדים וכולם אומרים שלימוד התורה הוא הכי חשוב וכו', ללא הרגשה פנימית וללא הטמעת הדברים בהתמודדיות העתידיות שיהיו בחיי היום היום, אלא עם איזה חלום שבסוף הוא גם יהיה מליונר כצאנס על התמדתו, ואז בסוף בלא מסרקות של ברזל אלא בחלומות של כסף הוא מקשה עצמו לדעת "זו תורה וזו שכרה".
כמובן שאני לא כותב ספציפית לגבי השואל, ויתכן שהדברים לא רלוונטנים לגביו, מכל מקום אני חושב שמי שמוטרד איך הוא משמר את קניניו הרוחניים, קרי: ידיעת התורה, ה"הרגשים" שבחיי אברכות אמיתית, ההשקפה הנכונה על ארעיות העולם הזה. אז ההסתכלות שלו על המעבר לעולם העבודה, אף שמגיע איזה שלב כזה, מכל מקום היא אחרת לגמרי. ואיך שיהיה עדיף מאוחר מלא כלום, בודאי שכעת מי שעומד לפני מעבר כזה, צריך הוא לקבוע תוכנית עבודה, על איזה דברים הוא עובד לשמר, ואיזה דברים הוא אף מוסיף כחיפוי והגנה במצב החדש.
כמובן שגם לגבי הכנסה עצמה, אני יכול לכתוב מנסיוני, שעד לפני כשנה הייתי כאברך רגיל פלוס-מינוס, אך הגיע שלב שקיבלתי הצעת עריכה וכתיבת ספרים במכון תורנית, כך שהכנסתי היא באזור ה10,000 ש"ח, אבל באותה תקופה ממש אשתי תחי' קיבלה פריצת-דיסק ושאר מרעין בישין, שהיא הפחיתה בעבודה פלוס הרבה הוצאות רפואיות וכו', ולמעשה כמעט אנו במצב הקודם. אפשר להסתכל על זה כך, ואפשר להסתכל שהקב"ה הקדים תרופה למכה. איך שיהיה זה המצב, הקב"ה מנהל ת'ענינים ומי שמתמסר לא מפסיד, נקודה! עיין באריכות בקונטרסי "עין לא ראתה" המופצים מידי פעם בדוכני הספרים בבתי כנסיות.
מקוה שהועלתי ולא להיפך.
שלום עליכם
לכל אורך תקופת המקרא, גם שוכני אוהלים היו עוסקים במצוות חקלאיות ועבודות כפיים במקביל ללימוד ותפילה.
למה צריך להיווצר מצב אבסורד שכזה שיהודי טוב צריך לחיות בצער ובעצב על שאינו יכול לקיים עצמו ומשפחתו?!?
עליכם השלום!
אסור שיווצר מצב שבו יהודי טוב חי בעצב ובצער על שאינו יכול לקיים עצמו ומשפחתו,
אך באותה מידה אסור שיווצר מצב שבו יהודי טוב חי בעצב ובצער על כך שהקדיש את מיטב שנותיו לשבת באוהלה של תורה.
השאלה לא עסקה בהחלטה של לכתחילה האם לצאת לעבוד או לשבת וללמוד. שאלה כזו פותחת דיון אחר לחלוטין. כאן מדובר באדם שישב ולמד שנים רבות וכעת הוא חש שרימו אותו והוא "פספס" את אותם שנים. לכך התייחסה התשובה, המדברת בערך הרב והחשוב של מעשיו באותם שנים.
ולכן, הפתרון המלא הוא בבחינת "ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ כִּֽי־יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם׃". ואם יידע האדם לרבוץ באוהלה של תורה וגם לעזור בפרנסת המשפחה, ועל הדרך לשרת את עם ישראל בצבא/שירות לאומי, ובא לציון גואל. ולדבקים בעמדה כי "נמות ולא נתגייס", אזכיר את גדולי התנאים והאמוראים, פרשני התורה, המשנה והגמרא, שהיו בעלי מקצוע: חקלאים, רופאים, נפחים, מורים, יועצים ובעלי ממון וכו'.