שלום שואלת יקרה

יש משהו מרגש בשאלה שמגיעה מתוך עולם המעשה של 2020. אישה עובדת, יוצרת, מחוברת למעגלים שונים ומציבה סימן שאלה לגבי האופן בו נכון לנהוג כעובדת (וכרעיה) יהודיה. מעריכה!

השאלה התעוררה אצלך בעקבות הערותיו של בעלך, שמציב לפניך את המשוואה: את לא מזכירה שם שמיים בדיבורך= את במצב רוחני ירוד. אך הבה נבחן את הדברים בסדר כרונולוגי ואקווה שהמקום של כל אחד מכם יתבהר:

כשהיית בסביבה חרדית היה אך טבעי בעיניך להשיב לשאלת ‘מה נשמע’ ב’ברוך השם.’

אני משערת שזה השלב בו נמצא בעלך. שלב בו לא נדרשים לחשיבה מה המהות של אותו ברוך ה’ רוטיני, אלא פשוט אומרים אותו כי כך מקובל.

עם כניסתך לתחום עבודה עם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בהכרח וזו אינה הטרמינולוגיה המובנת מאליה עבורם, את מרגישה אי נוחות מאמירת ברוך ה’ ורואה אותה כמיותרת.

האמירה כי הימנעות מברוך ה’ מצביעה על מצב רוחני ירוד היא אמירה שקשה לי לקבל אותה. כלומר, הזכות והחובה בידייך לבחון את מצבך הרוחני ולתקן את הדרוש תיקון, אך ספציפית לגבי ברוך ה’- אי הנוחות שאת חשה היא אך שלב טבעי במעבר משפה הננקטת בחברה החרדית ומובנת מאליה בחברה זו, לבין דיבור עם אנשים מחוץ לחברה .

הייתי מציעה לך לחבר את אי הנוחות הזו עם סימן השאלה ששלחת הנה, ולראות באלו תהליך רציף אחד שמשמעותו עשיית דברים שעד כה היו מובנים מאליהם, מתוך בחינה מחודשת ומודעות למשמעות.

יש לך התנגדות כפולה לאמירת ברוך ה’: את לא רואה צורך לשתף אחרים באלמנטים אישיים (כלומר, באמונתך?) ולא נוח לך עם ההתבטאות שמקטלגת אותך כשייכת לחברה חרדית.

אין חובה הלכתית לענות לשאלת מה נשמע בתשובת ברוך השם.

יש משמעות לאמירת ברוך השם.

היא מביעה אמונה, שכן היא גורמת לנו להזכיר באופן תדיר את השם, ומביעה את היותנו חלק מחברת עובדי השם, שכן זו צורת ההתבטאות המקובלת בחברה זו.

לעניות דעתי זוהי אכן הכרזה כלפי הפרטנר שלנו לשיחה, כזו ש”מפיצה את הבשורה”, אבל לא פחות מכך כלפי עצמנו, סוג של מנגנון שבמצבו האידיאלי מבטיח אנטי חלודה בגלגלי היהדות- חרדיות שלנו (כרכתי את שתיהן בגלל שתי המשמעויות שמצאתי לאמירה.) השגרה הרוטינית של המנגנון הזה אינה אידיאלית, כמו כל מצוות אנשים מלומדה שמעקרת מאיתנו את הכוונה והמשמעות וממילא את ההשפעה הגלויה עלינו.

האם תרצי לראות בדילמה הקטנה הזו הזדמנות לבחינת דברים קטנים של שגרה במשקפיים של משמעות ויציקת תוכן?

זו עשויה להיות תפיסה שמרוממת אותך ולא משנה מי הפרטנר לשיחה. ושוב, אין כאן חובה, יש כאן מעלה. שאלת מה ראוי וזו בהחלט הנהגה שראוי לשקול אותה כראויה…

אגב לגמרי, ממה שאני חווה וגם שומעת מהסובבים, המענה ברוך ה’ לשאלת מה שלומך הוא נרחב מאוד ונפוץ גם אצל אלו שאינם יוצאים ובאים בשערי שטיבלאך או סמינרים…

לגבי החלק השני של שאלתך:

אני מאמינה שאת הגישה ההלכתית הפשוטה: להיות ענייניים ולשאול לשלום וכו’ כשהנימוס מחייב זאת, ללא ידידות, את מכירה.

יש גם שטחי אפור בתחום שההכוונה הנ”ל יכולה לעזור בהם אך לא באופן אחיד וחד משמעי . מה זו אובר נחמדות? מה זו שירותיות? לי אישית היה קל יותר אם היה ברשותי את המדריך הכתוב לכל הניואנסים הנדרשים בשיחה. אין לי.

לא בטוחה שיש הבדל בין טלפון לבין פנים אל פנים, מצד ההלכה. לא שאלתי פוסק.

הבחינה העצמית לאור ההכוונה ההלכתית, נדרשת בסיטואציה שלך. דווקא כי את לא בגישה של ‘אסור וזהו.’

אולי תאהבי כמו שאהבתי אני לקרוא על התמודדות שונה אך מאותו שדה, ותשובה מאירת עיניים של דבורה המשיבה, כאן:

https://akshiva.co.il/צניעות/צניעות-10/?sa=X&ved=2ahUKEwjK3KLjjaLnAhVE8aYKHXQTB3cQFjAFegQIBBAB

אני מציינת נקודה נוספת: אם הענין עולה מצד בעלך כדאי לשקול אותו גם זוגית ולא רק אישית. זה מפריע לו אז תראו למצוא מענה. גם אם את לא רואה צורך בשינוי אבל כלפי הזוגיות שלכם את מחויבת בהידברות והסברה. וזה יכול להיות הדדי. מה מפריע לו? ומה מפריע לך? מה קורה ביניכם כשמתבצעת שיחת עבודה שלך? מה אפשר לשפר רעיונית ותוכנית ומה פרקטית או כדרך ‘עוקפת מכשולים’?

שאי ברכה וראי שלום

שיהיה שם שמיים שגור על פיך ומתקדש על ידך בדיבור ובמעשה

בלימי

blimizo@gmail.com