שלום לך יקרה מאד!

הפניה של אמיצה, מליאת כאב ונוגעת ללב. לפי תיאורך, את חיה בתוך מציאות מורכבת. את עם הפרעה פוסט טראומטית, ועוד בני משפחה סובלים ואת מנסה כ"כ יפה לעזור לעצמך ולדאוג למשפחת אבל חוששת מאד מהשלכות שיכולות להיות לכך. את מרגישה שכולם סביבך במשפחה סובלים גם אבל מעדיפים לשחק כאילו הכל בסדר, וכאשר את מעזה באומץ לגעת או להציף הם נבהלים ומאשימים. ואת שכ"כ רוצה לעזור לעצמך, נבוכה מול המציאות והשאלה איך להתמודד איתה.

אני רוצה לחזק אותך על עצם הפניה של כי במצב בו יש בתוכך וסביבך "בלגן" גדול ומציאות כואבת שקצת קשה לדעת איך נכון להתייחס אליה, את פונה באומץ לבקש עזרה. יש כ"כ הרבה זירות, חזיתות ובלבול ובאמת קשה לדעת מה הקב"ה רוצה, מה מצופה ממך ובכלל.. למה יש לך כח עכשיו. אבל אני מאמינה שכאנשים בעלי בחירה חופשית אשר מצווים לבחור בחיים ובטוב, גם כשקשה. כל עוד יש לנו יכולת, הקב"ה רוצה שנשאל את עצמנו, מה ביכולתנו לעשות, איזה צעד הוא צעד של בחירה בחיים. ואז שננסה לענות לעצמנו. לפעמים התשובה תהיה קטנה ופשוטה אך מקדמת אותנו לעבר הצעד הבא של הבחירה בחיים וזה מה שה' רוצה מאיתנו. נראה לי שבמצב שלך הצעד שאת בחרת לעשות זה לפנות כאן ולבקש עיצה. ואני חושבת שזה מעשה ראוי להערכה והצעד הראשון ברצף של עוד צעדים רבים שיובילו לריפוי ושמחה בעז"ה.

אתייחס לקושי שלך עוד קצת ואז אתייחס לכיוונים המעשיים.

את מתארת מצב בו את ובני משפחתך בסבל גדול, לכל מי שמגיע לגיל ההתבגרות יש איזו הפרעה. בד"כ הפרעות כאלה מספרות על סבל ודרכים של הנפש להגן על עצמה ולברוח ממציאות שכנראה קשה לשאת אותה. אצלך יש פחד שאם תטפלי בעצמך משהו נורא ואיום יכול להתרחש (אבא שלך יעשה לך את "המוות" כדבריך, או המשפחה תתפרק) ואולי גם אצל בני משפחתך יש פחד סביב הנגיעה בכאב והטיפול ומה הם יכולים לגרור.

האמת שמאחורי ההעדפה להישאר במצב הקיים היא, שכל שינוי הוא אכן מעורר הרבה חרדות וחששות, ואנשים נוטים להעדיף את המצב הקיים עם כל החסרונות שלו על פני אפשרויות אחרות לא ידועות שיכולות להיות אולי קשות יותר, כי עכשיו לפחות מתמודדים עם המוכר.

העניין הוא, שכמו שזה נשמע ממך, המשפחה כבר עכשיו במצב מפורק. כולם בסבל גדול מבחינה נפשית, כל אחד ב"קצה של עצמו" וגם אם למראית עין הכל נראה עומד על מקומו, יש איזה פירוק פנימי שעם הזמן עלול להידרדר , להיות קשה לטיפול ולהיות מאיים פי כמה מכל טיפול או מענה שנראים כמאיימים. גם למראית עין יש השלכות להזנחה כי אחרי פרק זמן ארוך, יש החמרה בתסמינים פעמים רבות ברמה כזו שהסביבה לא יכולה לפספס.

דווקא האפשרות של שיתוף ומענה שכל כך מפחידה ויכולה אולי להביא לתוצאה שנראית כמו פירוק, יכולה ליצור ריפוי שבסופו של דבר יביא חיבור.

להשאיר את המצב כמו שהוא זה מתכון לפירוק מפחיד הרבה יותר מטיפול ומענים שלטווח ארוך יש סיכוי גדול הרבה יותר שיביאו לתיקון. אם המשפחה תתפרק ברמה כזו או אחרת לתקופה אבל בני הבית יקבלו מענה ויטפלו בעצמם יש סיכוי גדול יותר שיהיה להם לאן לחזור ומה לשקם מאשר אם לאט לאט כל אחד ישקע בתוך עצמו וסבלו הנפשי יחמיר והיכולת לקום משם תהיה קשה הרבה יותר.

ולכן אם את צועדת את הצעד של לפנות לעזרה את עושה חסד גדול עם בני משפחתך וגם אם ההשלכות הראשוניות יהיו מאיימות או יפתחו פצעים, התוצאה בהמשך תהיה כדאית.

ברמה הפרקטית, הפחד מפירוק הוא מובן, אבל במציאות משפחות לא מתפרקות כ"כ מהר. אם תבחרי ללכת לפסיכיאטר, גם אם הוא יאבחן פוסט-טראומה מורכבת הוא לא ירוץ לדווח אודות חשדות שיש לו סביב הגורמים למצב שלך. אלא אם את תבחרי לספר לו בצורה שלא תשאיר לו ברירה אחרת, ויהיה לך מה לספר (כך לפחות הפסיכיאטרים שאני מכירה, ובמהלך שנות עבודתי הפניתי עשרות נערות בגילך לפסיכיאטרים מסיבות שונות) אם הפסיכיאטר, או כל גורם אחר, כן ידווח לרווחה וכדו', נדיר מאד בעשור האחרון שהרווחה "מפרקת משפחה" זה לא מה שקורה. ולכן החשש מפירוק כמה שהוא מובן, הוא לא מאד סביר. הרווחה או גורמים מטפלים אחרים שם כדי לשקם ולרפא. רוב המשפחות שנראות כמפורקות (כשיש פרידה וכו') הדבר נעשה מתוך בחירה חופשית של צד אחד לפחות, ופעמים רבות הבחירה בפירוד כמה שהיא קשה, עדיפה פי כמה על ההזנחה של המצב או סבל גדול ומתמשך של כל בני המשפחה בגלל עדות לאלימות רגשית או פיזית.

לכן הצעד הבא אחרי הפניה שלך לכאן, הוא לחשוב איך את עוזרת לעצמך עוד? האם בפניה לפסיכיאטר כדי להקל על עצמך. האם היית רוצה דמות לשתף אותה במה שעובר עליך ועל משפחתך? האם כדאי שהדמות תיכנס לתמונה ותנסה לעזור? תתכנני רק את הצעד האחד והבא, שיצטרף עם הצעדים הבאים אחריו ויוביל לאור גדול בעז"ה.

וזו גדולה כי יש אולי את מי להאשים, ונח יותר "להתקרבן" ולהצביע על נסיבות חייך הקשות, ההורים, הפוסט-טראומה, וכך להסיר אחריות, אבל את לוקחת אחריות על חייך ומבינה שהצעדים הקטנים שלך היום, הם משמעותיים והרי גורל.

גם כלפי בני משפחתך שמביעים כ"כ הרבה חששות, בסתר ליבם הם משוועים לעזרה, ואני מאמינה שלא לחינם הקב"ה שם אותך במשפחתך- אמיצה ,רגישה ודואגת, כדי שאולי על ידך הם יעברו תהליך של ריפוי . ממך זה יתחיל. וזה מה שאלוקים רוצה ממך. מה שיכול להציל לא מה שמשמר את החורבן, אבל בצעדים קטנים, עם תמיכה לאורך כל הדרך. לאט אבל בעז"ה בטוח.

אם יש לך עוד שאלה, שיתוף, או בקשה, את מוזמנת לפנות.

בהצלחה רבה, מתפללת בשבילך.

חנה פ.