דלג לתוכן
שלום וברכה,
קודם ברצוני להודות על הפלטפורמה הנפלאה הזו. תודה לכם!
אני אישה בשנות ה30 לחיי, שבורה לרסיסים.
נשואה 6 שנים, עם 3 ילדים מתוקים.
חיי הנישואין שלנו ידעו עליות ומורדות.
אך תמיד הקשיים תמיד נסובו סביב אותו המקור,
אני לא מרגישה מספיק חשובה, רצויה ומוערכת עבור בעלי.
אני כל כך רוצה לחוש נאהבת! כל כך רוצה שאהיה במקום הראשון בעבורו!
אני כל כך כמהה לקשר, למשפחתיות לחום ואהבה
ובעלי בכלל לא מבין מה אני רוצה…אנחנו מדברים בשפות שונות.
לאחר ריב ומדון אני מתכנסת ומשתבללת בתוך עצמי. אני יכולה לשמור על שתיקה מוחלטת מולו גם מס' ימים טובים עד ש"עובר לי"…אני יודעת שגם דבר זה לא בדיוק מוסיף לעניין. אך אני נפגעת ממנו עמוקות ולא מסוגלת אפילו להביט לו בעיניים.
הקשיים עבורי באים לידי ביטוי בפן הזוגי והמשפחתי.
בפן הזוגי: אין כמעט מגע ביום יום דברים שכל כך מהותיים בעבורי. יש את מה שצריך ולא מעבר.
אין מחמאות, מילים טובות, אין זמן משותף אישי שלנו, יציאות משותפות, אין לנו דברים שאנחנו אוהבים לעשות יחד, ובעיקר אין רצון משותף לטפח ולהצמיח את הזוגיות.
אני מרגישה שרק אני "לוחצת" כל הזמן. שרק אני חפצה בזה כל הזמן. ואני מרגישה בדידות נוראית!
אנחנו כן מנהלים שיחות, בעיקר על הילדים, יש את הביחד הסופי.
אבל , מה עם זוגיות? האם זו מילה גסה?
בפיצוץ האחרון שהיה לנו בעלי טען שהרצונות שלי – בכלל לא מתאימים לציבור שלנו. אנחנו לא בשנה הראשונה, לא צריך לצאת (וגם אין לאן הכל פרוץ, והוא גם בכלל לא מתחבר לקונספט). כל ההסתכלות שלו על חיי הנישואין וחיי המשפחה כל כך שונים ואחרים ממני!
אני חפצה בזמן זוגי, במחוות רומנטיות, בהקדשת תשומת לב, בשיחות עמוקות.
ואילו הוא- בכלל לא רואה את זה כך. הערך העליון הוא לימוד תורה, וטו לא. כל השאר הוא בזבוז זמן. צריך לנצל את הזמן…
ואני מרגישה כל כך בודדה, כמהה לאהבה, כמהה למילים טובות, למבט חם. שאני אהיה בראש מעיניו.
אני מתוסכלת! החסך הוא אדיר! ועם כל יום שחולף, הרצון רק הולך וגובר.
בשנים הראשונות, "העברתי" אמרתי לעצמי שהוא לא מתחבר למגע, למחמאות, למחוות אבל הוא באמת בעל מקסים.
אבל ככל שחולפות השנים, הרצון בוער בי! אני רוצה, צריכה וזקוקה להרגיש אהובה! להרגיש חשובה!
אני אישה אינטליגנטית, נעימה ומטופחת. תמיד מקפידה להיראות במיטבי.
אני עושה ה כ ל בבית. מארגון הילדים בבוקר, הכנת הארוחות, קניות, איסוף בצהריים, זמן משחק, מקלחות, ארוחות ערב, נקיון כביסות . הכל! הוא עוזר כשצריך, לשטוף כלים או לזרוק את הפח. אבל מה עם הכרת הטוב? מה עם הערכה? פירגון?
למה אני צריכה להרגיש כל כך מושפלת? כל כך בודדה?
היה בינינו פיצוץ משמעותי, בחודש שעבר, ומאז אנחנו לא בנתק. שותקים הרבה, מדברים על מה שצריך, ומול הילדים מנסים להתנהל כרגיל. כשניסינו לדבר , ראינו כמה הפערים בינינו גדולים. כמה הרצונות והשאיפות של כל אחד נמצאים במקום אחר לחלוטין.
ומבחינה משפחתית: רק לאחר תחנונים הוא הואיל בטובו להגיע ולהיות יותר זמן בבית עם הילדים. (שעתיים ביום).
אני כל כך רוצה שניצור חוויות כמשפחה. נעשה יחדיו דברים משותפים. אבל אין רצון שלו לכך. הוא הסביר שיש זמנים מוגדרים לכל דבר – למשל: בין הזמנים או חול המועד, זה זמן משפחה. ניסיתי להסביר שצריך וחייב לתת לכך עוד מקום במהלך השנה, ולא לחכות רק לבין הזמנים…. אבל בעלי בשלו. יש לו לו"ז ברור. תפילה, עבודה, קצת זמן בבית, לימוד, תפילה וזהו. נגמר היום.
אני יודעת בבירור שאם לא היו ילדים חלילה, הסיפור הכל כך לא מתאים הזה היה מסתיים מזמן.
אך כך הוא רצון הבורא.
מה עליי לעשות? מרגישה מנותצת לשברים.
כל כך רוצה לקום וללכת,
אבל יש לי שלושה ילדים מתוקים, שחייבים אבא ואמא ביחד.
15 תגובות
אחות יקרה
הזדהתי עם השאלה שלך כיון שחויתי על עצמי את הלבד, חוסר היחס והתעניינות…
דווקא הלכנו לטיפול
והסברתי ממש טוב את מה שחסר ומה שכואב לי
אבל לא ממש עזר.
ה' עזר לי, והבנתי לעומק שאני לא צריכה לסמוך על נדיבים, גם לא על נדיבות לבו של בעלי, בשביל להרגיש טוב .
הבנתי לעומק את המשמעות של "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו (או יגמר לו המצב רוח אם תרצי…) …אשרי שא-ל יעקב בעזרו, שברו- על ה' אלוקיו"!
הקב"ה הוא זה שנותן לנו את השפע!
שפע מתבטא בבריאות, בילדים, ביחס טוב, הצלחות. ויש לו אינספור דרכים להעביר לנו את חסדיו.
לפעמים זה דרך בן הזוג, לפעמים לא.
אבל הוא רק שליח שלו. והרבה שלוחים למקום.
כשהסתכלתי על הדברים בצורה הזו משהו בתוכי נרגע. כבר לא נלחצתי מחוסר תשומת הלב ומה שחסר לי בקשר.
אם יש קרבה, סבבה. אם לא, אז לא.
העמקתי את הקשר לבורא ע" י תפילה ולימוד,
ב"ה זה נותן לי המון סיפוק ומנוחת נפש.
משתדלת להסתכל על הטוב שיש, ויש כ"כ הרבה!
מתפללת שיהיה שלום בית, הפעם ממקום של בניה ותיקון ורצון ה', לא מהזדקקות.
והקב"ה ברחמיו שומע ועוזר.
טעמי וראי כי טוב השם!
אני מקווה שיהיה לך קצת לעזר התשובה שלי…
ודרך אגב
אם בעלך הוא תורני, אולי כדאי לך למצוא איתו קשר דרך התורה, דרך לימוד משותף…
(אצלי זה בגדר חלום.. )
נכון נכון נכון!! אני מתלהבת שיש נשים כאלה חכמות 🙂
הלוואי שכולם יזכו להבין את מה שאת הבנת, כולל שואלת השאלה.
תשובה מקסימה של המשיבה!
תודה רבה על התשובה היפה ,מילותיך החכימו אותי.
מרגישה בדיוק כמוהה ,מרגישה שאני נשואה לכסף לא לבעל,אני לא מרגישה אהובה לא מקבלת מחמאות אל ה לעיתים רחוקות רק כשטוב וכשלא מתנתקים ימים ולילות,מרגישה שאני לא מוערכת שהכל יותר חשוב ממני,כשבא לו הוא מתקרב וכשלא אני פחות חשובה ,לא מחבק כמו פעם לא מנסה לעשות דברים כמו פעם מאז שהוא עובדת עם נשים אני מרגישה שזה לא אותו דבר,שהוא לא אותו אדם,הוא מלגלג לי מדיי פעם שאנחנו רבים כועס אם אני מזכירה לו שהייתי רוצה שיום אחד הוא יגיד שהוא לא מרגיש טוב וישאר איתי רק סתאם העיקר להיות ביחד,אני מרגישה לא טובה ושאני לא עושה מספיק טוב שאתה המירב שאני מפיקה הוא כאין וכאפס לעומתו,מרגישה ממש אומללה ובודדה
לילך יקרה, איזה מצב עגום וכאוב את מתארת! ליבי איתך. אני רוצה להזכיר לך שאת בת מלך, וראויה לחיים טובים ויפים, חיים של כבוד והערכה, חיים של אהבה וקירבה. כנראה שיידרש מסע, ואולי אפילו מסע ארוך, בדרך לחיים האלה, אבל מה שחשוב עכשיו זה שתחזיקי איתך את האמונה הזו, ושבכל מאודך תילחמי בקולו של הייאוש שאומר לך 'את אומללה ובודדה וכך גם תישארי עד סוף ימייך'. לא ולא, תזעקי מול הקול הזה שבתוכך. אני הולכת לפעול כדי שהמצב הזה ישתנה! אני אזוז מילימטר אחרי מילימטר, וגם אם זה ייקח עשר שנים אני לא אוותר על חיים טובים! אחרי שתהיי נחושה לשנות את המצב תתחילי לחפש כלים (ואולי זה יידרוש שאלה בפני עצמה באקשיבה:). הדבר החשוב ביותר הוא לזכור שאומללות היא לא גזירת שמים, ושהקב"ה מצפה שנחתור ללא הפסקה לשינוי ושיפור של חיינו, ונחליף את האבל והכאב בהשתדלות ותיקון.
אני חווה את מצבה של השואלת מהצד השני
מהצד של הגבר
שמחכה לקבל פעם אחת חיבוק ספונטני מלא רגש
כזה שמגיע מרגשות חיוביים שעולים על גדותיהם ונשפכים עליי.
ואין.
לא היה.
אולי גם לא יהיה.
קיבלתי פעם משהו אחד אחרי שבועיים של נתק, בלילה בו תכננתי לעבור לישון לבדי בסלון….
אחרי טיפול זוגי – שעזר קצת.
וטיפול רגשי שלה – שעזר קצת.
ואינספור ויכוחים שלא נגמרים,
שמחזירים אותנו לנקודת ההתחלה. מותשים יותר. ורחוקים יותר.
הבנתי שעליי להתנתק.
לנתק את הרצון והצורך העז שלי לחום ואהבה, לרגש ולמילה טובה.
ולהתמקד בעצמי.
לשים את עצמי בראש הרשימה.
להשקיע בי.
במה שטוב ונעים לי.
ואם היא תרצה – שתצטרף להצלחה.
ואם לא – כבר בחרתי במשפחה על פני הזוגיות.
העדפתי את טובת ילדיי על טובתי האישית.
(ובנימה ממש אישית, עברנו לדירה חדשה, אזור חדש, שכנים חדשים.
לקבל תחושה של התחלה חדשה.
ושוב – תרצה תצטרף אליי כבת זוג אוהבת.
לא תרצה – נהיה אבא ואמא נהדרים. ואהיה גבר פרטי מלא בחיים ואושר.
שפעם בכמה שבועות בוכה קצת)
וואו כל כך כואב. מרגישה בול אותו דבר!!
אבל אני באמת שואלת, למה? למה להשלים עם זה ולדאוג לעצמי
אולי להתגרש זה הפתרון?
נכון, משפחה זה ערך עליון. ויש גם ילדים.
אבל מה איתי? לא מגיע לי למצוא מישהו שבאמת יאהב אותי וירצה לתת לי חום ואהבה, ולא ירגיש שהוא עושה לי טובה פעם בחודש?
וגם אם לא אמצא, לפחות לא ארגיש את התחושות הקשות האלה של הניכור, הפגיעה. שאני לא יפה אולי.. ואני יודעת שזה לא נכון. אנשים מחמיאים לי! אבל למה בעלי לא רוצה אותי? למה? וזה ככה היה מהחתונה! כבר בערב הראשון של המקווה בוא לא רצה להיות איתי. ואני מבינה שזה קושי שלו עם עצמו אבל למה אני צריכה לסבול? למה לא להפרד וזהו?
קשה לי לכתוב את המילים האלה אבל די, אני מיואשת. וזה עוד אחרי שהייתי בטיפול רגשי שנה אחרי שטיפול זוגי של שנתיים לא עזר. אני עדיין צעירה. למה את כל חיי אני צריכה לבלות ליד מישהו שלא באמת רוצה אותי? שלא חושק בי באמת?
למה כל שבוע אני צריכה לבכות? למה?
החלום הכי גדול שלי לפני החתונה היה למצוא אהבה אמיתית. מישהו שאתן לו את כל הלב שלי. והוא יתן לי בחזרה.
אני נותנת ונותנת ומקבלת כלום בחזרה. רק כאב לב.
שלום חני,
את כותבת בכאב גדול שאת מרגישה 'בול אותו דבר', ומבעד למילים אני מבינה שאכן התחושות הקשות דומות, אבל לא בטוחה שהנסיבות זהות. לפעמים המצבים נראים ממש דומים, אבל הנפשות הפועלות שונות, ולכן גם הפתרונות יהיו שונים. עצם הבירור הזה הוא חשוב עבורך, כי ההזדהות עם הכאב מולידה בך סימני שאלה: האם התשובה שניתנה בשעתו לאותה פונה היא אכן התשובה שנכונה לי? יש לי תחושה שלאו דווקא.
מסכימה איתך שמשפחה זה ערך עליון, ומסכימה גם שלפעמים להתגרש זה הפתרון ואפילו המצווה. מסכימה שאת ראויה למישהו שיאהב אותך ומסכימה שלא נועדת לסבול. נכון שלא תמיד טיפול הוא הפתרון וברור שאת לא צריכה כל שבוע לבכות. עכשיו השאלה מה נכון עבורך.
סומכת עלייך שתמשיכי את הבירור הזה עד שתמצאי בתוכך את התשובה הנכונה, וייתכן שיעזור לך אם תפני לייעוץ (לאו דווקא טיפול זוגי) לגבי המסע האישי שלך. בכל מקרה מזכירה לך את החלום הגדול שלך לחיות באהבה, ומקווה בשבילך שלא תוותרי עליו לעולם.
לדעתי זאת אפשרות בהחלט רלוונטית להתגרש התורה לא דורשת ממך להקריב את בריאותך הנפשית למען כל. יש לנסות ראשית מקום לפניה לעזרה מקצועית דתית אבל מספיק אמיצה לומר גם הכרעות קשות. לתת לטיפול סיכוי ולנסות להניח תכבר בעבר אבל בהחלט יש מצבים שמותר ואף מצווה להתגרש" אין אדם דר עם נחש בכיפה אחת "וחו לא מזלזלת כהוא זה בערך הבית השלם מודעת שבכל בית יש התמודדויות אבל ריסוק נפשי וויתור על החיים זה לא בכלל מסירות
כתבת מדהים ,
לוקחת את העצה שלך למרות שהיא מאוד כואבת
אמשיך להיות אמא אך לא אישה
לצערי האהבה נגמרה ואין דרך להשיבה
אין מספיק חום אהבה התקדמות לצד שלי
והוא לא ישתנה אחרי כל השנים שאנחנו מכירים
מקווה למצוא את האהבה שלי בתפילות לבורא עולם.
שלום חופית יקרה,
אני מרגישה את העצב, האכזבה וההשלמה שבדברייך,
ויודעת כמה קשה לקבל כזו החלטה.
אז רציתי להציע לך לחשוב שוב על אהבה,
אבל לא כעל חלק מתקשורת אלא כעל אנרגיה שהלב שלך מייצר.
תנסי לראות את עצמך כאדם אוהב ואהוב,
למצוא את האהבה בתפילות,
אבל גם בפרח בר, קרן שמש, בגד חדש וחיוך של ילד.
למצוא אהבה בחיוך שאת בוחרת להעניק,
ובחיבוק שאת מחבקת את עצמך.
נכון שזה נפלא לקבל אהבה מאדם קרוב,
אבל כשזה לא קורה, חשוב שנדע לתת אהבה לעצמנו ולאחרים.
אין לי ספק שאת ראויה לאהבה, ושאת תמצאי דרך להתמלא בה ולהעניק אותה.
שלום יעקב,
הבחירה שלך לא מובנת מאליה, ולא לכל אחד היא מתאימה, אבל זו בחירה שראויה להערכה. אין לי ספק שהשקעת בה מחשבה רבה, ואתה מוכן לשלם מחיר עבור הערך שחשוב לך. אפשר לראות בכך ויתור על אהבה, אבל אם יורשה לי אמסגר את זה בדרך שונה: בחרת להיות אדם שמעניק אהבה. קודם כל לעצמך, ומתוך כך – לילדיך. הנתינה הזו היא לא תחליף לזוגיות אוהבת, אבל היא בהחלט יכולה למלא את ליבך, לטעון אותך בכוחות, ולהעניק משמעות לחייך.
כהשערה בלבד אני מעזה להעלות את הרעיון, שאולי מתישהו תמצא בליבך מקום של נתינה גם כלפי אישתך, למרות שכרגע זה לא הדדי. ייתכן שהנתינה הזו תרפא ותפתח משהו בליבה.
בכל מקרה נראה שכרגע אתה לא מחפש טיפול זוגי, אבל כן ממליצה לך לקבל ליווי אישי, כי הדרך שלך לא קלה, ותהיה זקוק למקום שבו תוכל לשתף בכאב, לבכות קצת, ולצאת מחוזק.
הי
כל כך מתחברת לתשובה רק לא מבינה את העניין שאם אני אמורה להראות לו שאני עסוקה בחיי העצמאים ולא חייבת אותו בשביל להנות ולהיות למה לקנות לו מתנות ומחוות טובות זה עדיין מראה לו שאולי אני רוצה שהוא יתייחס אלי בגלל המחוות
הי נועה,
את לא אמורה לעשות משהו כדי 'להראות לו שהיא עצמאית' אלא להיות באמת עצמאית. בתור אישה עצמאית ולא תלויה, את יכולה לבחור אם לטפח את הזוגיות שלך, אם להיות אדם מעניק ונותן ואם ליזום דברים משותפים. אישה יכולה ללמד את בעלה בעדינות, כשהיא מדגימה לו מה זה נתינה. אל תתני לבעלך כדי לקבל ממנו יחס תמורת המחווה, זו באמת לא נתינה. אבל אם את רוצה לבנות ולרפא את הקשר, את יכולה לבחור להיות בעמדה של נתינה כלפיו. זה עשוי לתת לך הרגשה טובה ואולי גם להכניס צבע חדש לדינמיקה שביניכם.
וואו. אני כל כך מסכימה איתך!! אין לך מושג כמה. זה בדיוק המחשבות שאוכלות לי את הראש יום יום
ומפתיע לראות כמה נשים באותו מצב כמוני. אז מה ,להישאר יחד בגלל הילדים להפסיד חצי חיים לחוות ניתוק ומריבות ואז להתגרש בגיל 60? למה. למה אנחנו לא ראויות לטוב? אני אישית חגגתי החודש יומולדת 34 אני מרגישה בשיא שלי ב'ה עבודה טובה . נראית טוב. מרגישה מבוזבזת מרגישה הפסד של החיים למה אני לא ראויה להרגיש אהבה ותשוקה. בכנות שואלת את עצמי את השאלות האלה. זה מאוד מפחיד להתגרש. וכואב לי על הילדים מאוד! כמובן שזה הפיתרון האחרון. אבל כואב לי גם על עצמי ורואים שזה אופי של בן אדם והוא לא ישתנה. זה או להסכים להיות אשה עצובה בודדה וממורמרת או לקחת את עצמי בידיים ולהחליט שמגיע לי טוב מגיע לי להרגיש אהבה להיות נאהבת בעולם הזה. הלואי שכולנו נזכה לזה.