בס”ד

שלום לך שואלת יקרה,

כל כך רציתי לשבת ולענות לך תשובה מיד כאשר קיבלתי את שאלתך, הבטחתי לעצמי שמחר בערב לאחר ההשכבה של הילדים לישון אשב ואכתוב, אך בערב התינוק שלי בכה והיה על הידיים כל הערב… ולמה אני מספרת לך את זה? כי אני חושבת שהפער הזה בין הרצון לעשות מעשים יפים ונאצלים (כמו לשבת בהתנדבות ולענות תשובה לאמא נבוכה המבקשת הדרכה?) לבין היומיום התובעני שלנו, הוא הבסיס של שאלתך.

בפרשת השבוע קראנו על בריאת האדם, האדם הוא יצור כלאיים: “עפר מן האדמה” מחד, ומאידך “וייפח באפיו נשמת חיים” – יש בנו חלק אלוק ממעל ממש. מצד אחד עלינו לתת ביטוי לאותה חלק אלוקי, להאיר איתו את חיינו הפרטיים ואת העולם כולו, עלינו להשקיע זמן בטיפוח הנשמה ובדאגה לה דרך תפילה, תורה, תיקון המידות, מצוות ומעשים טובים ומצד שני אנחנו חיים בגוף שגם הוא זקוק להזנה וטיפוח, השקעה והתמסרות, והאתגר הגדול שלנו כיהודים הוא להצליח להחזיק את הגם וגם, להשקיע לגמרי ברוחניות, ולהיות מחוברת לגמרי לעולם הגשמי.

אפשר לומר כי האפשרות לחיות את הגם וגם היא בשתי דרכים – האחת מבקשת מאיתנו להתעלות מעל החומר, לקדש אותו, לזכך אותו, לתת לו את המקום הראוי לו כחולף וארעי ותו לא, ולהשקיע זמן ואנרגיה, מחשבה ומשאבים דווקא בחלק העליון הרוחני. ובמילים אחרות: להעלות את הארץ אל השמיים.

הדרך השניה מציעה לנו להשתמש בכלי העולם הזה, להשקיע בהם שיוכל אור ה’ להאיר דרכם, שבחומריות הדברים תבוא לידי ביטוי הנוכחות האלוקית, לפעול את הפעולות הגשמיות באופו כזה שבו הן משקפות את רצון הבורא, את תכלית הבריאה, ובמילים אחרות: להוריד את השמיים אל הארץ.

בהכללה גסה, הדרך הראשונה הינה הדרך הזכרית – שדרכו לכבוש את יצרו ולהתגבר עליו, והדרך השניה היא הדרך הנקבית – שכל עבודתה היא עבודת הגוף.

אבל עכשיו ישנה בעיה – הדרך הגברית הינה דרך סלולה – ישנן שלוש תפילות ביום אליהן יוצא היהודי מביתו ומעיסוקיו ומפנה ליבו ומחשבותיו אל אביו שבשמיים, ישנם עוגנים בזמן של מצוות עשה המנתקים את האיש משקיעות בעולם החומר ומזכירים לו את התכלית, ותמיד תמיד ממתינה לו התורה הקדושה שיבוא וישקע בה ויחבר נפשו אל העולמות הרוחניים.

לעומת זאת, דרכה של אשה היא באוהל, דרך מוצנעת, אינדוודואלית, משתנה כמו הלבנה שעיתים מלאה ועיתים חסרה, תלויית הקשר וזמן, תלויית סיטואציה, קלה לנוע ממקום למקום, מחייבת גמישות, נדידה ושינוי.

לפני כמה שנים כתבתי עבודה על חילופי זכר ונקבה במקרא – דרכה גיליתי דבר מענין, בכל פעם שהתורה מתייחסת לנערה בתולה, הנערה כתובה “נער” אך מנוקדת “נערה” – ופרשנינו מסבירים כי רק ההתחברות לחלק המקודש של קיום יחסי אישות מביא לידי ביטוי לגמרי את הצדדים הנשיים באישיותנו, ובהיותנו נערות צדדים אלו נחבאים והצדיים הגלויים יותר הם אלו הזכריים. זאת אולי הסיבה לכך שדרך ההתעלות הרוחנית זכרית מושכת אותנו אליה בשעות הנעורים, אנו מתפללות בבית הכנסת ולומדות תורה, מקיימות מצוות בעקביות ומשקיעות זמן בתפילה – הדרך המופלאה הזאת מכניסה לחיינו אור רוחני גדול, ואנו טועמות טעמה של עבודת ה’.

אך מה מבלבל הוא המעבר הפתאומי אל חיי הזוגיות והאמהות בו אנו אמורות לפנות אל הדרך השניה, האישית, המותאמת לנו, לביתנו ולמשפחתנו. הנביא אומר: “הסולל בים דרך” – מי שהצליח אי פעם לעבור בים, לא השאיר אחריו שביל לבאים אחריו. וכן הדבר בים החיים – הדרכים אמורות להיסלל בכאן ועכשיו, בשטיפת הכלים, בקניית השמלה, בהחלפת הטיטול ובטיגון הבצל. והשאלה היא איך אני אמורה לחוש  לאחר שהתרגלתי לפידבק רוחני זכרי ? אני חושבת שכאם טמונהמלכודת. נשים רבות שהפנימו כי תפקידן הוא בבניית החיים, בשימורם וטיפוחם, דבקו בחומריות לשם חומריות, משם קלה הדרך לאבדן הקשר עם השמיים, והארץ הולכת ונסדקת, צמאה, יבשה, דחויה ונעלבת. לעומתן, נשים אחרות ממשיכות לדבוק בקודש, פותחות את ליבן בתפילה אישית, תוך כדי עשייה, או מתוך הסידור, מזכירות לעצמן דרך שיח חברות, התבודדות או לימוד את מטרת הימצאותן כאן בעולם, מחוברות אל החומר באהבה – בשל היותו כלי לאור, ולכן לא מוותרות בשום אופן על האור. שלא יכבה, הן מבקשות, ומוסיפות עוד ועוד כלים, לריבוי אור.

את מוזמנת לקחת את מפת הדרכים שהשתדלתי לשרטט עבורך ולמצוא בה קריאה להוריד את השמיים שכל כך היית שרויה בהם בשנים עברו, אל הארץ שאותה את חיה באינטנסיביות כזאת שלא מאפשרת לך מרחב נשימה. אל תחששי לאכזב את ה’ – ימינו פשוטה לקבל שבים, אך גם אל תנסי לרצות אותו בדברים שהנשמה שלך חשה שלא הם ממלאים אותה (אני כמובן מעודדת אותך להמשיך ולחזק את הרבים, אך זה לא במקום הזנה ומקום ומרחב לנשמה שלך), תני לנשמתך את המקום שלו היא זקוקה (בכוונת הלב! בתפילה. בדקה של הוויה) אל תאמיני לקול שאומר לך שהכל זה חוסר בזמן. יכול להיות שכאשר תספרי לנשמה שלך את הסיפור האמיתי – אני סוללת דרך ייחודית להשכין את ה’ בבית החד פעמי שלנו, שכמוהו לא היה וכמותו לא היה, היא תפסיק לאותת לך על צורך ברוחניות זכרית. אבל כדי שהיא תאמין לך, זה צריך להיות כנה, ושלך ואמיתי, אז אולי תגלי שאת לא כל כך רוצה לברוח אל השינה ושאר עיסוקים, כי נעים לך ונח במחיצת נשמתך, שמאירה בגופך ומודה לו על היותו נושא אותה ומביא אותה לידי ביטוי בכל כך הרבה אופנים.

שתזכי לכלים רחבים ומתוקנים ולאורות גדולים המאירים בהם.