שלום יקרה,

השאלה שלך עוברת דרך הרבה תשובות שצברת וענית לעצמך. את יודעת תיאוריות ויש לך שפה ומונחים מעולם הטיפול, חקרת את הרקע ואת אומרת בעצמך את הדברים הנכונים (“הכל מתחיל בי… התרגלתי מילדות לקבל הערכה רק כשהייתי ילדה טובה… אני צריכה ללמוד לראות את הטוב שבי…”). ועדיין את זועקת. את שבעה מהסברים ותיאוריות, עכשיו הלב שלך זועק, רוצה כבר להרגיש את הדבר הזה ולא מצליח.

ואולי כן מצליח אבל רק לחלקיקי שניה? אולי זה לא קורה באופן הדרגתי כמו מעבר בין לילה ליום, אלא בהבלחות קטנות וכמעט בלתי מורגשות?

אני שומעת בדברייך שני קולות: קול של ילדה כאובה שמבקשת להיות מוערכת, וקול של מבוגר שנוזף בה או מרצה לה ומלמד אותה איך נכון לחיות. נראה שאת מחפשת קול נוסף. קול שלא שופט או מסביר אלא מקבל.

מקבל את זה שכרגע את לא שם.

מקבל את זה שאת זקוקה להערכה.

מקבל את זה שלוקח לך זמן לשנות דפוס.

משם אפשר להתחיל לשאול שאלות אחרות:

מהו הטוב הקטן שיש בי ברגע זה?

איזה חלק יש בי שאותו אני כן יכולה להרשות לעצמי להעריך, לפחות עכשיו?

אולי זה הכנות, האומץ לפנות לעזרה, המודעות, הרצון לשנות, הדרך הקשה והמייסרת שכבר עברת.

כל אלה הם את באמת. זה שלך. רכשת את זה בדם ליבך.

השפה המנתחת והמסבירה (כמו זו שבה אני משתמשת עכשיו) כבר לא באמת תורמת לך. היא משומשת ושחוקה ומוכרת מדי. אז אולי השפה הנכונה עבורך היא שפה אחרת, שמורכבת ממילים קטנות ולא תמיד קשורות אחת לשניה. מילים של נחמה ועוצמה שאת יכולה למצוא בתוכך לשברירי שניה.

את יכולה להשתמש בשאלות במקום בתיאוריות. למשל:

מתי כן הרגשתי לרגע שאני טובה?

מה עשיתי היום שעליו אני יכולה לומר לעצמי ‘כל הכבוד’?

דברים קטנטנים.

את בטח תוכלי למצוא בקלות, אבל בטח גם תוכלי לבטל אותם בקלות: “כל אחד היה עושה כך במקומי… מה זה שווה אם אחר כך אני…” ועוד ועוד.

אבל זה לא משנה. את תוכלי לבחור בין שפה שמטפחת אותך לשפה שמקפחת אותך. שפה שמגדילה אותך או שפה שיורדת עלייך. תבדקי מה קורה כשאת מרשה לעצמך לשניה אחת להתפרע ולחשוב את המחשבות המוזרות האלה, המחשבות הטובות והמחזקות.

בעצם אני מכתירה אותך בזאת למטפלת של עצמך. צברת לך מספיק ידע ותיאוריות, הגיע הזמן שתעשי משהו טוב עבור הילדה הזו שאף פעם לא העריכו אותה בגלל מי שהיא.

הילדה הזו קצת גדולה עכשיו וקשה לראות אותה, אז את יכולה להתחבר לדמות שלה בצורה אחרת. תסתכלי על הילד שלך כשהוא ישן בשלווה אחרי מקלחת טובה. תלטפי את הפיג’מה הרכה שלו, תרגישי את התלתלים שלו (אולי יש לו דווקא שיער חלק? לא חשוב..), תעבירי יד עדינה על הלחי שלו. נכון שהוא נסיך אמיתי למרות כל השטויות שהוא עשה היום ויעשה מחר? הילדה שבך נראית בדיוק אותו דבר. תנסי לדבר אליו ואלייך לסירוגין. תלחשי לו שאת אוהבת אותו ותחשבי שאת אוהבת את הילד הזה שבך. תרגישי כמה הוא טוב ותיזכרי כמה את טובה.

אלה רגעים קדושים.

קדושים וקצרים.

קצרים אבל נצחיים.

הלב שלך יכול לייצר כל הזמן אהבה והערכה, ממש יש מאין. כשאת בוראת את האהבה הזו את נעשית שותפה למי שברא את העולם מתוך חסד ואהבה, ואת מתחברת למעיין אינסופי של אהבה שכל אחד יכול לבוא וללגום ממנו. גם את.

וכשאת מעניקה אהבה את יכולה לקחת לך רגע ולהעניק מהאהבה הזו גם לעצמך. תאהבי את עצמך על האהבה הזו שאת נותנת. תאהבי את הילד שלך והילד שבך לסירוגין, ואחר כך תחזרי להיות מי שהיית אתמול ושלשום. אבל אולי זה כבר לא יהיה אותו דבר בדיוק? אולי אי שם בפנים יהיה הזיכרון הזה של הרגע הטוב? ואולי הזיכרון הזה יפתה אותך לחזור ולהשתמש בשפת הטוב?

אני מזכירה לך שאת הילדה שלך, ומציעה לך לקחת את עצמך לידיים, לא במובן הנוזף והמוכיח של המילה אלא כפשוטו ממש. קחי את הילדה על הידיים, תקרבי אותה אל הלב שלך. תשירי לה שירי אהבה וחמלה, תכתבי לה מכתבים מחזקים, תלחשי לה מילים טובות.

כמו שכתבת בחכמה, הכאב לא יחלוף ביום אחד. אבל כאב הוא דבר שאפשר לשאת כשיש לו משמעות. ייתכן שהמשמעות של חייך היא בדיוק העניין הזה של ללמוד לאהוב את כל ילדיו של הבורא, כולל אותך. האם יש משמעות גדולה יותר לחיים, מאשר להיות אדם טוב ומיטיב? הילדים שלך זקוקים לכך שתראי אותם בעין טובה, והילדה הקטנה שבך מבקשת את אותו דבר.

מאחלת לך רגעים קטנים של טוב,

ברוריה