The Butterfly Button
לא מסוגלת לחיות בלי הערכה מאחרים ולא יכולה להעריך את עצמי

שאלה מקטגוריה:

אז אני מכירה את כל התאוריות שהכל מתחיל בהערכה עצמית ואם אני אראה את הטוב שבי גם אחרים יראו, תכלס כבר שנים שיש לי סוג של חרדה חברתית ברמה מסויימת, אני זוכרת איך כבר בילדות כשהייתי עם חברה פחדתי שלא יהיה לי על מה לדבר איתה…(!)
ו’מדהים’ שגם עכשיו עם בעלי זה ככה, (זוג עם שני ילדים כבר)
לפני החתונה הוא מאוד העריך אותי, כי מבחוץ יש לי כשרונות ואופי נעים מאוד ויכולות…
ואחרי שראה מקרוב כמה אני ‘מעריכה’ את עצמי לאט לאט זה ירד לו עד ש…..כלום. ואז אני נשברת עוד יותר מעד כמה לא מעריכים אותי, והמעגל קסמים הזה נהיה ‘קסום’ מרגע לרגע…

וזה ה’יופי’ בסיפור שלי, שהכל קורה מעצמי. אני בדכ לא נותנת שיכירו אותי טוב כי פוחדת שיגלו כמה אין מה להעריך בי, וכשכן מכירים אותי (מה לעשות, מתחתנים) אני משקפת כמה אני לא מעריכה את עצמי וכמה פוחדת שלא יעריכו אותי, מה שמוכיח את עצמו מהר מאודדדד. נביאה שכמוני

רוב הזמן חושבת מה חושבים עלי.
ברור לי שזה נובע מתלות בסביבה, ברור לי שהפתרון הוא לא איך יעריכו אותי אלא איך אני אעריך את עצמי, אבל נמאס לי קשה מאוד לחיות ככה כל החיים. בלתי אפשרי.
ניסיתי להסתכל בתוך הזלזול הפנימי שלי בעצמי, למה אני פוחדת שיחשבו עלי דברים לא טובים, וגיליתי שבאמת יש לי דברים לא טובים (כמו לכולם) ואני פוחדת שיגלו אותם,
זה סוג של פחד מהפחד
ופחד מול אנשים- אולי יראו שאני מתביישת, רועדת… שוב סוג של פחד מהפחד
זו לא חרדה חברתית שמונעת ממני ללכת למקומות (כן מונעת לדבר מול קהל)
העיקר זה ביום יום, מול הסביבה ומול בעלי ומול עצמי, רוב החיים שלי מונעים על ידי מה חושבים עלי.
זה אומר שהמשמעות של חיי לא אמתית. שהרצון הכי גדול שלי הוא הערכה וכשזה לא קורה אין לי משמעות אמתית בחיים.

וכשאני רגילה לחיות ככה מגיל קטן באמת קשה לי להעריך את עצמי, כי מה טוב בי? הרי רוב הדברים הטובים שאני עושה זה כדי שיחשבו עלי טוב. כן, זו האמת.
גם אם לא במודע.
אז מה טוב בי? כמה כשרונות שקיבלתי מה’? גם כשרונות ברוכים מאוד לא עוזרים כשאדם לא מעריך את עצמו
כמובן שיש בי ערך לא תלוי בכלום, כי ה’ ברא אותי ואני טובה כמו שאני. רק שזה עדיין בבחינת סיסמאות אצלי ולא ברגש. אולי יום יבוא ואעריך את הערך העצום שיש בי בלי קשר לאף אחד. תכלס זה לא קורה

בקיצור
לא מסוגלת לחיות בלי הערכה מאחרים, בעיקר בזוגיות
ולא יכולה להעריך את עצמי
פרדוקס שהפתרון שלו הוא בטח לא ברגע אחד, כי אני כן עובדת על עצמי והלכתי כמה פעמים לטיפול
רק שהדרך הזאת, הזמן הזה שלא מעריכים אותי ואני צריכה להעריך את עצמי וזה לא קורה זה נורא. הגעתי למקומות שלא חלמתי שאגיע אליהם, למרות שזה מאוד הגיוני במחשבה שניה.

מגיל קטן העריכו אותי רק על זה שהייתי ילדה טובה שעשתה מה שרוצים ממנה
אז איך עוד אני יכולה להעריך את עצמי?
להיות רק ילדה טובה כבר לא עוזר לי, ובאמת אני כבר לא רוצה להיות ככ ילדה טובה. לא בא לי. בא לי לעשות ‘דווקא’ בא לי שיאהבו אותי ‘ככה’. אבל בגיל מבוגר כבר אי אפשר להשלים מבחוץ אהבה בלי תנאים שלא קיבלתי בילדות.

ואף אחד תכלס לא באמת קושר קשר פנימי ומעריך עם ילדה שמנסה לרצות את כולם

מקווה שהובנתי,
אני לא מצפה למילים של חיזוק, פסיכולוגיה וכו’ (אני מכירה תיאוריות ושיטות)

אני אשמח לכיוון חשיבתי חדש שלא הבאתי פה. או פתח קטן מעשי איך אני יכולה להתחיל.
לאיך אני מתקדמת מהלופ הזה, מהתקיעות הזאת שכרגע, עם כל האמונה שתמיד אפשר לתקן, קשה לי לראות את זה קורה, לפי הגורמים שהסברתי..
כן ניסיתי גם לפתח את הכשרונות שלי ומטרות אחרות שיתנו לי משמעות, אבל זה לא ככ קורה מן הסתם גם בגלל חוסר ההערכה העצמית שלי..
אנסה שוב לתמצת את הזעקה העיקרית שלי:
נמאס לי לחשוב מה חושבים עלי!!!!!!!!!!!
וזה ממש לא פשוט כמו שזה נשמע.. זה סבל עצום ומשפיע בכל הרבדים הקיימים

*לא הארכתי באופי של הוריי, בעלי וכו’ כי זה לא משנה באמת. הבאתי רק מה שחשוב ושמסביר איך המוח והלב שלי עובדים… כי הכל מתחיל בי, וזה ברור לי מאוד (למרות שהרגש ממש לא מרגיש ככה)

תודה

תשובה:

שלום יקרה,

השאלה שלך עוברת דרך הרבה תשובות שצברת וענית לעצמך. את יודעת תיאוריות ויש לך שפה ומונחים מעולם הטיפול, חקרת את הרקע ואת אומרת בעצמך את הדברים הנכונים (“הכל מתחיל בי… התרגלתי מילדות לקבל הערכה רק כשהייתי ילדה טובה… אני צריכה ללמוד לראות את הטוב שבי…”). ועדיין את זועקת. את שבעה מהסברים ותיאוריות, עכשיו הלב שלך זועק, רוצה כבר להרגיש את הדבר הזה ולא מצליח.

ואולי כן מצליח אבל רק לחלקיקי שניה? אולי זה לא קורה באופן הדרגתי כמו מעבר בין לילה ליום, אלא בהבלחות קטנות וכמעט בלתי מורגשות?

אני שומעת בדברייך שני קולות: קול של ילדה כאובה שמבקשת להיות מוערכת, וקול של מבוגר שנוזף בה או מרצה לה ומלמד אותה איך נכון לחיות. נראה שאת מחפשת קול נוסף. קול שלא שופט או מסביר אלא מקבל.

מקבל את זה שכרגע את לא שם.

מקבל את זה שאת זקוקה להערכה.

מקבל את זה שלוקח לך זמן לשנות דפוס.

משם אפשר להתחיל לשאול שאלות אחרות:

מהו הטוב הקטן שיש בי ברגע זה?

איזה חלק יש בי שאותו אני כן יכולה להרשות לעצמי להעריך, לפחות עכשיו?

אולי זה הכנות, האומץ לפנות לעזרה, המודעות, הרצון לשנות, הדרך הקשה והמייסרת שכבר עברת.

כל אלה הם את באמת. זה שלך. רכשת את זה בדם ליבך.

השפה המנתחת והמסבירה (כמו זו שבה אני משתמשת עכשיו) כבר לא באמת תורמת לך. היא משומשת ושחוקה ומוכרת מדי. אז אולי השפה הנכונה עבורך היא שפה אחרת, שמורכבת ממילים קטנות ולא תמיד קשורות אחת לשניה. מילים של נחמה ועוצמה שאת יכולה למצוא בתוכך לשברירי שניה.

את יכולה להשתמש בשאלות במקום בתיאוריות. למשל:

מתי כן הרגשתי לרגע שאני טובה?

מה עשיתי היום שעליו אני יכולה לומר לעצמי ‘כל הכבוד’?

דברים קטנטנים.

את בטח תוכלי למצוא בקלות, אבל בטח גם תוכלי לבטל אותם בקלות: “כל אחד היה עושה כך במקומי… מה זה שווה אם אחר כך אני…” ועוד ועוד.

אבל זה לא משנה. את תוכלי לבחור בין שפה שמטפחת אותך לשפה שמקפחת אותך. שפה שמגדילה אותך או שפה שיורדת עלייך. תבדקי מה קורה כשאת מרשה לעצמך לשניה אחת להתפרע ולחשוב את המחשבות המוזרות האלה, המחשבות הטובות והמחזקות.

בעצם אני מכתירה אותך בזאת למטפלת של עצמך. צברת לך מספיק ידע ותיאוריות, הגיע הזמן שתעשי משהו טוב עבור הילדה הזו שאף פעם לא העריכו אותה בגלל מי שהיא.

הילדה הזו קצת גדולה עכשיו וקשה לראות אותה, אז את יכולה להתחבר לדמות שלה בצורה אחרת. תסתכלי על הילד שלך כשהוא ישן בשלווה אחרי מקלחת טובה. תלטפי את הפיג’מה הרכה שלו, תרגישי את התלתלים שלו (אולי יש לו דווקא שיער חלק? לא חשוב..), תעבירי יד עדינה על הלחי שלו. נכון שהוא נסיך אמיתי למרות כל השטויות שהוא עשה היום ויעשה מחר? הילדה שבך נראית בדיוק אותו דבר. תנסי לדבר אליו ואלייך לסירוגין. תלחשי לו שאת אוהבת אותו ותחשבי שאת אוהבת את הילד הזה שבך. תרגישי כמה הוא טוב ותיזכרי כמה את טובה.

אלה רגעים קדושים.

קדושים וקצרים.

קצרים אבל נצחיים.

הלב שלך יכול לייצר כל הזמן אהבה והערכה, ממש יש מאין. כשאת בוראת את האהבה הזו את נעשית שותפה למי שברא את העולם מתוך חסד ואהבה, ואת מתחברת למעיין אינסופי של אהבה שכל אחד יכול לבוא וללגום ממנו. גם את.

וכשאת מעניקה אהבה את יכולה לקחת לך רגע ולהעניק מהאהבה הזו גם לעצמך. תאהבי את עצמך על האהבה הזו שאת נותנת. תאהבי את הילד שלך והילד שבך לסירוגין, ואחר כך תחזרי להיות מי שהיית אתמול ושלשום. אבל אולי זה כבר לא יהיה אותו דבר בדיוק? אולי אי שם בפנים יהיה הזיכרון הזה של הרגע הטוב? ואולי הזיכרון הזה יפתה אותך לחזור ולהשתמש בשפת הטוב?

אני מזכירה לך שאת הילדה שלך, ומציעה לך לקחת את עצמך לידיים, לא במובן הנוזף והמוכיח של המילה אלא כפשוטו ממש. קחי את הילדה על הידיים, תקרבי אותה אל הלב שלך. תשירי לה שירי אהבה וחמלה, תכתבי לה מכתבים מחזקים, תלחשי לה מילים טובות.

כמו שכתבת בחכמה, הכאב לא יחלוף ביום אחד. אבל כאב הוא דבר שאפשר לשאת כשיש לו משמעות. ייתכן שהמשמעות של חייך היא בדיוק העניין הזה של ללמוד לאהוב את כל ילדיו של הבורא, כולל אותך. האם יש משמעות גדולה יותר לחיים, מאשר להיות אדם טוב ומיטיב? הילדים שלך זקוקים לכך שתראי אותם בעין טובה, והילדה הקטנה שבך מבקשת את אותו דבר.

מאחלת לך רגעים קטנים של טוב,

ברוריה

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

חסר לי בטחון עצמי
קודם כל רציתי לאמר תודה על מה שאתם עושים, זה פשוט מדהים כמה שכל תשובה מנומקת בצורה רצינית ואכפתית כאילו אתם מכירים את השואל והוא בן משפחה שלכם. ניגש לשאלה אני בחור בן 21. ברוך השם לא חסר לי כלום בחיים מבחינת מעטפת, משפחה טובה מצב כלכלי מצוין חברים, קשר...
ה"לא נעים" פשוט מנהל לי את החיים באין מפריע!
אני בחורה מהצפון שעובדת במשרה סתמית כלשהי, בתחום הפרא רפואי. סיימתי לימודי תואר ראשון לפני שנה, לא מצאתי עבודה בתחום שלי וכעבור חצי שנה של חיפושים הגעתי למשרה הזאת. אני מתכננת לעזוב עכשיו לקראת בין הזמנים, קצת לנפוש לפני שאני מתחילה לימודים בתחום אחר בעז”ה, עד שאמצא את עצמי… הבעיה...
חסר ביטחון ומתלבט איך להתקדם מפה
הנני בחור שמרגיש קצת מועקה ותחושת בודדות. הייתי בחור ישיבה מאוד מצליח ועם הרבה לימוד טוב בישיבה שלפני הישיבה הגדולה שהלכתי, והנה אחרי כמעט 5 שנים בישיבה אני הרגשתי כבר מזמן ומרגיש גם כעת תחושה ענקית של פספוס וחוסר ניצול זמן. כל חבריי לישיבה התקדמו בעלייתם ברוחניות וכן מקצתם גם...
איך הגעתי לגיל הזה ואני גרושה ללא ילדים?
תודה על כל העזרה שלכם ..ועל התשובות החכמות והיפות . שהייתי בת 26 התארסתי עם בחור שאחרי האירוסין התייחס אליי נורא . ואז ביטלתי. בגיל 29 התחתנתי עם בחור אחר, ואז הסתבר שהיה חולה נפש ולקח כדורים פסיכיאטריים קשים והתייחס אליי מזעזע והתגרשתי. כיום אני בת 34 גרושה בלי ילדים....
יורקים וצועקים עלי בשכונה שאני גרה
אני גרה אם ההורים באזור ממש דוס בירושלים ( אני רווקה) עברנו לשם לפני שנתיים ולא ידענו שכך יהיה ואין לנו מצב שוב לעבור דירה עכשיו. אני מתלבשת צנוע מאד אבל בשכונה שלנו זה נקרא לא צנוע גברים יורקים לי צועקים .לאחרונה זה קורה יותר ואין אפשרות לעשות כלום אני...
אני יודע את החומר בישיבה אבל אני לא מאמין בעצמי
אני לומד בישיבה קטנה שיעור ג יש לי עוד מעט מבחנים בישיבות גדולות ואני מרגיש שאני יודע את החומר אל לא מאמין בעצמי יש לי חששות מה יקרא אם אני יטעה בשאלות שישאלו אותי במבחן קבלה או שישראל אותי המשגיח שאלה שאני לא ידע מה לענות לו אני מפחד שאני...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן