אז אני מכירה את כל התאוריות שהכל מתחיל בהערכה עצמית ואם אני אראה את הטוב שבי גם אחרים יראו, תכלס כבר שנים שיש לי סוג של חרדה חברתית ברמה מסויימת, אני זוכרת איך כבר בילדות כשהייתי עם חברה פחדתי שלא יהיה לי על מה לדבר איתה…(!)
ו’מדהים’ שגם עכשיו עם בעלי זה ככה, (זוג עם שני ילדים כבר)
לפני החתונה הוא מאוד העריך אותי, כי מבחוץ יש לי כשרונות ואופי נעים מאוד ויכולות…
ואחרי שראה מקרוב כמה אני ‘מעריכה’ את עצמי לאט לאט זה ירד לו עד ש…..כלום. ואז אני נשברת עוד יותר מעד כמה לא מעריכים אותי, והמעגל קסמים הזה נהיה ‘קסום’ מרגע לרגע…
וזה ה’יופי’ בסיפור שלי, שהכל קורה מעצמי. אני בדכ לא נותנת שיכירו אותי טוב כי פוחדת שיגלו כמה אין מה להעריך בי, וכשכן מכירים אותי (מה לעשות, מתחתנים) אני משקפת כמה אני לא מעריכה את עצמי וכמה פוחדת שלא יעריכו אותי, מה שמוכיח את עצמו מהר מאודדדד. נביאה שכמוני
רוב הזמן חושבת מה חושבים עלי.
ברור לי שזה נובע מתלות בסביבה, ברור לי שהפתרון הוא לא איך יעריכו אותי אלא איך אני אעריך את עצמי, אבל נמאס לי קשה מאוד לחיות ככה כל החיים. בלתי אפשרי.
ניסיתי להסתכל בתוך הזלזול הפנימי שלי בעצמי, למה אני פוחדת שיחשבו עלי דברים לא טובים, וגיליתי שבאמת יש לי דברים לא טובים (כמו לכולם) ואני פוחדת שיגלו אותם,
זה סוג של פחד מהפחד
ופחד מול אנשים- אולי יראו שאני מתביישת, רועדת… שוב סוג של פחד מהפחד
זו לא חרדה חברתית שמונעת ממני ללכת למקומות (כן מונעת לדבר מול קהל)
העיקר זה ביום יום, מול הסביבה ומול בעלי ומול עצמי, רוב החיים שלי מונעים על ידי מה חושבים עלי.
זה אומר שהמשמעות של חיי לא אמתית. שהרצון הכי גדול שלי הוא הערכה וכשזה לא קורה אין לי משמעות אמתית בחיים.
וכשאני רגילה לחיות ככה מגיל קטן באמת קשה לי להעריך את עצמי, כי מה טוב בי? הרי רוב הדברים הטובים שאני עושה זה כדי שיחשבו עלי טוב. כן, זו האמת.
גם אם לא במודע.
אז מה טוב בי? כמה כשרונות שקיבלתי מה’? גם כשרונות ברוכים מאוד לא עוזרים כשאדם לא מעריך את עצמו
כמובן שיש בי ערך לא תלוי בכלום, כי ה’ ברא אותי ואני טובה כמו שאני. רק שזה עדיין בבחינת סיסמאות אצלי ולא ברגש. אולי יום יבוא ואעריך את הערך העצום שיש בי בלי קשר לאף אחד. תכלס זה לא קורה
בקיצור
לא מסוגלת לחיות בלי הערכה מאחרים, בעיקר בזוגיות
ולא יכולה להעריך את עצמי
פרדוקס שהפתרון שלו הוא בטח לא ברגע אחד, כי אני כן עובדת על עצמי והלכתי כמה פעמים לטיפול
רק שהדרך הזאת, הזמן הזה שלא מעריכים אותי ואני צריכה להעריך את עצמי וזה לא קורה זה נורא. הגעתי למקומות שלא חלמתי שאגיע אליהם, למרות שזה מאוד הגיוני במחשבה שניה.
מגיל קטן העריכו אותי רק על זה שהייתי ילדה טובה שעשתה מה שרוצים ממנה
אז איך עוד אני יכולה להעריך את עצמי?
להיות רק ילדה טובה כבר לא עוזר לי, ובאמת אני כבר לא רוצה להיות ככ ילדה טובה. לא בא לי. בא לי לעשות ‘דווקא’ בא לי שיאהבו אותי ‘ככה’. אבל בגיל מבוגר כבר אי אפשר להשלים מבחוץ אהבה בלי תנאים שלא קיבלתי בילדות.
ואף אחד תכלס לא באמת קושר קשר פנימי ומעריך עם ילדה שמנסה לרצות את כולם
מקווה שהובנתי,
אני לא מצפה למילים של חיזוק, פסיכולוגיה וכו’ (אני מכירה תיאוריות ושיטות)
אני אשמח לכיוון חשיבתי חדש שלא הבאתי פה. או פתח קטן מעשי איך אני יכולה להתחיל.
לאיך אני מתקדמת מהלופ הזה, מהתקיעות הזאת שכרגע, עם כל האמונה שתמיד אפשר לתקן, קשה לי לראות את זה קורה, לפי הגורמים שהסברתי..
כן ניסיתי גם לפתח את הכשרונות שלי ומטרות אחרות שיתנו לי משמעות, אבל זה לא ככ קורה מן הסתם גם בגלל חוסר ההערכה העצמית שלי..
אנסה שוב לתמצת את הזעקה העיקרית שלי:
נמאס לי לחשוב מה חושבים עלי!!!!!!!!!!!
וזה ממש לא פשוט כמו שזה נשמע.. זה סבל עצום ומשפיע בכל הרבדים הקיימים
*לא הארכתי באופי של הוריי, בעלי וכו’ כי זה לא משנה באמת. הבאתי רק מה שחשוב ושמסביר איך המוח והלב שלי עובדים… כי הכל מתחיל בי, וזה ברור לי מאוד (למרות שהרגש ממש לא מרגיש ככה)
תודה
2 תגובות
תשובה נפלאה ונוגעת. תודה
מרגישה שאני כתבתי
מאוד מתחברת
ואשתמש בעצות האלו